ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום" : צעדים ראשונים

למרות היזמה המשותפת לאנשי ארץ-ישראל ולמנהיגים מחו"ל ובעיקר מגרמניה, הוקמה האגודה "ברית שלום" כאגודה ארץ-ישראלית, ופעולותיה התקיימו כולן בארץ-ישראל והיו רובן ככולן סודיות ובמפגשים סגורים. בגרמניה לא הוקמה בינתיים אגודה מקבילה ולא הייתה פעילות קבוצתית, אך לעומת-זאת נעשתה שם פעולת הסברה ותעמולה מקפת ואינטנסיבית. מאז הקמתה של "ברית שלום" הקדיש יודישה רונדשאו מקום נרחב להפצתו של רעיון הפתרון הדו-לאומי ולהטפה לאמצו. רובם המכריע של המאמרים נכתב על-ידי ולטש עצמו, בחתימת שמו או כמאמרי מערכת. אך גם לראשי "ברית שלום" בארץ-ישראל שימש היודישה רונדשאו כבמה העיקרית, וכמעט היחידה, להפצת דעותיהם ברבים (זאת עד להופעתה של החוברת הראשונה שאיפתנו בשנת 1927).⁴⁵ תוך זמן קצר נעשה העיתון, שנחשב בציבור הציוני הכללי כפרשנה הרשמי של ההנהגה הציונית בשפה הגרמנית, לדובר המובהק של רעיונות "ברית שלום". ז'בוטינסקי אף הגדיר את ברלין כמקור הגרסא הדו-לאומית.⁴⁶

צעדיה הראשונים של אגודת "ברית שלום", בארץ-ישראל ובגרמניה,מעידים עד כמה חשובה הייתה בעיני יוזמיה האמונה בדבר התמיכה מצד ההנהגה הציונית הוייצמנית ברעיונותיהם. מאמרי היודישה רונדשאו הציגו את הפתרון הדו-לאומי כעולה בקנה אחד עם המדיניות הציונית הרשמית.הוא פותח במאמרים אין ספור והוצג כבסיס להתייחסות למאורעות הפוליטיים ובפרשנות למדיניותו של וייצמן.⁴⁷ בעיניו של ולטש לא הייתה סתירה בין תפקיד העיתון כפרשן הוייצמניזם לבין תפקידו כדובר "ברית-שלום". הוא חזר וטען במאמריו השונים שרעיונותיה של "ברית-שלום" הם לאמיתו-של-דבר המצע הרעיוני של מדיניות וייצמן. אמנם מעולם לא נשמעה מפיו של וייצמן, או מפיהם של שאר חברי ההנהלה הציונית – להוציא רופין שכבר פרש מן ההנהלה, ופ' רוזנבליט שהצטרף אליה זה עתה (ושניהם ציונים "גרמנים" היו) – מלה מפורשת של תמיכה בתכנית הדו-לאומית. אולם עובדה זו פורשה בפיו של ולטש כהימנעות מהצהרות פוליטיות העלולות לשלהב ויכוח מיותר על שאלות שאינן אקטואליות, כשאלת הרוב היהודי בארץ-ישראל. ולטש עמד על הפריווילגיה – למעשה על החובה – שהייתה לו, כעיתונאי וכפרשן פוליטי אחראי, לחשוף יסודות רעיוניים ומגמות כלליות. אחריותו זו הקבילה לאחריות שעל-פיה נהג וייצמן, שכמדינאי מנוע היה מהביע בפירוש ובחופשיות את השקפותיו בשל שיקולים טקטיים. כלומר, ולטש היה משוכנע שהוא מבטא את השקפותיו האמתיתיות של וייצמן.⁴⁸ באמונתו זו לא היה ולטש בודד. אדרבא, מייסדה של האגודה בארץ-ישראל, ובעיקר רופין, עמדו מלכתחילה על ההתאמה הבסיסית שבין עמדתם לבין העמדות המרכזיות בתנועה הציונית. גם נטיתם לפעולה בלתי פוליטית, עיונית ושקטה בעיקרה, נבעה מן השאיפה שלא לחבל בהתאמה בסיסית זו אלא להפוך אותה למעין צינור השפעה. וייצמן אף המשיך לספק אסמכתאות להסכמתו העקרונית. כך למשל, נתן וייצמן, אם גם בצנעה, את תמיכתו החומרית לאגודה, באמצעות מענק כספי שאיפשר את הופעת החוברת הראשונה של שאיפותינו.⁴⁹

אך בעיקר ראוי לציין את הקשר השורשי שקשר את "ברית-שלום", רעיונותיה ואישיה לאסכולה הרחבה והמגוונת של ציונות התחייה המוסרית-חברתית-תרבותית שאליה השתייך גם וייצמן. אל מול הסכמותיה הבסיסיות התייצב מחנה הולך ומתחזק של ציונות מדינית רוויזיוניסטית. התגבשותו הפוליטית של הרוויזיוניזם היא אשר עשתה את הקונגרס הי"ד לזירה, אשר בה התייצב וייצמן במידה רבה של קירבה לגרסא הדו-לאומית. בכך חיזק את אמונתם של יוזמי "ברית-שלום", ואולי גם של אחרים, בדבר תמימות הדעים שביניהם. יתר-על-כן, המכנה המשותף, ואולי אף יותר מכך האמונה בקיומו, הם ששימשו בסיס לתפקיד המיוחד שעתידה "ברית-שלום" למלא בקרב הציונות הגרמנית.

הערות שוליים:

להלן מבחר לדוגמא של מאמרים שהופיעו בי"ר: ר' ולטש, רעיון ואליה, 25 בספטמבר 1925; הלאומיות שלנו, 11 בדצמבר 1925; הדו"ח של ועדת המנדטים, 18 בדצמבר 1925; תמורות, 26 בינואר 1926; לאחר חמש שנים, 10 באפריל 1926; מ' בילסקי, מדיניות ההבנה שלנו, 2 בפבואר 1926; מ' בובר, בחינה עצמית, 16 באפריל 1926; ה' כהן, לעיצובה הפוליטי של פלשתינה, 25 ביוני 1926; א' רופין, "ברית שלום", 6 ביולי 1926. אשר לפעילות בארץ ישראל, שהייתה רובה ככולה מוצנעת ואף סודית, ראה: קידר, לתולדותיה; כן ראה: פרוטוקולים של פגישות ופעילויות המצויים בארכיון ולטש, 7189/3/1, 7195/3/6. רובם מוכתרים בכותרת "סודי" או קוראים לשמור על סודיות, כמו, למשל, הצעת הפרוגרמה המפורטת והדיון בה.
ראה ציטוט והתייחסות למאמרו "על פלשתינה הדו-לאומית", שהתפרסם ב"ראזסוויט" וב"וינר מורגנצייטונג", י"ר, 5 במארס 1926.
ראה למשל מאמריו של ר' ולטש, לישיבת הוועד-הפועל, שם, 20 ביולי 1926; בעיות בציונות, שם, 23 ביולי 1926; המתקפה הפוליטית שלנו, שם, 10 בדצמבר 1926.
ר' ולטש, המתקפה הפוליטית שלנו, שם. במאמרו זה הוא כותב על חובתו של הפובליציסט האחראי לפרש את משמעותה של המדיניות, שהמדינאי האחראי אינו יכול להתבטא לגביה בחופשיותץ כך הסביר ולטש גם לאחר שנים רבות את שתיקתו של וייצמן ואת אמונתו שלו שוייצמן חשב באותו אופן, אך היה מנוע מלומר זאת. ברעיון עמי בירושלים, 9 ביולי 1979; בראיון עם י' קולת ועם מחברת המאמר בירושלים, 15 באוגוסט 1979, שבעקבותיו פרסם מאמר בשם "מעניין לעניין באותו עניין", הארץ, 5 באוקטובר 1979 (מאמר זה התפרסם שוב ב: ר' ולטש: בנפתולי הזמנים, ירושלים ותל-אביב תשמ"א, עמ' 238-235). כן ראה: R. Weltsch, A Tragedy of Leadership: Chaim Weismann and the Zionist Movement, Jewish Social Studies, vol. 13, No. 3 (July 1951), pp. 211-226.
ראה קידר, לתולדותיה, והערה 97 שם; קידר, להשקפותיה; ג' לנדאואר אל ח' וייצמן, 4 באוגוסט 1927, ג"ו.