| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בתולדות התנועה הציונית נודעה הציונות הגרמנית שלאחר המלחמה במתינותה הפוליטית ובנאמנותה העקבית למנהיגותו של וייצמן. שורשיה הסוציו-פוליטיים של מתינות זו נעוצים בבית גידולה הרוחני והפוליטי של יהדות גרמניה החדשה, היינו בהומניזם הליברלי של הבורגנות הנאורה המרכז-אירופית. היהדות הגרמנית אימצה לעצמה, בדרך-כלל, את מגמות הליברליזם הנאור. השתלבותה התרבותית, הכלכלית, והחברתית בחברה הסובבת הייתה מתונה בפתיחות ובסבלנות הליברלית, והובילה אותה, כבר בימי הקיסרות, אל השכבה החברתית שדגלה בכך. יש מקום לסברה שאם נכונים הדברים לגבי יהדות גרמניה בכללה, הרי הם נכונים משנה תוקף לגבי ציוני גרמניה. תרמה לכך בעיקר העובדה שלפחות השכבה המנהיגה של יהודי גרמני, במישור הארצי והמקומי כאחד, צמחה מן האוניברסיטאות והגיעה אל הפעילות הציונית בגרמניה דרך אגודות הסטודנטים הציוניות. פירוש הדבר שמבחינת חינוכם, השכלתם וריבודם הסוציאלי-מקצועי, השתייכו נותני הטון בציונות הגרמנית במובהק ל"בורגנות האינטלקטואלית". הנטייה לספקנות פוליטית, הפתיחות לרוחות חדשות ולקדמה, הרגישות החברתית וההסתייגות מגישה אינטרסנטית צרה כל אלה מסימני ההיכר של שכבה זו. ברם, היו גורמים נוספים שפעלו על ציונות גרמניה באותו כיוון, ואף חיזקו את נטייתה הפוליטית המתונה. מעקב אחרי תהליך התבגרותם וחינוכם של ציוני גרמניה מורה על התהוות קשר עמוק ומהותי ביניהם לבין האסכולה הציונית הרדיקלית בכללה. בתהליך זה צמחה גם נטייה ללאומיות הומניסטית, שוחרת שלום וותרנית במובן המדיני, הדומה לנטייתם של יוצאי "בר כוכבא" מפראג, זו אשר הולידה את הרעיון הדו-לאומי כתוצר יוצא-דופן של האסכולה הרדיקלית. ציונות גרמניה עמדה ליד ערשה של ההסתדרות הציונית בימי הרצל ובה מצאה התנועה את מוקדה הארגוני והפוליטי עד ימי מלחמת-העולם הראשונה. בני הדור הראשון של ציוני גרמניה נתאפיינו בדרך-כלל באוריינטציה ציונית-מדינית-הרצליאנית מובהקת. ציונות זו התאמה להם בשל הימנעותה מתביעות רדיקליות המכוונות לחיי היחיד בהווה או בעתיד.16 לא כן בני הדור השני, אשר הגיעו להנהגת התנועה בשנים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. אלה הצטרפו אל הציונות לאחר שחוו בתקופת התבגרותם את חווית האנטישמיות המתעוררת, ואיבדו את האמונה בסיכויי ההתבוללות בחברה הגרמנית. עם זאת, היו גם מנועים מחזרה אל מורשת היהדות המסורתית, משום שחינוכם המתבולל ודבקותם בערכי החברה המודרנית ניתקו אותם ממנה כליל. פנייתם לציונות באה אפוא לספק צורך עמוק של הזדהות יהודית מודרנית. זה הדור שאת ציונותו כינה דוברו המובהק ביותר, קורט בלומנפלד, בשם "ציונות פוסט-אסימילטורית"17 צורכיהם של בני הדור הזה יכלו, על-כן, למצוא את המענה בציונות שתיתן תשובה אישית, מקיפה ומחייבת הרבה יותר מאשר הציונות נוסח הרצל, המדינית-פילנטרופית, של בני הדור הראשון. ואכן, הציונים הצעירים בגרמניה שלפני המלחמה היו פתוחים ביותר לקליטתן של התורות הציוניות הרדיקליות. בגרמניה זכתה הציונות ה"מעשית" לאהדה רבה, וקבלה גיבוי ממפעלו של אוטו ורבורג, ומשליחותו של ארתור רופין לארץ-ישראל. בה מצאה ה"פרקציה הדמוקרטית" כר-פעולה שהניב, למשל, את הקמתה של הוצאת-הספרים היהודית יודישר פרלאג (Juedischer Verlag) בברלין, ביוזמתו ובהשראתו של מרטין בובר. תורתו של אחד-העם מצאה תהודה רבה ביותר בקרב הציונים הצעירים, אם בתיווכו של בובר, ואם על-ידי התרגומים לגרמנית ביוזמתו של יודישר פרלאג. 18 מלחמת-העולם הראשונה חיזקה את המגמות הרדיקליות בקרב ציוני גרמניה, ובתוך כך גם הוסיפה להן ממדים חדשים. חווית המפגש של החיילים היהודים עם יהודי העיירות בארצות הכיבוש של גרמניה במזרח-אירופה חיזקה את כמיהתם לחיים יהודיים מלאים ושלמים, שאותם חסרו בשל התבוללותם התרבותית. ואילו תופעות האנטישמיות הגרמנית בחזית מוטטו את שרידי האמונה בסיכויי ההשתלבות בחברה הגרמנית. אלה גם הזינו את ציפייתם שהציונות תענה על ורכי ההזדהות הלאומית שלהם, במובנים התרבותיים והחברתיים הרחבים ביותר. לעומת זאת, גורמיה של המלחמה ומהלכה הפגישו את ציוני גרמניה פנים אל פנים עם לאומיות המסתאבת והופכת ללאומיות תוקפנית, שמצאה את ביטויה בגרמניה באופן מיוחד. מפלתה של גרמניה במלחמה, על תוצאותיה הפוליטיות והכלכליות, חיזקו את גילוייה התוקפניים של לאומיות זו, שאיימה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה על המרקם הפוליטי-חברתי החדש שניסתה לטוות הרפובליקה הויימארית. במסגרת הריאקציה הכללית שעוררה לאומנות זו בקרב יהודי גרמניה בכלל, נדרשו ציוני גרמניה לעצב את ציונותם המתחזקת והמשתרשת כלאומיות מוסרית שאין כל דמיון בינה לבין הלאומיות הגרמנית.19 עם זאת, היו ציוני גרמניה חשופים גם להשפעת הרוחות הסוציאליסטיות החדשות המנשבות סביבם. שידוד המערכות הפוליטי-חברתי באירופה של סוף מלחמת-העולם הראשונה פתח אופקים חדשים ותקוות לתרומתה של אירופה חדשה. רבים מבני הדור הצעיר של יהודי גרמניה הצטרפו למחנות המהפכניים וחלמו על מיגורן של העוולות החברתיות בכלל והלאומניות בפרט. ואולם על הציונים שבהם השפיעו התקוות החדשות באורח שונה. הרי מראש בנו את ציונותם על ייאוש עקרוני מאפשרות של פתרון פוליטי וחברתי ליהודים במסגרות הקיימות. ציונותם הייתה להם, זה כבר, גם ביטוי לכמיהה ליצירתה של חברה חדשה, נאורה וצודקת. על כן, ממילא לא נטו לחפש את התשובה לכמיהתם במסגרת הסוציאליזם המעמדי, המרקיסטי, הקוסמופוליטי. לעומת זאת, המריצה אותם ההתעוררות הסוציאליסטית שפקדה את אירופה וסחפה את צעיריה, להשלים את עיצובה של ציונותם הרדיקלית כאידאל לאומי המזוהה עם אידאה חברתית. ציונות זו, המקושרת לסוציאליזם, היא גם שמשכה אליה תגבורת של צעירים, אשר המלחמה וחוויותיה כבר היטו אותם אל הציונות.20 צירוף ההשפעות של המלחמה ותוצאותיה על הדור הצעיר הרדיקלי, הכשיר אפוא את הקרקע בגרמניה לצמיחתה של ציונות סוציאליסטית מתונה, הן בהיבטה הלאומי-פוליטי והן בהיבטה החברתי. התהליך המתואר הביא, בין השאר, להתעצמותה של מפלגת "הפועל הצעיר" בגרמניה. כוח משיכתו של "הפועל הצעיר", שצמח בארץ-ישראל בימי העלייה השנייה, נבע מיכולתו להציע שילוב בין לאומיות מתונה, שניזונה מן הריאקציה ללאומנות הגרמנית הקיצונית, לבין סוציאליזם מתון, שניזון מן ההתנגדות לסוציאליזם המעמדי הקוסמופוליטי. הסוציאליזם של "הפועל הצעיר" היה הומניסטי-מוסרי. בעיקרו של דבר, הוא היה נוסחה מיוחדת ללאומיות שלא שמה את הדגש על הכיבוש הפוליטי, אלא על התחדשות מוסרית חברתית ותרבותית של האדם היהודי והקהילייה היהודית, מתוך זיקה לעבודת כפיים- ובעיקר לעבודת אדמה- ולמקורות התרבות העברית. מכל מקום, מאז 1917 קנה לו "הפועל הצעיר" השפעה בגרמניה. תחילה משך צעירים מזרח-אירופאים בברלין, בהדרכתם של חיים ארלוזורוב וישראל רייכרט. אך עד מהרה התפשט על פני-גרמניה כולה, וכבש רבים מבני הדור הצעיר, אגודות סטודנטים ואינטלקטואלים צעירים ואף בוגרים יותר, בהם הוגים ומנהיגים של הציונות הגרמנית כמרטין בובר, קורט בלומנפלד, רוברט, ולטש וגיאורג לנדאואר. כך נעשה "הפועל הצעיר" הגרמני לגורם מרכזי בהקמתה ובקביעת דרכה של המפלגה העולמית "התאחדות 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון' " ("התאחדות"), שהוקמה ב- 1920. מנהיגי "הפועל הצעיר" הגרמני הם שייסדו את ביטאונה הרעיוני של המפלגה באירופה, די-ארבייט (Die Arbeit), שהופיע מאז 1919 בברלין כדו-שבועון. ביטאון זה גם ביסס והעמיק את המעמד והיוקרה שקנה לו "הפועל הצעיר" בקרב ציוני גרמניה.21 לעיצוב הרוחני והפוליטי של ציונות גרמניה עד להקמתה של רפובליקת ויימאר היו אפוא נקודות מגע והקבלות רבות עם תהליך צמיחתה של האידיאולוגיה מבית מדרשה של "בר כוכבא" מפראג. לכן, אין תימה שאנשי החוג המצומצם - בובר, ולטש, ברגמן וכהן - אשר בסדנתם התגבש ראיון הפתרון הדו-לאומי, מצאו בגרמניה את המסגרת הציבורית להעלאתו על סדר היום הציוני. הם פיתחו את ראינונותיהם והטיפו להם על במות הפרסום של ציונות גרמניה, ולא רק ב-יודישה רונדשאו, אשר ולטש היה עורכו, אלא גם בביטאונם של נחום גולדמן ויעקב קלצקין, פרייה ציוניסטיזה בלאטר (Freie Zionistische Blaetter), ובייחוד בביטאונו של "הפועל הצעיר", די ארבייט.22 כאן מצאו תהודה ועורף ציבורי להתייצבותם לעומת ראיון הלגיון של ז'בוטינסקי, אשר כנגדו גיבשו את תורתם החלופית. יתר-על-כן, בהמשך להטפתם הרעיונית גיבשו תכנית מדינית על יסוד הרעיון הדו-לאומי, שאותה הגישו לדיון בקונגרס הציוני הי"ב בספטמבר 1921. גם יומתם זו גובשה ובוצעה באמצעותו של "הפועל הצעיר" הגרמני.23 מתברר אפוא שכבר בשנת 1921 הונח המסד לרעיון הדו-לאומיות, ולפעולה פוליטית משמו ולמען יישומו במדיניות הציונית, וזאת במרכז-אירופה, בתחום המפגש של ציוני גרמניה, תלמידי אחד-העם ובובר ו"הפועל הצעיר" הגרמני. כאן הועמדה השאלה הערבית כשאלת מפתח של הציונות, ובוטאה השאיפה להגיע לכלל הסכם עם הערבים. יתירה מזו, כאן שורטטה תכנית מוגדרת של מדינה דו-לאומית. נושאי הרעיון מאז, בגרמניה ובארץ-ישראל, ישובו ויפעלו יחדיו להקמתה של "ברית שלום". לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
