| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הקמתה של האגודה המרכזית באביב 1893 הייתה חלק ממפנה רחב יותר בתרבותה הפוליטית של יהדות גרמניה בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה. רפאל לבנפלד, שהעלון שפרסם בברלין חודשים אחדים קודם לכן, בעילום שם, יצר את הדינמיקה שהביאה לייסוד האגודה, הציג את הצורך בהקמתה כביטוי למעברם של יהודי גרמניה ממעמד של 'יהודי חסות' (Schutzjuden), הנאלצים לפעול בדרך שתדלנית על מנת להגן על זכויותיהם, למעמד של אזרחים (Staatsbürger) היודעים לתבוע את זכויותיהם ולהן עליהן.3 לבנפלד הגזים מעט, כמובן, שהרי גם לפני הקמת האגודה היו ביהדות גרמניה אישים (בלט ביניהם גבריאל ריסר) שפעלו במרץ בפומבי למען מימוש זכויות האזרח של היהודים. עם זאת, ייסודה של האגודה היה ללא ספק נקודת מפנה היסטורית. האגודה המרכזית הוקמה לא רק בגלל הסלמתה של האנטישמיות הגרמנית, שלטענת מרבית החוקרים התגבשה בראשית שנות התשעים של המאה התשע-עשרה כחלק אינטגרלי מהתרבות הפוליטית של מחנה הימין השמרני בגרמניה. יעקב בורוט הראה שההסבר להצלחת היוזמה להקמת האגודה, ובעיקר להפיכתה תוך שנים ספורות לגוף שייצג רבבות יהודים, חייב להתייחס לתמורות כוללות יותר בתרבות הפוליטית הגרמנית בשנות שלטונו הראשונות של הקיסר וילהלם השני – 'קו פרשת המים' מבחינת מעורבותם של ההמונים בפוליטיקה.4 התרבות הפוליטית החדשה בשנות התשעים אפשרה, ובמידה מסוימת אפילו הזמינה, את נציגיהם החדשים של היהודים לגלות יותר אקטיביות ותקיפות במאבק על זכויותיהם, על חירותם ועל כבודם – מאבק שעצם ההעזה לצאת אליו נתפסה בעיניהם כחלק ממימושה של האמנציפציה. ב- 1897, כארבע שנים לאחר הקמתה של האגודה המרכזית וחודשים אחדים לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבזל, נוסדה 'ההתאחדות הציונית של גרמניה'. אם ייסוד האגודה המרכזית היה תגובה יהודית גרמנית לאווירה שנוצרה בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה – הן לאיום ולאתגר שעוררה האנטישמיות והן לנורמות הפוליטיות החדשות – הייתה הקמת ההתאחדות הציונית במידה רבה בבחינת תגובה לאירועים שפקדו את העולם היהודי שמחוץ לגרמניה (בראש ובראשונה במזרח אירופה), ובעיקר ביטוי לסולידריות עם מצוקתם של יהודי רוסיה ורצון להציע לה פתרונות. כפי שהראו כמה מחוקרי הציונות הגרמנית, לא דחו בני דור המייסדים של התנועה את האמנציפציה, שהייתה במידה רבה החוויה המעצבת של נעוריהם, והגבול בין תפיסותיהם הפוליטיות לאלה של אנשי האגודה המרכזית ביחס למעמדם ולעתידם של היהודים בגרמניה היה לעתים מטושטש מאוד.5 יתרה מזאת, אפשר לטעון שגם הציונים התייחסו להתאגדותם הפוליטית כמימוש האפשרויות שהאמנציפציה פתחה בפניהם. שתי ההתאגדויות הפוליטיות הללו שקמו בשנות התשעים – האגודה המרכזית, שהפכה תוך שנים ספורות לארגון ארצי ומייצג של חלק ניכר מיהודי גרמניה, וההתאחדות הציונית, שהחלה את דרכה כארגון שולי למדי, אך צברה בהדרגה כוח שאי אפשר היה להתעלם ממנו – עמדו במרכז הזירה הפוליטית היהודית בגרמניה לאורך שנות דור. שתיהן הגדירו ופיתחו מודלים שונים של זהות יהודית גרמנית, דפוסים שונים של השתייכות יהודית לגרמניה ופרשנויות שונות למושג האמנציפציה. למעשה הייתה התמונה מורכבת יותר, ופעילים משני הארגונים העלו מגוון של תפיסות ביחס לשאלות הללו. פעילות האגודה המרכזית הושתתה על המסורת הפוליטית של יהדות האמנציפציה הליברלית. שמה המלא – 'האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית' – מעיד על אחיזת מייסדיה בתפיסה המצמצמת את הזהות היהודית להיבט הדתי שלה, ומוותרת בכך למעשה על הפן הלאומי בפוליטיקה היהודית. בנוסף למאבק נגד האנטישמיות ולמען שוויון זכויות, הציבו חלק ממייסדי הארגון יעד להעמקת ה'גרמניזציה' של היהודים ופיתוח מה שהם כינו Deutsche Gesinnung – השקפת עולם או אתוס גרמני. בהקשר זה עלה המושג 'מיסיון פנימי' (innere Mission). מושג זה ביטא את מחויבותם של אנשי האגודה לפעול לחינוכם של יהודי גרמניה כדי שיהיו ראויים יותר לאמנציפציה. זו עמדה שחלק מההיסטוריונים רואים אותה כביטוי להפנמת דעות קדומות אנטישמיות.6 תפיסה ברוח זו, שביטאה הייררכיה בלתי שוויונית בין מעמדה של הגרמניות לזה של היהדות, ניכרת בדבריו הבאים של לבנפלד:
האמנציפציה של היהודים בגרמניה מוצגת, על פי תפיסה זו, כמותנית בהעמדתה של הנאמנות למולדת הגרמנית מעל לאמונה הדתית, תהא אשר תהא. ברוח העמדה שניסח כבר במאה שנה קודם לכן הרוזן סטניסלאס דה קלרמון-טונר באסיפה המכוננת של המהפכה הצרפתית, קבע אפוא לבנפלד שזכויות האזרח השוות של היהודים מותנות בוויתור על זהותם הלאומית הקולקטיבית.8 עמדתו של לבנפלד לא הייתה הקול היחיד בעניין זה בין מייסדי האגודה המרכזית. כבר בעת הקמתה עלו בין מייסדי האגודה תפיסות המחייבות לא רק את פיתוח ה-Deutsche Gesinnung אלא גם את העמקת שורשיה של ההשתייכות היהודית. גישות אלה, שבישרו תפיסה של זהות יהודית המבוססת על קהילתיות אתנית, ולעתים אף נמנעו מלהתכחש לחלוטין להיבט הלאומי, לא הצליחו אמנם להתבסס כמדיניותה של האגודה בשנים הראשונות לקיומה. עם זאת, ראייתו של בסיס הזהות היהודית כחורג מהממד הדתי הטהור לכיוון האתני, ולעתים אף הפרוטו-לאומי, הלכה והתבססה בשורות האגודה מאוחר יותר, בעיקר בדור שחווה על בשרו את מלחמת העולם הראשונה ועבר להנהיג את האגודה בתקופת רפובליקת ויימר. גיבושן היה כרוך גם בדיון מחודש במשמעותו של המונח 'אמנציפציה' ובדפוס ההשתלבות הרצוי של יהודים בסביבתם. אל מול תפיסות אלה של האגודה המרכזית הוסיפו מייסדי ההתאחדות הציונית של גרמניה להיאחז בעקרונות היסוד של האמנציפציה. גם הם תפסו את עצמם בראש וראשונה כאזרחים נאמנים של מולדתם הגרמנית ואף כבני התרבות הגרמנית, אך בה בעת הציעו לכך פירוש שונה במקצת. כמי שפעילותם הונעה מתוך תחושות סולידריות עם גורלם של יהודי מזרח אירופה, לא יכלו עוד אפילו המתונים מבין ציוני גרמניה להחזיק בגישה המצמצמת את בסיס הקולקטיב היהודי להוויה הדתית בלבד, ונטו בתחילה לדבר גם במונחים של סולידריות אתנית ולעתים אף לאומית. המפנה שחל בדרכה של הציונות הגרמנית ב- 1912, עם עלייתם להנהגה של חוגי הצעירים בהנהגת קורט בלומנפלד, בישר רדיקליזציה של המסר הציוני, שהובילה אופן בלתי נמנע להתנגשות עם האגודה המרכזית.9 במאמר שפרסם כעבור שנים אחדות, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, טען בלומנפלד ששלב היסוד של פעילות הציונית היה חייב להיות כרוך בפעילות תעמולתית אינטנסיבית שנועדה לעורר תסיסה רעיונית בציבוריות היהודית, לחדד את הוויכוח בין המחנות הפוליטיים הראשונים, ובעיקר להעלות על סדר היום את הדיון בבעיית ההתבוללות. הציונים, כך גרס, השיגו זאת, גם אם לעתים במחיר בידודם בתוך החברה היהודית.10 מבחינת המסרים הנוגעים לאמנציפציה של היהודים בחברה הגרמנית ומעורבותם בפוליטיקה שלה, האמין בלומנפלד בעיקרון שכינהו 'דיסטנס': על היהודים להישאר אזרחים נאמנים לגרמניה אך לשמור על ריחוק מעולם הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות הגרמנית, ובעיקר ממרכזי הכוח וההשפעה שלו. מעורבות יתר בתחומים אלה והתעקשות לממש עד תום את הזכויות הפוליטיות שהעניקה להם האמנציפציה עלולות, על פי תפיסה זו, לטשטש את הייחוד היהודי, להעמיד במבחן מיותר את סובלנותם של הגרמנים כלפי היהודים ולעורר תגובות אנטישמיות בלתי נמנעות. בעוד שהאגודה המרכזית פירשה את האמנציפציה כמאפשרת ואולי אף כמחייבת מוסרית את יהודי גרמניה לפעול למיצוי זכויותיהם להשתלב בכל סקטור שירצו בגרמניה, ייצגה ההנהגה הציונית החדשה פרשנות אחרת למושג זה. בלומנפלד ותומכיו לא התנגדו לתהליך האמנציפציה של היהודים, אך בגלל גישתם הפסימית יותר, שראתה את המאבק באנטישמיות כחסר תכלית, הם קראו ליהודי גרמניה לממש את זכויותיהם הפורמליות רק עד גבול מסוים ולוותר על שאיפות השתלבות בלתי ריאליות, העשויות לעורר נגדם עוינות ואף לפגוע בהם. ערב מלחמת העולם הראשונה התחדד אפוא הפער האידיאולוגי בין ההתאחדות הציונית של גרמניה לבין האגודה המרכזית. הדברים הגיעו עד כדי מחלוקת חריפה ביו מנהיגיה החדשים של הציונות הגרמנית לבין הממסד של האגודה המרכזית בסוגיות הנוגעות למהותה של הזהות היהודית בגרמניה ובעולם המערבי בכלל.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
