תנועת הרפורמה מצאה את הסביבה המעודדת ביותר בארצות הברית, ארץ שלא היתה בה כנסייה ממוסדת אחת, ואשר פרחו בה זרמים פרוטסטנטיים רבים ושונים. מעצם מהותה היו הנטייה למרוד בסמכות והפנייה אל הקדמה אופייניות מאוד לתרבות האמריקנית. זו היתה תרבות אינדיווידואליסטית ביותר שהוקירה חידושים. וכך, הסביבה הפוליטית והדתית בארצות הברית וכן התרבות החילונית שלה התאימו באורח יוצא מהכלל לתנועה שהיתה שותפה לערכים אלה וביקשה לבטאם במסגרת היהדות. ה"Reformed Society of Israelites" נוסדה ב-1825 בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, עיר שבאותם ימים היתה בה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות הברית, קהילה של 600 נפש. חברה זו, שהיתה הביטוי הראשון של תנועת הרפורמה בארצות הברית, שיקפה בבירור את הסביבה האמריקנית. חבריה פרשו מבית הכנסת הספרדי שפעל במקום וביקשו להם צורת פולחן שתהיה כבולה פחות אל המסורת ותתאים יותר לאינדיווידואליזם האמריקני. מתוך סירוב לכוף את ראשם בפני סמכותה של המסורת, כתבו מנהיגי החברה סידור תפילות שהיה שונה באורח חד מן הליטורגיה המקורית.
החברה החזיקה מעמד תקופה קצרה בלבד. השתרשותה הקבועה של תנועת הרפורמה בארצות הברית התחוללה עם הגירתם של יהודים גרמניים בעלי חינוך חילוני, לאחר אמצע המאה ה-19. אלה הצטרפו לאחרים, שבאו קודם לכן מסביבות יהודיות מסורתיות בעיירות, אך שכבר החלו להתאים את מנהגיהם הדתיים לנורמות האמריקניות. בין המהגרים החדשים היו רבנים שהיו מעורבים במידה רבה או פחותה בתנועת הרפורמה בגרמניה לפני בואם לארצות הברית. שתי הדמויות הבולטות מקרב הרבנים הללו היו יצחק מאיר וייז ודוד איינהורן.
הראשון, שהיה בעל השכלה פורמלית מוגבלת אך אנרגיה אדירה, הזדהה כל כולו עם אופייה השואף לקידמה של החברה האמריקנית והדגיש את קווי הדמיון בין היהדות כפי שנתפסה בעיניו ובין ערכי היסוד של החוקה האמריקנית. בדומה לגייגר, ראה וייז באחדות ערך נעלה והיה מוכן להתפשר כדי להשיג את מטרתו: יהדות אמריקנית מאוחדת, לא אורתודוקסית, שיהיה לה מנהג משלה לתפילות בבית הכנסת, מנהג שיהיה מקובל על חלקים רחבים של יהודי אמריקה. אין זה מפתיע שווייז קרא לספר התפילות שערך מנהג אמריקה. לאחר קשיים ניכרים הצליח וייז, ב-1873 להקים איחוד של קהילות, לייסד סמינר רבני בסינסינטי (1875) וכן התאחדות ארצית של רבנים רפורמיים. ( 1889) לעומת וייז, היה איינהורן משכיל יותר וגם אירופי יותר בגישתו. מטבעו הוא לא נטה לפשרות, והיה קרוב יותר לתפיסתו של הולדהיים בכך שראה ביהדות הרפורמית יהדות שונה באורח מהותי מן היהדות האורתודוקסית. איינהורן ראה בקידמה המדעית והטכנולוגית הוכחה להתגלות אלוהית הדרגתית בעלת משמעות דתית שאינה נופלת מזו של הטקסטים היהודיים המסורתיים. ספר התפילות שהוא חיבר הטעים כי עם ישראל הוא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", שמטרתו להביא את ההארה הדתית לאומות העולם. התנגדותו הפומבית והברורה לעבדות אילצה אותו לעזוב את קהילתו בבולטימור, מרילנד, ולעבור לפילדלפיה, שהיתה סביבה ידידותית יותר לדעותיו אלו.
במחצית השנייה של המאה ה-19 היתה זו תפיסתו הרדיקלית יותר את היהדות שמשלה בכיפה תוך שהתנועה מתגבשת והולכת למה שזכה לאחר מכן לשם "היהדות הרפורמית הקלאסית." כפי שהדבר עולה מתוך מצעה, שהופץ על ידי קבוצה של רבנים רפורמיים שנפגשו בפיטסבורג בשנת 1895, צמצמה התנועה עד למינימום את תפקיד הפולחן, את תפקידה של השפה העברית וכן את תפקידם של כל היסודות הלאומיים ביהדות והדגישה את המונותיאיזם, את האוניברסליזם האתי ואת עקרונות הצדק החברתי. מנהיגותה הרבנית, שאט–אט הורכבה בעיקר מרבנים שהתחנכו בארצות הברית, הביאה את התרבות החילונית לבית הכנסת באמצעות דרשות שבהן היו מובאות מדבריהם של משוררים ומחזאים אנגליים ואמריקניים. מנהיגות זו שאפה להביא זווית ראייה יהודית שנגזרה מדברי הנביאים לעניינים שעל סדר יומה של החברה האמריקנית. הרבנים היותר אינטלקטואליים עסקו גם באתגרים החילוניים שעמדו בפני הדת, כגון האתגר שהוצב על ידי התורה הדרוויניסטית שהשפעתה גברה והלכה. במקום לנסות להפריך את התורה או להתעלם ממנה, הם טענו שמושג האבולוציה הביולוגית תואם היטב תפיסה יהודית המעמידה אותה בקידמת ההתפתחות הרוחנית של המין האנושי. היו רבנים רפורמיים מסוימים שמילאו תפקידים בולטים בתנועה הציונית בשלביה הראשונים. הם לא ראו סתירה בין נאמנותם לאידיאלים האוניברסליים של היהדות הליברלית ובין מחויבותם ללאומיות היהודית. שניים מן הבולטים שבהם היו סטיבן וייז, שמשך אלפי אנשים לטקסים השבועיים שלו, שהתקיימו בימי ראשון ב"קרנגי הול" בניו יורק, ואבא הלל סילבר, ששירת בנאמנות קהילה רפורמית גדולה בקליבלנד.
עם זאת, בכל הנוגע להצהרותיה הרשמיות, היתה היהדות הרפורמית הקלאסית אנטי–ציונית. הדבר נבע במידה רבה מן התפיסה שלה בדבר פזורה יהודית המתקיימת ברצון האל ואשר מאפשרת את השליחות הדתית של עם ישראל בקרב אומות העולם. אנשי רפורמה מסוימים ראו בארצות הברית את ציון של היהודים, שכן ארץ זו הציעה חירות בלתי מוגבלת לפרט ואפשרות בלתי מוגבלת להתפשטות היהדות. אולם ההתנגדות לציונות נבעה גם מחילוניותה של זו. היהדות הרפורמית הקלאסית, כמו צורות אחרות של היהדות הדתית, דחתה את התפיסה שגרסה כי אפשר להפשיט את הזהות היהודית מאופייה הדתי, ולכן ראתה בציונות צורה מזויפת של זהות יהודית. בעוד שתנועת הרפורמה הכריזה על היסוד הדתי ביהדות כעל עצם מהותה והפקידה את היסוד הלאומי בידי המדינה החילונית, הניחה הציונות כי היסוד הלאומי הוא רכיב חיוני ביהדות וראתה ביהודי לא מאמין יהודי לא פחות טוב מאחיו המאמין.