| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
במשך העשור האחרון חלו שינויים אידיאולוגיים, מבניים והתנהגותיים מהותיים בתפוצות האתנו-לאומיות בכלל ובתפוצה היהודית בפרט. השינויים האלה התרחשו הן במישור העל-מדינתי של העמים בעלי התפוצות - והיום אין כמעט אומה שאין לה תפוצה במדינה מארחת אחת או יותר – והן במישור כל אחת מהקהילות של התפוצות האלה, הממוקמות דרך קבע במדינות המארחות השונות שלהן. בהקשר הזה צריך לציין כמובן כי גם על החברות והממשלות של ארצות-האם,או ארצות המוצא, וביניהן גם החברה והממשל הישראליים עברו ועוברות תהפוכות לא מעטות. השינויים האלה התרחשו ומתרחשים בדרך מעגלית: השינויים הושפעו מדימויים הדדיים, מעמדות ומפעולות משתנות של ארצות-האם והתפוצות, והדפוסים החדשים האלה השפיעו ומשפיעים על היחסים בין שני חלקי האומות האלה. כיוון שהתהליכים האלה עדיין בעיצומם, השאלות השונות הקשורות בכך לא נחקרו היטב. לכן למאמר הזה יש שתי מטרות. המטרה הראשונה היא לבחון מחדש את המקרה הפרטי של יחסי ישראל עם התפוצה היהודית בעשור האחרון, בעיקר מנקודת הראות של השינויים המתרחשים בישראל וביחסה לתפוצה היהודית. המטרה השנייה היא לנסות ולהחיל את התובנות שיילמדו מהדיון במקרה הישראלי-יהודי על כמה היבטים כלליים הקשורים בתפוצות האתנו-לאומיות המודרניות בכלל ועל יחסי ארצות מוצא והתפוצות "שלהן" בפרט. בקשר למטרה הראשונה - שהיא, כאמור, חקר המקרה הישראלי- הדיון יתמקד על עמדות הציבור הישראלי כלפי התפוצה היהודית, על הבסיסים האידיאולוגיים וסדרי היום והעדיפויות של המחנות הפוליטיים והמפלגות בישראל במשך העשור האחרון, על העמדות הפורמליות של ממשלות ישראל במשך העשור הזה ועל הסוגייה המורכבת של תלות הגומלין בין שני חלקי העם ועל המדיניות של ממשלות ישראל בתקופה הזו. בקשר למטרה השנייה - הסקת כמה מסקנות תיאורטיות כלליות - יש צורך בכמה הערות מקדימות שיידונו להלן.
עכשיו כמעט מיותר לחזור ולציין כי התפוצות האתנו-לאומיות לא רק שלא נעלמו, כפי שמרכסיסטים מצד אחד וליברלים מצד שני חזו וגם קיוו, אלא שמספר התפוצות ומספר חבריהן גדל ועדיין גדל בקצב מסחרר. קצת בגלל מספרן וגודלן של התפוצות האתנו-לאומיות וקצת בגלל ההיערכות הפוליטית החדשה בעולם, הופכות התפוצות האלה,ובמידה רבה גם התפוצות הדתיות שלא יידונו במאמר זה, לגורמים חשובים במישור הגלובלי, האזורי והפנים-מדינתי.הווה אומר: "התפוצות ההיסטוריות", כמו הסינית, הארמנית והיהודית, "התפוצות המודרניות", כמו האיטלקית, ההודית והאירית, ו"התפוצות המתהוות", כמו המרוקנית, התורכית והווייטנאמית, לא רק שאינן נעלמות אלא שכולן מתקיימות ופעילות ) על שלוש הקטגוריות האלה של התפוצות האתנו-לאומיות ראה, (Sheffer,2002). למרות תהליכי טמיעה ושילוב העוברים על חברי תפוצות כאלה מצד אחד,ולמרות חזרה, או שיבה, של חברי תפוצות כאלה לארצות המוצא מצד שני, מספרי החברים בתפוצות, הפיזור הגיאוגרפי והיקפי הפעולות שלהן רק הולכים וגדלים. יתר על כן, כמה תפוצות שהיו "רדומות", כמו התפוצות הסקנדינביות בארצות הברית, אפילו מתעוררות לחיים קהילתיים מחודשים ולקיום קשרים עם ארצות המוצא שלהן. במקרים רבים משמשים חברי תפוצות כאלה כסוכנים נאמנים להפצת תרבות ארצות המוצא ולקידום אינטרסים שלהן. כך, לדוגמא, קיומן של שדולות יעילות של תפוצות המקדמות את ומגינות על האינטרסים הפוליטיים והדיפלומטיים של ארצות המוצא שלהן במדינות המארחות, בארגונים אזוריים ובמערכת הגלובלית הוא מן המפורסמות (Shain 1999). דברים דומים אמורים בקשר לסיוע הכספי שתפוצות מושיטות לארצות המוצא שלהן - ההערכה העכשווית המקורבת של העברות חד-צדדיות לקרובים בארצות המוצא היא של כ-150 מיליארד דולר לשנה. (19.8.2000 Economist)תפוצות כמו התורכית בגרמניה, והאירית והארמנית בארצות הברית, משקיעות בארצות האם שלהן. וחשוב לא פחות, חברי תפוצות פעילים וארגונים של תפוצות שומרים על קשרים מתמידים עם ארצות המוצא שלהם ומוכנים להתגייס לסייע להן ביום פקודה. הדברים האלה אינם מפתיעים מפני שהמאפיין החיוני ביותר של התפוצות האלה הוא הקשרים המתמשכים שחבריהן מקיימים עם ארצות המוצא שלהן. קשרים אלה מבוססים על המרכיבים הקמאיים והפסיכולוגיים-סמליים של הזהות האתנו-לאומית של חברי הקבוצות האלה. לבד משני המאפיינים החשובים האלה, מכיל הדיוקן הקיבוצי המשותף של התפוצות האלה עוד כמה מרכיבים: התפוצות האתנו-לאומיות נוצרות כתוצאה מהגירה רצונית וכפויה, בדרך כלל לכמה ארצות מארחות שאינן גובלות במולדת של התפוצות.רוב חברי התפוצות אינם רואים את הארץ המארחת שלהם כ"גולה"; חברי התפוצות נותרים כמיעוט בארצות המארחות; על בסיס המרכיבים הקמאיים והפסיכולוגיים-סמליים בתודעת חברי התפוצות, הם מפתחים תחושת אחווה המשמשת מצע להתארגנות ולפעולות רבות של קהילת התפוצה; לאחר שהתפוצות מתבססות, רובן יוצרות גופים ורשתות תרבותיות, חברתיות, פוליטיות וכלכליות מורכבות שמגלות מעורבות ומגעים עם הרבה "שחקנים" גלובליים, אזוריים ופנים- מדינתיים (1986,Sheffer ,2002, 1994).
מבחינת הדמיון בין מערך יחסי ישראל תפוצה ובין מערכי היחסים בין תפוצות אתנו-לאומיות אחרות וארצות המוצא שלהן,הרי ההכרה במצב לאשורו, והעמדות הנגזרות מההכרה הזו,תורמים לנורמליזציה וליצירת יחסים "נורמליים" בין התפוצה וארץ המוצא שלה. המסקנה הזו הובהרה בכמה ממאמרי הקודמים (1998 ,1996 b1993, a1993 Sheffer) והעדכון שלה מוצג בהמשך כאן. כמו תפוצות אתנו-לאומיות אחרות, כך גם התפוצה היהודית מאופיינת כקואליציה חברתית-פוליטית (או כפדרציה) הפועלת במישור העל-מדינתי החוצה גבולות של ארצות מוצא וארצות שבהן חבריהן יושבים דרך קבע, וכך היא צריכה להיבחן. לשון אחרת, התפוצה היהודית צריכה להיבחן כמערכת על-מדינתית המורכבת מיחידות אוטונומיות השומרות על קשרים מורכבים ביניהן ומתפתחות כל אחת בפני עצמה. כך, לדוגמא, בעוד שישראל והישראלים שקועים בסוגיות ביטחוניות, צבאיות ופוליטיות חיוניות להם, הרי שראשה ורובה של התפוצה היהודית נתון לבעיות הפנימיות בתוך הקהילות ולבעיות המתעוררות ביחסים שבינן ובין החברות והממשלות בארצות מושבם. הנטיות האלה לדו-קיום אוטונומי מושפעות במידה רבה מהגלובליזציה מצד אחד, ומהבעיות הפנימיות של ישראל והקהילות של התפוצה מצד שני. לכן לא מפתיע כי ישראלים רבים הכירו ומפנימים את העובדה שהמבנה הארגוני של העם היהודי אינו הירארכי, שישראל איננה המרכז החשוב ביותר ושישראל צריכה להשלים עם העובדה כי העם היהודי מהווה עתה קואליציה רופפת של קהילות. ישראל הרשמית צריכה לקבל את העובדה הזו כנתון כאשר היא פועלת בתחום. התוצאה היא שישראל מתפכחת לאט מהתפישה הישראלוצנטרית שרווחה בייחוד מאז מלחמת העולם השנייה והשואה. מבחינה תיאורטית רחבה יותר, הישראלים ובייחוד הקברניטים הישראלים צריכים להפנים את העובדה שעתה, אולי יותר מאשר קודם לכן, יחסי ישראל-תפוצה, ובייחוד יחסי ישראל והתפוצות היותר מבוססות ועשירות, אשר, כמו שנאמר לעיל, ניצבות בפני דילמות קשות בדבר עתידן, דומים ליחסים בין תפוצות אחרות וארצות המוצא שלהן. ואכן, בכל המקרים האלה עקרון האוטונומיה הופך לנורמה המקובלת.על בסיס שיקולים פרגמטיים, הופכת הנטייה הזו למקובלת יותר ויותר. הסדרים הקשורים בדו-קיום אוטונומי מגבירים את נאמנות התפוצות לארצות המגורים שלהן וכך הם מפחיתים את דילמת הנאמנות שיצרה בעיות רבות לתפוצות בארצות מארחות רבות, כולל התפוצה היהודית. ההכרה הגוברת הזו תהפוך גם את יחסי ישראל והתפוצה ל"נורמליים" עוד יותר, ובכך הם יועילו לכל הצדדים המעורבים. משמעות ההערות האלה בדבר הנורמליזציה הגוברת של יחסי ישראל עם התפוצה היא כי אפשר להחיל אותן על תפוצות אתנו-לאומיות אחרות. לכן טבעי לסיים מאמר זה על ידי ציון כמה מסקנות כלליות המבוססות על התובנות הנשאבות מהמקרה הישראלי-יהודי.
הניתוח של הטקסטים השונים מעיד כי הן החברה והן המערכת הפוליטית הישראלית רחוקות מגילוי עמדה אחידה בסוגיית היחסים עם התפוצה. סקרי דעת הקהל שהוצגו למעלה הראו שרוב הישראלים חושבים שיש הבדל בינם ובין יהודי התפוצה. יתר על כן, לבד מהציונים המקצועיים רוב הישראלים מגלים מידה גדושה של אדישות כלפי התפוצה. יחד עם זאת, פילוחי הנתונים מעידים כי ישראלים דתיים וחרדים מרגישים קרבה ליהודי התפוצה יותר מאשר היהודים החילונים. ייתכן שהסיבה להבדלים האלה, כפי שמעידים סקרי דעת הקהל, שהישראלים על מפלגותיהם והממשלות השונות שלהם עיכלו את העובדה שהתפוצה היהודית לא תיעלם, שיהודי התפוצה לא יעלו בהמוניהם לישראל, שגרעינים קשים של הקהילות ימשיכו להתקיים ושיש מידה רבה של חיות בקהילות האלה. לשון אחר: היה שינוי משמעותי בהשקפות רוב הישראלים בקשר לשלילת הגולה. מצד שני, רוב הישראלים עדיין חושבים שהתפוצה היהודית תלויה בישראל ולא להפך. רוב הישראלים, הפוליטיקאים הישראלים וממשלות ישראל משלמים מס שפתיים לתפיסת התלות ההדדית, לצורך בדיאלוג פתוח וכן עם יהודי התפוצה ולתלות ישראל בסיוע הכלכלי והפוליטי של התפוצה) בנאומים השונים לפני ראשי קהילות וארגונים יהודיים בשני ביקוריו בארצות הברית במחצית שנת 2001 הביע ראש ממשלת האיחוד אריאל שרון את הגישה הזו(. יחד עם זאת, כל אלה מתייחסים לישראל כאל השותף הבכיר בעם היהודי, שהיא בעלת הזכות ההיסטורית והיכולת להשפיע על הפריפריה של התפוצה היהודית. למרות שקיימת מידה רבה יותר של סובלנות לגבי המשך הקיום היהודי בתפוצה והתייחסויות מועטות יותר לשלילת הגולה,כלומר לשלילת המצב הבלתי טבעי של יהודי התפוצה מחוץ למולדת, לא חלו שינויים רבים בהנחות היסוד הציוניות שישראלים רבים מחזיקים בהן. האינרציה בתחום הזה והדבקות בהנחות הציוניות המסורתיות תומכים בהשקפה שככל שהיהודים יעלו מהר יותר לישראל כן ייטב ליהודים ולישראל. השקפה כזו מסבירה את הדגש המתמשך על הצורך בעליית היהודים לישראל ובקליטתם כאן. קרוב לוודאי שדבר זה גם מסביר את הפסיביות הרבה בקשר לסיוע ישראלי לתפוצות. רק לאחרונה הקדישה מדינת ישראל סכומים קטנים לסיוע לחינוך יהודי בתפוצה, כאשר חלק גדול מן הסכומים האלה מוקדשים ל"הסברה ישראלית". המדיניות הישראלית בתחום הזה היא תרגום לשפת המעשה של ההשקפה שישראל קיימת כדי לשמש מקלט ליהודים המבקשים להימלט מגורלם בתפוצה, וכי ישראל זקוקה מטעמיה היא למשאבי כוח האדם היהודיים. לאור תחזיות נחרדות בדבר "הבעיה הדמוגרפית" בתחומי ארץ ישראל וישראל, ההשקפה הזו רוכשת לה עתה חסידים חדשים ונוספים בישראל. מקורות Cohen , Steven ,1984.American Jews Attitudes ,vis-a-vis Israel and Israelis.Tfuzut Israel ,1.Spring
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
