| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שאלה בפני עצמה היתה שאלת עלייתם וקליטתם של אמנים יהודים מגרמניה, שכן אפשרות השתלבותם בעיסוקם האמנותי היתה מצומצמת ביותר. עולי גרמניה הוותיקים והמחלקה הגרמנית של הסוכנות נתנו את דעתם על מגבלה זאת, שפגעה באפשרות עלייתה של שכבה מצומצמת, אך חשובה ויוצרת, של יהדות גרמניה, וחיפשו דרכים ליצור כלים לקליטתם. הרצון לאפשר את עלייתם של אמנים ושל תלמידי אמנות ואומנות מגרמניה ולהבטיח את השתלבותם היה אחד המניעים העיקריים לחידוש פעולתו של 'בצלאל'. המוסד המחודש יצר מסגרת לקליטתם של מורים-אמנים בעבודה ושל תלמידים בלימודי האמנות. 307 הוועד המפקח של המוסד הורכב בעיקר מראשי המטפלים בעלייה מגרמניה ובקליטתה, כגון רופין, לנדאואר וסינאטור; מיוצאי מרכז אירופה ותיקים, כמו, למשל, רופא-העיניים ד"ר טיכו ורעייתו הציירת אנה; ומדמויות מרכזיות מקרב העלייה החדשה מגרמניה, כמו זלמן שוקן. בראש המוסד עמד יוסף בודקו, הצייר והגרפיקאי חניך גרמניה. הלימודים החלו בסמסטר-החורף של שנת 1935/6.308 בשנותיו הראשונות של 'בצלאל' היו מוריו ברובם יוצאי גרמניה: ארדון, שטיינהארדט, אשהיים, אייזנשר ושוורין לימדו במחלקה לרישום; פריץ שיף לימד תולדות האמנות; רודי דיין לימד גראפיקה; ויוליה קיינר הקימה את המחלקה לאריגה. אחדים מן התלמידים – כגון יעקב פינס ויוסף הירש – הצטרפו לימים לסגל ההוראה. כ- 70% מתלמידי 'בצלאל' בשנות השלושים היו יוצאי מרכז אירופה.309 מספר התלמידים עלה מ- 26 במחזור הראשון של שנת 1935 ל-103 בשנת 1947. חלק גדול מתקציב המוסד נתנה המחלקה הגרמנית. הע"ג בירושלים היתה פעילה מבחינה תרבותית-חינוכית בקרב התלמידים, במגמה לקרבם לארץ ולשפתה.310 ואולם, על-אף הלחצים מצד הוועד המנהל וראשי המוסד היתה הגרמנית השפה העיקרית בין המורים והתלמידים בשנותיו הראשונות של המוסד, ורק בהדרגה פינתה את מקומה לעברית. בודקו נפטר בשנת 1940, ואת מקומו בראש 'בצלאל' תפס מרדכי ארדון (ברונשטיין), אף הוא חניך גרמניה, שהמשיך בפיתוח המוסד, ולמגמות האמנות הוסיף גם מגמה לאומנות. בכך הגשים ארדון את שאיפתו המקורית של בודקו להגיע לסינתיזה בין אמנות טהורה לאמנות שימושית.311 בשנת 1941 כלל 'בצלאל' מחלקות לרישום, לפיסול, לגראפיקה שימושית ולעבודות-מתכת. בימי מלחמת-העולם התפשט המוסד לתחומים נוספים: הוקמה מחלקה לאריגה, ניתנו קורסים בעיצוב, ברקמה ובכריכה, והונהגו שיעורים בתולדות האמנות. לאחר-מכן נפתחו מגמות לציור-אופנה, לקראמיקה ולצילום אמנותי. חודשה וחוזקה הזיקה בין בית-הספר ובין המוזיאון בעל אותו השם ששכן בסמוך, והוחל בארגון תערוכות אמנותיות.312 מן הצד האחד היה 'בצלאל' מוסד אליטיסטי, שהנהיג אמות-מידה גבוהות וקשוחות בקבלת תלמידיו ונשא ברמה את דגל ההקפדה על העשייה האיכותית, אך מן הצד האחר היה מוסד חדשני, ומנהיגיו חיפשו דרכים להעמקת הקשר בין האמנות ובין החברה בכללה. בודקו הכניס למוסד את המיכון (מחרטה חשמלית), וארדון יצר קשרים עם בתי-ספר לאומנויות שונות ושילב קבוצות של תלמידים מיוחדים – חברי קיבוצים, פועלים, עיוורים ונכי-מלחמה – מתוך תפיסתו בדבר הקשר ההדוק שצריך להיות בין האמנות לחברה. קליטתם של אמנים מתחומי האמנות הפלאסטית אמנם לא היתה כרוכה בקשיי שפה, אך מרחב פעילותם היה מצומצם. אף-על-פי-כן מילאו עולי מרכז אירופה תפקיד מרכזי בהתפתחות האמנויות והתודעה המוזיאונית ביישוב. בשנות השלושים עלו לארץ אמנים מספר מן התחומים השונים של האמנות הפלאסטית: ציירים, פסלים, חרטים בעץ, אמני מתכת, יוצרים בקראמיקה, קדרים, אורגים וצלמים-אמנים. אחדים מן התחומים האלה היו חדשים באמנות הארצישראלית, ועולי גרמניה היו חלוציהם. בחלקם הגיעו מגרמניה במישרין, ואילו אחרים נדדו תחילה במרכזי אמנות שונים באירופה והגיעו ארצה רק במחצית השנייה של שנות השלושים. אופייני למסלול קליטתם של אמנים מסוג זה הוא סיפורם של זוג יוצרי הקראמיקה הדוויג גרוסמן ורודי להמן, חלוצי הקראמיקה היהודית בארץ, שהגיעו ארצה בקיץ 1933. המשרד הארצישראלי בברלין קישר אותם עם עולים בעלי-הון שסייעו להם להקים מפעל לקראמיקה בחיפה. השניים הקימו סדנה בבת-גלים והתקשרו עם בתי-המלאכה הקיימים לקראמיקה, רובם ככולם של ערבים ושל ארמנים, ועם מפעלי הלבנים, שעזרו להם בעצה ובהדרכה בכל הנוגע לתנאים המקומיים: מקומות הימצאו של החומר והשפעות התנאים האקלימיים עליו. בשנת 1934 פתחו מפעל לעבודות קדרות במפרץ חיפה, ובעידודו של אבא חושי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, הקימו בשנת 1935 מפעל לייצור עציצים בקיבוץ יגור.313 היה זה אחד הנסיונות הראשונים להקים מפעל תעשייתי בקיבוץ, מה-גם בעזרת אנשים מן החוץ, ולפיכך עורר הסתייגויות ובירורים אידיאולוגיים. המפעל נכשל, ובשנת 1937 עקרו השניים לירושלים ופתחו סטודיו לקראמיקה ולפיסול. נוסף על יצירה אמנותית עסק הזוג בהדרכת מורים, שוליות, בני-נוער וסטודנטים לארכיאולוגיה ולגיאולוגיה של האוניברסיטה העברית.314 קשיי הקליטה וההסתגלות השפיעו תחילה על האמנים העולים, ובמשך זמן-מה גם פגעו ביצירתם. עתידם כאמנים ואפשרויות הסתגלותם לחיי האמנות בארץ-ישראל היו בלתי-ברורים. דאגתם היתה נתונה בראש ובראשונה לבעיות פרנסה, ואת אלה היה קשה לפתור אז דרך העיסוק באמנות. אמנים ידועים התפרנסו כפועלי-בניין (רודי להמן), כסיידים או כציירי תפאורות בתיאטרון (מירון סימה). אחדים הצטרפו לקיבוצים והיו לכוורנים (ארדון) או לרועים (ליאו רוט). גם האמנים שיכלו לייחד חלק מזמנם לעיסוקם האמנותי נתקלו תחילה בקושי לתרגם את התרשמותם החזותית מסביבתם החדשה לטכניקות האמנותיות שעליהן היו אמונים, ורק בהדרגה התגברו על קושי זה, עד ששבו למלוא יכולת-הביטוי.315 ואולם, לא פחות מפתרונן של בעיות הקיום החומרי וההסתגלות למציאות החדשה שהשפיעו על יצירתם העיקו על האמנים העולים הקושי להשתלב בחיי האמנות בארץ והצורך להתגבר על תחושת הזרות שחשו כלפיהם עמיתיהם המקומיים, תחושה שהיטיב לבטאה סימה:
הציירים הארצישראלים בתקופה ההיא היו ברובם חניכי אסכולות פריסאיות, בין במישרין ובין בעקיפין, והכירו אך מעט את האקספרסיוניזם הגרמני של תקופת ויימאר. יחסם לאמנות הגרמנית ולאמנים העולים שהביאוה לארץ היה צונן והיה מושפע מן ההתייחסות העוינת ביישוב בכללו לגרמנית ולכל דבר שנדף ממנו ריח של 'גרמניות', עוינות שהלכה והחריפה בשנות השלושים והארבעים. על האמנים העולים היה אפוא לפלס את דרכם בארץ בכוחות עצמם ובאווירה מסויגת, שגברו עליה ככל שהלך והתרחב החוג התרבותי שבו חיו עם גידול העלייה ממרכז אירופה.317 קבלת-הפנים הקרירה שזכו לה האמנים העולים בתל-אביב, שבה שלטה בכיפה האסכולה הצרפתית בהנהגתו של יוסף זריצקי, הניעה רבים מהם להעדיף את חיפה ואת ירושלים, שבהן קיבלום אמנים ותיקים יוצאי גרמניה ואוסטריה שחיו בערים אלו, כגון הרמן שטרוק, שחי בחיפה מתחילת שנות העשרים,318 או אנה טיכו וליאופולד קראקאואר בירושלים, שבתיהם היו מרכזי תרבות ומקומות-מיפגש למשכילים וליוצרים.319 ירושלים הפכה למרכזם העיקרי של האמנים יוצאי גרמניה. רבים מהם התרכזו סביב 'בצלאל החדש' והקימו מעין אסכולה ירושלמית, בהנהגתם של בודקו וארדון, שהתחרתה באמני תל-אביב בראשותו של זריצקי. בשנות השלושים קמו בירושלים כמה גאלריות 'גרמניות', כגון 'שלוסאר', 'יונאס' ו'נורה', וקפה 'טעמון' שברחביה שימש מקום-מיפגש קבוע לחוג האמנים דוברי גרמנית.320 מן האמנים הבולטים מיוצאי גרמניה בירושלים ראוי להזכיר, נוסף על בודקו וארדון, את יעקב שטיינהארדט, שהעמיד תלמידים רבים בסטודיו שלו ליד 'בצלאל'; את מירון סימה, שעבר בשנת 1938 מתל-אביב לירושלים, הקים יחד עם זאב בן-צבי בית-ספר לציור ולפיסול והיה ממייסדי אגודת הציירים והפסלים ובית-האמנים; את איזידור אשהיים, שעלה ארצה בשנת 1940, ומשנת 1943 שימש מורה ב'בצלאל';321 ומן הדור הצעיר יותר את תלמידיהם של ארדון, שטיינהארדט ורודי להמן: יעקב פינס, שלום רייזר, יונה מך, יוסף הירש, חנה לוי, רות באמברגר, שושנה היימן ודן הופנר. ואולם, למרות היחס המסויג אליהם בתל-אביב, שהביא לנטייתם להתרכז בירושלים, היתה תרומתם של העולים חשובה גם להתפתחות האמנות בעיר העברית. בלטו ביניהם יעקב אייזנשר, יליד בוקובינה ובוגר האקדמיה בווינה, ובייחוד שלום סבא, שעלה לארץ והתיישב בתל-אביב בשנת 1936. סבא היה אדריכל, תחריטן וצייר ליתוגראפיות, שהתקשה להיקלט בארץ, ניסה דרכים שונות, ובכלל זה בקיבוץ, ובסופו של דבר שב לגרמניה בשנת 1960. מאמני חיפה יוצאי גרמניה ראוי להזכיר את אסתר ברלי-יואל ואת אברהם ישכיל. אחדים מן האמנים העולים פנו אל הכפר, כגון יעקב נוסבאום, שעלה בשנת 1933 והתיישב במושבה כינרת, שם נפטר כעבור שנה; ליאו רוט, חבר אפיקים; יוחנן סימון, שהצטרף לקיבוץ גן-שמואל; וערי גלאס, שהצטרף ליגור. האמנים העולים ממרכז אירופה היו בדרך-כלל חניכי האקספרסיוניזם הגרמני, אולם רבים מהם שינו את אופי יצירתם לאחר עלייתם והתפתחו לכיוונים נוספים, או שונים, בעיקר מתוך חיפוש אחר השורשי והארצישראלי. לא מעטים מהם התייחדו בשילוב של אקספרסיוניזם, של גישה אובייקטיביסטית ופונקציונאלית נוסח ה-Bauhaus ושל ייחודיות ארצישראלית. החיפוש אחר שורשיות ארצישראלית דווקא קירב כמה מן האמנים העולים – כמו, למשל, רודי להמן והדוויג גרוסמן, אהרון כהנא ושלום סבא – אל אסכולת האמנות ה'כנענית', שפיתחוה בשנות הארבעים כמה אמנים צעירים ילידי וחניכי הארץ (ואין לזהותה עם הקבוצה האידיאולוגית הנושאת את השם הזה), ובראשם הפסל יצחק דאנציגר, בן לעולים ותיקים מגרמניה, שעלה לארץ בילדותו.322 תרומה חשובה תרמו עולים ממרכז אירופה להתפתחותה של התודעה המוזיאלית בארץ בתחומים שונים של האמנות והארכיאולוגיה. קארל שווארץ, מנהל המוזיאון היהודי בברלין, נתמנה עוד ביוני 1933 למנהלו הראשון של מוזיאון תל-אביב, שהוקם בשנה ההיא ביוזמתו של דיזנגוף. פריץ שיף היה לאוצר מוזיאון 'בצלאל' בירושלים. ליאו קדמן הקים בתל-אביב את מוזיאון המטבעות, וואלטר מוזס – את מוזיאון הזכוכית. בחיפה יזם ומימן ראובן הכט את הקמתו של המוזיאון הארכיאולוגי באוניברסיטה של העיר, נוסף על המוזיאון שהקים במפעלו 'דגון'.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
