את הפליטים והמהגרים שאל אדלר מה הם לקחו ומה הם השאירו מאחור.

חוסני עטיה אחמד רנאים, בן 75 :
"נולדתי בבאקה אל גרביה בשנת 1924. משפחתי עברה לחיפה בעקבות עבודתו של אבי. הוא היה שוטר במשטרה הבריטית. התחלתי לעבוד כשוטר כשהייתי בן 22. בחיפה, יהודים וערבים חיו כמו אחים. לא היה ביניהם שום הבדל. כאשר החלו הבעיות בשנת 1947 חזרנו לכפר הישן שבו חיו שאר חברי המשפחה. זה היה יום עצוב. לא רציתי לעזוב. חיינו ברחוב נצרת, לא רחוק מהים. אני עדיין זוכר את הבית הישן כאילו אני עומד שם כעת. אם היה באפשרותי למות בחיפה לא הייתי מהסס. במלחמת 1948 עבדתי בבית שאן. חזרתי לכפר כדי לקחת את בני משפחתי. היה מסוכן שם. באותה תקופה הייתי נשוי והיו לי ארבעה ילדים. לקחתי רק רהיט וכמה בגדים. לילדים לא היו צעצועים באותה תקופה. הם שיחקו במשחקים כמו 'מחבואים'. היום יש לי חמישים ילדים ונכדים בסך-הכל. אני מאחל להם ולעולם כולו שיהיה שלום."