| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כפי שהראה יעקב כ"ץ, המונח 'אמנציפציה' חדר לטרמינולוגיה הפוליטית של העידן המודרני בשלהי המאה השמונה-עשרה, במסגרת מאבקם של האירים על חירותם הפוליטית והדתית תחת השלטון הבריטי.60 בעקבות זאת החלו גם יהודי אנגליה להשתמש בו במסגרת מאבקם לשוויון זכויות אזרחי. משם הוא עבר ליבשת האירופית. בהיסטוריוגרפיה היהודית תופסת את הבכורה בסיפור האמנציפציה דווקא יהדות צרפת. בניה זכו באמנציפציה הלכה למעשה עוד לפני שהמונח הפך להיות חלק ממאבקם של היהודים האירופים על זכויותיהם. השאלות בדבר משמעותה של השתלבות היהודים בסביבתם במובן הרחב שלה, כמו גם סוגיות היחס בין השתלבות זו להמשך שמירתו של הייחוד היהודי, נדונו בקהילות יהודיות נוספות באירופה, ומאוחר יותר גם ביהדות האמריקנית. עם זאת, נדמה שבשום מקום אחר בעולם היהודי לא התקיים שיח ציבורי ואידיאולוגי אינטנסיבי כל כך בשאלות אלה כמו ביהדות גרמניה. יתרה מזאת, הפרספקטיבה ההיסטורית שלאחר תקופת השואה אף טוענת את השיח הזה – שהפרק ההיסטורי האחרון שלו הואר במאמר זה – במשמעויות נוספות. כפי שראינו, הביאו תהליכי הפוליטיזציה שהתחרשו ביהדות גרמניה בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה להבשלתה של תפיסת האמנציפציה כיעד פוליטי שיהודי גרמניה זכאים, ואפילו מחויבים מוסרית, לתבוע אותו ולהיאבק פוליטית ומשפטית למען השגתו. התפיסה המובילה באגודה המרכזית, שקמה אז על בסיס עקרונות אלה, נטתה להגדרה מצמצמת של הקולקטיב היהודי בגרמניה כמיעוט דתי, ואף קיבלה את העיקרון לפיו האמנציפציה כרוכה במתן קדימות ברורה לגרמניות על פני היהדות. עם זאת, עמדה זו, שלציונים היה נוח יחסית לתקוף אותה בשעתו, ושלמבקריה של המורשת היהודית בגרמניה לאחר השואה היה קל להציגה במבט לאחור כעמדה מתבוללת קצרת ראות, לא מיצתה את תפיסת האמנציפציה של המחנה היהודי הליברלי בגרמניה. במהלך התקופה שנדונה במאמר, ובעיקר לקראת סופה, התפתחה בקרב דוברי האגודה המרכזית תפיסת אמנציפציה אלטרנטיבית שניתן לכנותה כ'משתלבת ביקורתית'. דוברי גישה זו לא ויתרו על חזון ההשתלבות, אך הציגו את שמירתו של הייחוד היהודי כערך מרכזי לא פחות, והציגו לפיכך חזון אמנציפציה שכרך בין ההשתלבות לשמירת הייחוד ועלה בקנה אחד עם מה שנהוג לראות היום כפלורליזם תרבותי. דוברי המחנה הציוני בגרמניה הציגו אמנם חזון פוליטי שונה מזה של דוברי הממסד הליברלי ודיברו על היהדות במונחים לאומיים, אך בשנות פעולתם הראשונות המשיכו להזדהות עם חזון האמנציפציה כפי שגובש במהלך המאה התשע-עשרה. רק מאוחר יותר, ערב מלחמת העולם הראשונה ועוד יותר מכך אחריה, הם הציגו את עיקרון ה'דיסטנס', שהתווה למעשה אלטרנטיבה לתפיסת האמנציפציה הליברלית של האגודה המרכזית הן מתוך מחשבה על הצורך לשמור על נבדלותם ועל ייחודם כקהילה לאומית, הן מתוך הערכה פסימית יותר של נכונות הגרמנים לקבלם לשורותיהם. עם זאת, גם בשורות דוברי המחנה היהודי הליברלי חלו בשנים האחרונות שלפני עליית הנאצים לשלטון ובתקופה הראשונה לשלטון הנאצי תמורות אידיאולוגיות ברוח דומה. דוברים שונים ביטאו את הצורך לתת למרכיב היהודי משקל רב יותר מאשר בעבר בתוך הסינתזה היהודית-גרמנית, לעתים תוך עמידה על הצורך בשמירה על ריחוק מסוים ממוקדי הלאומיות הגרמנית. ניסיונותיהם של חלק מדוברי האגודה המרכזית להצביע על דרך לאמנציפציה חדשה, תוך כדי ניסיון להסביר את הסיבות לכישלונה של האמנציפציה הליברלית ה'ישנה', הביאו אותם בסופו של דבר לתפיסה שלא היה שונה במהותה מ'קהילת העם' היהודית, שחלק מהציונים חתרו לקדם בתקופת רפובליקת ויימר. דומה שהפער הרעיוני בין הליברלים לציונים, שהתחדד בעימותים הפוליטיים ביניהם והודגש גם בעשורים הראשונים של כתיבת ההיסטוריוגרפיה של יהודי גרמניה לאחר השואה, היה קטן יותר מכפי שנהוג היה לחשוב, לפחות בכל האמור ביחס לשנים האחרונות שנדונו במאמר זה. בחינתה של תפיסת האמנציפציה כפי שפותחה בשנים אלה שיקפה מודעות גוברת לאתגרים ולאיומים הפוליטיים בני הזמן, ואף לשאלת המתח בין החתירה להשתלבותם שוות הזכויות של היהודים בסביבתם, מצד אחד, לבין השאיפה להמשכיות יהודית, מצד שני – שאלה בעלת משמעות לקיום היהודי בתפוצות בכלל.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
