| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הרב יצחק יעקב ריינס (1839–1915) מגדולי רבני ליטא ומראשי הציונות הדתית. ייסד את תנועת המזרחי, בשנת 1902, כסִיעָה (מפלגה) פוליטית בהסתדרות הציונית, במטרה להבטיח שהציונות לא תפגע ברוח המסורת ובדת היהודית. היה ממעצבי החינוך הציוני הדתי, וייסד את הדגם של הישיבה התיכונית שבה שולבו לימודי קודש ולימודים כלליים (1905).
מקום שיבטיח ביטחון פיזי לעם היהודי, אך בעיקר יממש את המשמעות של ארץ קדשנו.
קיום התורה בשלמות – רק בארץ ישראל.
בקרב החוגים הדתיים בסוף המאה ה-19 שררה התנגדות עמוקה לתנועה הציונית. רעיון התחייה הלאומית נתפש ככפירה גמורה באמונה בביאת המשיח וכדחיקת הקץ. המשיח עתיד לבוא באחרית הימים, ורק אז ייגאל עם ישראל. אסור ליהודים 'לעלות בחומה', היינו - לפעול מיוזמתם כדי לקרב את הקץ. החוגים הדתיים ראו בדת היהודית את הזהות העיקרית של היהודי, ואילו הרעיון הציוני נתפש כאידיאולוגיה המתעלמת מן הממד הדתי. הצעירים אשר עלו לארץ, הקימו יישובים חדשים ועבדו בחקלאות, נתפשו ככופרים וכפורקי עול. ב-1899 היה הרב ריינס, מהרבנים הראשונים שהצטרפו לתנועה הציונית למרות התנגדות נרחבת של העולם הדתי. הוא התרשם עמוקות מהרצל, הזדהה עם רעיונותיו ועמד לצדו. עם זאת, על רקע מאבקים בנושאי חינוך ותרבות, הקים הרב ריינס את תנועת המזרחי, שנגזרה מן הצירוף: מרכז רוחני, כסיעה נפרדת בהסתדרות הציונית. הוא דרש שהארגון לא יעשה דבר שאינו מתיישב עם חוקי הדת. כמו כן הציע חלוקת סמכויות: בכל העניינים המעשיים (גשמיים) יעסקו בעלי מחשבה חופשית-חילונית, אך בכל נושא שקשור לחיים רוחניים תכובד סמכותם של הרבנים. כך נכתב במָנִיפֶסְט הַיְסוֹד (המצע) של תנועת המזרחי: "לתכלית זאת מצא המרכז לנכון לחלק את הציונות כהויתה ובכללה לשני חלקיה. לחלק גוף הציונות שהוא הישוב כפשוטו, הצריך רק לממון ולזריזות עסקנית והשתדלות לכונן לעמנו מקלט בטוח בארץ אבותינו במשפט גלוי ומוסכם מצד הממשלות ולחלק הרוח המחיה את הציונות". 2 ריינס תמך בהרצל בתכנית אוגנדה אך ציין כי אין לראות בכך ויתור על רעיון השיבה לארץ ישראל, ארץ האבות המובטחת לעם. ועל כך כתב הרב ריינס במכתב להרצל: "...ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון".3 בקונגרס הציוני השישי, בשנת 1907, אמר ריינס שארץ ישראל היא המקום היחיד להגשמת שאיפות העם, אך: "צורכי העם חביבים עלי יותר מן הארץ ובהצעת אוגנדה אני רואה אפשרות להצלת העם כתנאי הכרחי קודם לשיבת ציון".4 הרב ריינס כתב בווידוי אישי, שנתיים לפני מותו, על הקשר המיוחד שלו לארץ ישראל – הקשר שהביאו לתמיכה ברעיון הציוני: "מֵעוֹדִי [מאז שאני זוכר את עצמי] הנני קשור בעבותות [בחבלים] אהבה ניצחת [מתמדת] לארצנו הקדושה, ועוד בשנות הארבעים ... נשאתי ונתתי [התכתבתי] עם הגאונים ... בעניין ישוב הארץ, וגם שלחו לי אז כתב גַבָּאוּת [כתב רשמי המסמיך לאיסוף כספים], וכאשר החלה תנועת חיבת ציון, עשיתי כל מה שהיה ביכולתי לטובת התנועה, וכאשר החל רעיון הציוני [בהנהגת הרצל] להתפשט בעולם, לא היה קץ לשמחת לבבי בייחוד נתתי שמחה בלבי, כי שיערתי שבכל אופן תביא התנועה הזאת ברכה רבה לְהַיִשׁוּב [בארץ]". 5 1. מתוך: נצח ישראל, מכתב מתמוז תרמ"ט (1889), נדפס בשם יישוב ארץ ישראל. התכנים מתוך: אתר האינטרנט האבות המייסדים של הציונות – חזון ומעשה 1840–1948,
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
