| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לקראת סוף שנות העשרים ניכרו תמורות אידיאולוגיות בתפיסותיהם של מנהיגי האגודה המרכזית. גידולה הניכר של האגודה, הגדלת הנפח התקשורתי של פעילותה ותהליך חילופי הדורות בהנהגתה, שהיה אז בעיצומו, הביאו לכך שנציגי האגודה העלו מגוון רחב יותר של תפיסות ופרשנויות על מצב הציבור היהודי בגרמניה ובכלל זה על דמותה של האמנציפציה, שלמענה נאבקו. גם האתגרים הפוליטיים שעמדו אז בפני האגודה – המאבק באנטישמיות, שהלכה והסלימה לקראת סוף העשור, דווקא בתנאים של דמוקרטיה מלאה, וכן הלחצים הפוליטיים הפנים יהודיים מכיוון הציונים והיהודים הלאומיים, מצד אחד, ומכיוון 'איגוד היהודים הגרמנים-לאומיים", מצד שני, יצרו צורך בהערכה מחודשת של מטרות היסוד שלה ודרכי פעילותה.39 אחת המגמות החדשות הבולטות הייתה הרחבת תפיסתה של הזהות היהודית. זו הוצגה מעתה לא רק כזהות דתית גרידא אלא גם כבעלת אופי קהילתי ולעתים אף אתני. במבט לאחור אפשר לראות עמדות אלה כמעין הטרמה של תפיסות שיוסיפו להתפתח במהלך שנות השלושים, בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי. בפברואר 1928 נשא לודוויג הולנדר, אחד ממנהיגיה הבולטים של האגודה, נאום. הוא סקר את התפתחותה האידיאולוגית של האגודה ועמד על ההבדלים בין תפיסות מייסדיה לעמדותיו שלו.40 מייסדי האגודה, כך טען, תפסו את האמנציפציה בעיקר כשוויון חוקי פורמלי ליהודים – התאזרחות מלאה של מיעוט דתי. בני דורו, לעומת זאת, דור שבו הפך העולם להיות יותר ויותר זירת מאבק בין לאומים, אינם מסתפקים עוד בשוויון פורמלי כיחידים אלא מצפים להתקבל ואף להשפיע על החברה הגרמנית גם כקבוצה.41 לצד תפיסת האמנציפציה כבעלת אופי קבוצתי יותר מזו של דור המייסדים, קרא הולנדר להגדרה מחודשת של הקולקטיב היהודי ושל היחסים בין המרכיב הגרמני והיהודי בזהותם של יהודי גרמניה. העמדה המסורתית שהתעצבה מאז ראשית תהליך האמנציפציה בשלהי המאה השמונה-עשרה, כך טען, דרשה מהיהודים לוותר על הממד הלאומי בזהותם ולהפוך לעדה דתית. כיום, הוסיף, הראו ההתפתחויות ההיסטוריות שהיהדות איננה עדה דתית גרידא ואי אפשר להפוך אותה לכזו. שותפות הגורל (Schicksal) והמוצא (Stamm) הן חלק אינטגרלי מהחוויה היהודית. לעומת דבריו של לבנפלד שהכריז 35 שנה קודם לכן, ש'איננו יהודים גרמנים אלא גרמנים יהודים', טען הולנדר שיהודי גרמניה צריכים לראות עצמם גם כגרמנים יהודים (jüdische Deutsche), המשולבים מאות שנים באומה הגרמנית, אך גם כיהודים גרמנים (deutsche Juden), השומרים על ייחודם הקיבוצי ומממשים את ערכי היהדות בתוך האומה הגרמנית. הולנדר היה מודע גם להבדל הזה בינו לבין בני דור המייסדים. 'למדנו שלא רק שוויון הזכויות והמעמד המשפטי הם בעלי משמעות מכרעת עבורנו אלא גם הערכתן של היהדות והיהודיות' (Judentum und Judeheit).42 ביטוי נוסף לניסיון לעצב מחדש את הסינתזה היהודית-גרמנית ואת תפיסת האמנציפציה שבשמה פעלה האגודה המרכזית ניתן במאמר שפרסם בנו יעקב לרגל יובל מאתיים שנה להולדתו של משה מנדלסון, שצוין ב- 1929.43 יעקב, רב, חוקר ופעיל מרכזי באגודה המרכזית, שלל את התפיסה המקובלת ולפיה מנדלסון היה היהודי הראשון שהתוודע לתרבות הגרמנית הנאורה והביא את בשורתה אל היהודים. לא הייתה כלל אומה גרמנית בנעוריו של מנדלסון, טען יעקב, וגם לא תרבות גרמנית בשטחים המפוצלים בין שליטים רבים כל כך. אפילו ההוגים הגדולים בני הזמן לא היו פטריוטים גרמנים: דוברי הגרמנית דאז באו מ'שבטים' או קבוצות אתניות שונות (Stämme), בדיוק כמו שמנדלסון בא מן הגטו. יתרה מזאת, הוסיף יעקב, תרבות הגטו שממנה בא מנדלסון לא הייתה כה אפלה, הוא לא בא מ'שבט כושי חסר תרבות'. מנדלסון היה שקוע בתלמוד, ברמב"ם וברוח היהודית שלא נפלה כלל, כפי שמשתמע מדבריו של יעקב, מתרבויות מקומיות אחרות שהתקיימו בגרמניה בת הזמן, ואולי אף עלתה עליהן. מבעד לדברים אלה על מנדלסון עולה תפיסה חדשה של היחס בין 'גרמניות' ל'יהדות'. ה'גרמניות' הנאורה לא התקיימה מאז ומעולם, ולכן מנדלסון לא גילה אותה כתוצאה ממפגשו עם המשכילים הגרמנים הנוצרים, אלא היה שותף פעיל ביצירתה מתוך מגוון של זהויות פרטיקולאריות ולוקליות שהתקיימו בגרמניה הפרה-מודרנית בגרמניה, שיהדות הגטו הייתה אחת מהן. ממילא, כך עולה מתפיסה זו, אין מקום להצגתם של היהודים כזרים ל'גרמניות'. תרבותם המקורית לא הייתה מעולם זרה ל'גרמניות' יותר מתרבות גרמנית קדם מודרנית אחרת, ועל כן אין לצפות מהיהודים להתכחש אליה כתנאי להשתלבותם בגרמניה. בפרשנותו ההיסטורית על מנדלסון ניסה יעקב לתאר את תהליך האמנציפציה וה'התגרמנות' של היהודים, ואף את התפתחותה של התרבות הגרמנית המודרנית ברוח דומה למה שתואר לאחרונה דווקא ביחס לתרבותה של גרמניה הוויימרית כפרי 'כינון משותף' (co-constitutionality) של יהודים גרמנים. פרשנות היסטורית כזו משמשת אלטרנטיבה לגישה המקובלת, הנוטה לתאר את השתלבות היהודים בגרמניה כהתבוללות של קבוצת מיעוט בתוך רוב, תוך ויתור על ייחודם וקבלת ערכי היסוד של הרוב ותרבותו.44 תמורות רעיוניות אלה לא התרחשו בחלל ריק. כמעט באותו זמן שבו ניסו חלק מדוברי האגודה המרכזית להגדיר מחדש את היחס בין יהדותם לגרמניותם, החלו ההתפתחויות הפוליטיות בגרמניה לאיים על עתידם של יהודיה. לנוכח הנסיבות הפוליטית הגבירו ראשי האגודה המרכזית את מאמציהם והתמקדו בפעולות נגד המפלגה הנאצית. בסוף קיץ 1929 הקימה האגודה משרד חדש שריכז את המאבק באנטישמיות וניסה לפתח דרכי תעמולה חדשות.45 לקראת הבחירות לרייכסטג, שהתקיימו בספטמבר 1930, יזמה האגודה, בתמיכת ברית חיילי החזית, את הקמתו של ועד בחירות מיוחד (Reichstagswahlausschuss 1930) שנועד לסייע לבלימתו של הכוח הנאצי העולה. בעוד הנהגתה של האגודה המשיכה, ביסודו של דבר, את דפוסי מאבקה הפוליטי משנות העשרים ואף העמיקה אותם, אילצו הנסיבות החדשות את ההתאחדות הציונית, בהנהגתו של בלומנפלד, לשקול מחדש את אסטרטגיית הפעולה שלה ואת המשך הרלבנטיות של עקרון ה'דיסטנס'. בדצמבר 1929 הצהיר בלומנפלד שעקב התגברותה של האנטישמיות התעורר צורך שגם הציונים יצאו נגדה למאבק תעמולתי. בהמשך להצהרה זו, שניתנה במידה רבה בלחצם של פעילים ציונים ממחוזות שונים, שדרשו ממנו להתייחס למצב החדש, הצטרפה ההתאחדות הציונית לוועד הבחירות שהקימה האגודה המרכזית לקראת הבחירות לרייכסטג.46 השינוי באווירה ניכר גם בביטאונה של ההתאחדות הציונית, שהגביר מאוד את עיסוקו בבעיות האנטישמיות ובאיום על האמנציפציה, אחרי שנים של התרכזות בנושא בניין הארץ.47 הנושא הארצישראלי לא ירד מהפרק, וחזון בניין הארץ עדיין הוצג על ידי הציונים כפתרון ארוך הטווח למצוקת היהודים בגרמניה. עם זאת, ההתמקדות הבלעדית בשאלות הכרוכות בו, תוך דחיקת השאלות הפוליטיות העכשוויות, כבר לא הייתה אפשרית.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
