| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
העלייה מגרמניה הביאה עמה מסורת של עבודה סוציאלית קהילתית ופרטנית, שנבנתה לשם הטיפול במהגרים ממזרח אירופה, שזרמו למרכז אירופה למן שלהי המאה הי"ט. בתקופה זו הגיעו לארץ הכוחות המקצועיים הראשונים, שהחלו להתמודד באופן שיטתי עם בעיותיהן של שכבות המצוקה ביישוב וייסדו את הדיסציפלינה של עבודה סוציאלית מקצועית על בסיס הידע והנסיון שהביאו עמהם. אפילו באמצע שנות החמישים שליש מן העובדים הסוציאליים הפעילים עדיין היה מקרב יוצאי מרכז אירופה.246 מלבד גישה מקצועית וכוח-אדם מיומן הביאה עמה העלייה מגרמניה גם את המושגים הראשונים של מדינת-הרווחה. מושגים אלה השתרשו בהדרגה ביישוב ויושמו כעבור שנים אחדות על-ידי המדינה. אחד מציוני-הדרך הבולטים בתהליך זה היה הקמתו של המוסד לביטוח לאומי על-ידי גיורא לוטן (לובינסקי).247 הדגש במתן שירותים חברתיים לשכבות הנחשלות ביישוב הושם תחילה בפיתוח השירותים הרפואיים והסיעודיים באמצעות פעולותיה של 'הדסה'. העולים חניכי בתי-הספר להכשרת עובדים סוציאליים בגרמניה הוסיפו לכך את ראיית התהליך החינוכי ארוך-הטווח, הנישא על-ידי השירותים החברתיים ונתמך על-ידי הציבור כולו, תהליך שהוא תנאי הכרחי לשילובם של בני השכבות האלו בחברה.248 רבים מקרב העובדים הסוציאליים היהודים היססו תחילה אם לעלות לארץ. מן הצד האחד נכונה להם עבודה במסגרת הנרחבת של עזרה הדדית ושל הכשרה מקצועית בקהילות היהודיות בגרמניה, פעולה שקיבלה תנופה נמרצת לאחר עליית הנאצים לשלטון, ומן הצד האחר על-פי-רוב לא היו בעלי-הון, ולכן חששו שמא לא ימצאו משרה קבועה במקצועם בארץ. כן הרתיעו אותה קשיי השפה, שהרי במקצוע זה התקשורת המילולית בין אנשים היא יסוד ראשון במעלה. גם הניחו, כי יהיה מחסור באמצעים כספיים לפעולה מקצועית ושיטתית של ממש.249 העובדים הסוציאליים שעלו ארצה באו על-פי-רוב בעקבות הזמנה אישית מן המוסדות: סידי ורונסקי, שניהלה בית-ספר לעבודה סוציאלית בברלין, נתבקשה על-ידי הנרייטה סאלד להקים את בית-הספר לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי, ואינה בריצ'גי-שימר הוזמנה על-ידי לנדאואר. מטבע הדברים פנו תחילה לציבור העולים בני ארצם, שכן אנשים אלה ובעיותיהם היו מוכרים להם. בעבודה בקרבם התנסו עוד בגרמניה, ועמם לא היו להם קשיי תקשורת, ואולם, יוליוס מוזס, בריצ'גי-שימר, קארל פראנקנשטיין, ורונסקי ועמיתיהם לא הצטמצמו בעבודותיהם ובמחקריהם לעולי גרמניה, אלא החלו להקיף את שלל בעיות החברה, החינוך והבריאות של השכבות הנחשלות ביישוב ושל העולים החדשים.250 אגב כך הניחו יסודות לעבודה מקצועית ולארגון שירותי ההתנדבות על בסיס מקצועי, נוסף על רצון טוב, והחלו בהכשרת סגל מקצועי מקומי, תחילה בקורסים מאולתרים, ולימים בבתי-ספר מיוחדים. בקורס הראשון שקיימה ורונסקי בירושלים בשנת 1934 למדו רק ארבע תלמידות, אך בשנים שלאחר-מכן גדל מספרן.251 עד שנת 1948 סיימו 120 בוגרים את לימודיהם בבית-הספר. דפוסי הלימוד עוצבו על-ידי המנהלת ורונסקי, שנשאה גם בנטל העיקרי של ההוראה. שנים אחדות לאחר-מכן הקימה עובדת סוציאלית אחרת שעלתה מגרמניה, ד"ר בלה שלזינגר, בית-ספר לעבודה סוציאלית בתל-אביב, שבוגריו איישו את השירותים העירוניים בעיר.252 בד-בבד עם פיתוח מקצוע העבודה הסוציאלית והכשרת סגל-עובדים מיומן עסקו עולים אחרים מגרמניה בסקרים ובמחקרים חלוציים על הבעיות הסוציאליות ביישוב. פראנקנשטיין, למשל, היה הראשון שניגש בדרך מקצועית לטיפול בבעיות הנוער המוזנח בארץ-ישראל, שלא זכו עד אז לתשומת-לב של ממש.253 צסי רוזנבליט, שפרשה מעבודתה בהע"ג בירושלים ועסקה בחינוך משלים לנערים עובדים, יזמה הקמת בית-ספר מקצועי, אשר יכשיר את בנות השכונות הירושלמיות הנחשלות – שעבדו בדרך-כלל כעוזרות-בית – במקצועות כגון תפירה וספרות. נסיונה לא עלה יפה:
בשנת 1936 החל להופיע כתב-העת המקצועי של העובדים הסוציאליים: 'ידיעות העבודה הסוציאלית בארץ-ישראל'. כעבור כשנה הפכו הקורסים המאולתרים למוסד של קבע ושמו 'המכון ללימודים סוציאליים', שנועד להכשיר לעבודה בתנאי הארץ עובדים סוציאליים מוסמכים מקרב העולים, ללמד את המקצוע לבני הארץ, לקיים השתלמויות מקצועיות לעובדי המערכת ולאמן כוחות-עזר מתנדבים.255 המציאות הקשה שנתקלו בה ביישוב הניעו עוד בשנות השלושים את העובדים הסוציאליים שעלו מגרמניה להזהיר מפני השלכותיה החמורות של מציאות זו על עתידה של החברה היהודית בארץ-ישראל:
בהשפעת המאורעות אמנם גדלה במקצת המודעות ביישוב למצב החברתי בשכונות ובפרוורים, ובשנים 1937-1936 אף חלה התעוררות מסוימת וגדל הרצון לשפר אותו, אך בשנים שלאחר-מכן משכה אליה עליית הפליטים מאירופה את רוב תשומת-הלב שייחד היישוב לשאלות חברתיות, והמצוקה החברתית של השכבות האחרות שוב נדחקה לשוליים. החריג היחיד היה שיקום נפגעי המאורעות, ולאחר-מכן נפגעי מלחמת-העולם, כלומר, האזרחים שנפגעו בהפצצות האיטלקים ושארי החיילים שנפלו בשורות הצבא הבריטי. המוסדות שהוקמו כדי להושיט עזרה לעולי גרמניה הוסבו בשלהי שנות השלושים למוסדות כלליים, שתפקידם היה לשרת מיגזרים רחבים יותר של האוכלוסייה. אות לכך היתה הקמתה בתל-אביב של 'הלשכה למען העולה' (וראה לעיל, עמ' 243). עם צמצום העלייה ממרכז אירופה והפסקתה המוחלטת בשלהי שנת 1940 חל שינוי, ואנשי המקצוע ועסקני הציבור מקרב יוצאי גרמניה שעסקו בפיתוח השירותים החברתיים העתיקו את מוקד פעילותם לקבוצות אחרות באוכלוסייה. צעד חשוב לקראת כינונה של 'מדינת-רווחה' נעשה בעקבות הצרכים שהתעוררו בשנת 1942, עם התרחבות ההתנדבות לצבא הבריטי. הציבור הגדול של משפחות המגויסים, שנותקו במשך תקופות ארוכות ממפרנסיהן, נזקק לתמיכה ולסיוע, הן מבחינה כספית הן מבחינת התעסוקה והחינוך. עם זאת אי-אפשר היה להתייחס אליו כאל ציבור של נזקקים במשמעות המקובלת ביישוב של 'נתמכי-סעד', הסמוכים על שולחן הלשכות הסוציאליות. לצורך הטיפול בציבור זה הוקם אפוא מנגנון מיוחד בחסותה של 'הוועדה לטיפול במשפחת החייל והנוטר', ובראשו גיורא לובינסקי. במידה רבה מילאה הוועדה באמצעיה המצומצמים את התפקידים המוטלים במדינה ריבונית על אגף-השיקום של משרד-הביטחון. הניסיון שנצבר בעבודת הוועדה בימי מלחמת העולם שימש כעבור שנים אחדות, בעת מלחמת-העצמאות, בהקמתן של המערכות שמילאו את התפקידים האלה בצעדיה הראשונים של מדינת ישראל. אמות-המידה האחידות והאוניברסאליות שהנהיג לובינסקי בוועדה לטיפול במשפחות החיילים והנוטרים שימשו לימים יסודות לעקרונות פעולתם של משרד הסעד בניצוחו של פריץ נפתלי, ולאחר-מכן גם של המוסד לביטוח לאומי. במנגנונים אלה נקלטו כמה מן העובדות הסוציאליות הוותיקות מיוצאות גרמניה, כמו מרים הופרט, שטיפחה את הגישה של עבודה קהילתית, ורגינה שכטר, שריכזה את הפיקוח על לשכות-הסעד הממשלתיות והתמסרה לפיתוח העבודה הסוציאלית במיגזר הערבי.257
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
