| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
פרוץ מלחמת העולם הראשונה וחודשיה הראשונים יצרו בקרב הארגונים היהודיים בגרמניה הלך רוח שאפשר לאפיינו כ'אנטי פוליטי'. תחת הרושם של קריאות הקיסר ל'שלום בית אזרחי' (Burgfrieden) ולאחדות כלל גרמנית נגד אויבי האומה, צמצמו אנשי האגודה המרכזית את מאבקם באנטישמיות, בתקווה שהוכחת הפטריוטיות של יהודי גרמניה במלחמה תביא לפתרון הבעיה ללא מאבק.11 הציונים נסחפו אף הם ברוח הפטריוטית שעוררה המלחמה, ונטו להתגייס ואף להתנדב לצבא הקיסרי. ההסבר לכך היה, בין השאר, שצבא גרמניה נלחם נגד רוסיה הצארית, אויבת היהודים ומייצגת 'הברבריות של המזרח', והם נוקמים באמצעותו את 'נקמת קישינב'.12 המלחמה הביאה אפוא בחודשיה הראשונים לקונסנזוס בסיסי בין הארגונים היהודיים, ואף ל'שלום בית אזרחי' ביחסיהם על בסיס מחויבותם המשותפת לגרמניה. אפשר לראות פטריוטיות זו כחלק מחזון האמנציפציה שנותר בכל זאת משותף להם.13 אך הגאות הפטריוטית ושלום הבית לא נמשכו יותר מחודשים מספר. הימשכותה של המלחמה הרבה מעבר לצפוי, התעוררותה מחדש של האנטישמיות – שהגיעה לשיא מפקד היהודים שערך הצבא הגרמני בשנים 1917-1916 – והמפגש של החיילים היהודים הגרמנים עם המוני היהודים במזרח אירופה, שנקלעו בזמן המלחמה למצוקה קשה, חידדו את סימני השאלה בדבר היחס בין חשיבות ההשתלבות בסביבה הגרמנית הסולידריות היהודית. הם גם הבליטו את הפערים האידיאולוגיים בין האגודה המרכזית להתאחדות הציונית. מצב עניינים זה עורר קושי במיוחד אצל דוברי האגודה המרכזית. מצד אחד הם לא יכלו ולא רצו להתנער ממחויבותם הפטריוטית לגרמניה, שהייתה חלק מהותי מחזון אמנציפציה שלהם; מצד שני הם לא יכלו להתעלם מהאנטישמיות, שקיבלה גיבוי מסדי עם עריכת מפקד היהודים.14 גם ניסיונותיהם לסייע ליהודי מזרח אירופה שהיו נתונים תחת שלטון גרמני, ולהתמודד עם בעיותיהם של אלה מביניהם שהגיעו לגרמניה כפליטים, נעשו במגבלות רצונם להציג את עצמם כמי שהאינטרנט הלאומי והמלחמתי של גרמניה עומד תמיד בראש מעייניהם.15 במובן זה אפשר לומר שתפיסת האמנציפציה של האגודה הכתיבה לפעיליה את הצורך להעמיד את מסירותם לגרמניה מעל לכול, והגבילה לפיכך את מידת הסולידריות הבין-יהודית שיכלו לגלות. התמודדותם של ראשי האגודה עם קשיים אלה, ולא פחות מזה גם עם התחדשותה של קריאת התיגר הציונית על דרכם, באה לידי ביטוי במאמר פרוגרמטי שפרסם אויגן פוקס סגן נשיא האגודה והאידיאולוג המובהק שלה – תחת הכותרת 'אמונה ומולדת'.16 לצד עמידתו על הפטריוטיות הגרמנית של חברי האגודה, שלל פוקס בתוקף את טענת הציונים שהאגודה מייצגת שאיפה להתבוללות. הוא טען שאנשיה שואפים להחייאתה של היהדות ולרענונה לא פחות מהציונים – אלא שציבור היעד שלהם אינו היהדות בכללה אלא יהדות גרמניה בלבד. אכן, טען, שיפור מצבם של יהודי גרמניה יביא תועלת גם ליהודי מזרח אירופה, אך כפטריוט גרמני חובתו לבני עמו הגרמנים הנוצרים – הנובעת גם מתפיסת מקום היהודים בגרמניה כתוצאה מהאמנציפציה – קודמת לחובתו ליהודים אחרים. העמדה הציונית, גרס פוקס, אינה אלא אימוץ התפיסה היהודית המזרח אירופית (דהיינו, בתנאים של העדר אמנציפציה) בהקשר הגרמני, שאינו מתאים לה ולכן אין לה קיום לאורך זמן. יתרה מזאת, התעמולה הציונית מסייעת לאנטישמים הגרמנים, שמוצאים בה הוכחה לעמדתם שהיהודים הגרמנים אינם בני הארץ. אם ההתפתחויות של שנות המלחמה האחרונות דחקו את הליברלים לעמדת מגננה, שמאמרו של פוקס המחיש אותה, הן העניקו לציונים הזדמנות לשכנע יהודים רבים יותר בצדקת דרכם. הנסיבות הבינלאומיות החדשות אף אפשרו להם לנסות ולקדם את יעדיהם האסטרטגיים. בשלהי 1917, כשנראה היה שהמלחמה בחזית המזרחית עומדת להסתיים באופן שינציח את הדומיננטיות הגרמנית במזרח אירופה, ובעקבות הצהרת בלפור, פנו מנהיגים ציונים גרמנים לנציגי משרד החוץ הגרמני בטענה שגם גרמניה צריכה להתייחס לעתיד הלאומיות היהודית. מבחינת הציונים לא היה בפנייה כזו פגיעה בעקרון היסוד של האמנציפציה אלא דווקא ניסיון למימוש מלא שלה על פי דרכם: הסתמכות על השלטון הגרמני כדי לקדם את עקרון הסולידריות הבין-יהודית. מגעים אלה הצליחו לחלץ ממשרד החוץ הגרמני הצהרה אוהדת לרעיון הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אם כי ערכה היה סמלי בלבד. עם זאת, הלגיטימציה שהציונים זכו לה מדוברים גרמנים רשמיים חיזקה את מעמדם מול דוברי האגודה המרכזית, שהתקשו מעתה לטעון כי השאיפות הציוניות סותרות את הנאמנות לגרמניה או את תנאי היסוד של האמנציפציה.17
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
