| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
משנת 1933 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה נהנו יהודי גרמניה מזכויות יתר בעלייה. כמעט בכל שדיול הקצתה הממשלה מכסה מוגדרת לעולים מגרמניה ולפליטים שנמלטו ממנה לארצות סמוכות, או שדרשה מהסוכנות היהודית לעשות כן.44 הנציב העליון אף הורה להקצות חמישה עד עשרה אחוזים ממכסת העלייה העובדת לגרמניה לאנשים בני 36 עד 45, פריבילגיה שנמנעה במפורש מעולים-עובדים מארצות אחרות, שתקרת הגיל בעבורם הייתה 35. 45 הממשלה גם הקלה את עלייתם של בעלי מקצוע מגרמניה: מועמדים מארצות אחרות היו זכאים לקבל סרטיפיקטים מסוג זה רק אם היו בעלי שמונה שנות ניסיון במקצועם; מעולים מגרמניה נדרשה רק שנת הכשרה אחת.46
אף שהיזמה הראשונית למתן ההעדפה ליהודי גרמניה באה מן הצד הציוני, ביסודו של דבר הממשלה היא שהכתיבה את השינוי, התמידה בקו זה ואף כפתה אותו על ההסתדרות הציונית, לא אחת בניגוד לרצונה. ראשיתו של התהליך בשיחה שהתקיימה ב- 23 במרס 1933 (והתאריך הוא משמעותי: כחודשיים לאחר מינוי היטלר לקאנצלר, כשבוע לפני יום החרם על יהודי גרמניה), שבה הודיע ארלוזורוב לווקופ כי המצב בגרמניה מחייב את הסוכנות היהודית 'לתשומת-לב רצינית ביותר. אנו עומדים על כן להפריש חלק גדול ביחס מרישיונות השדיול הבא לסיפוק צרכיה של יהדות גרמניה'.47 לאחר יום החרם שינה ארלוזורוב את קו הפעולה וניסה להשיג מן הממשלה שדיול מיוחד בשביל יהודי גרמניה. הנציב גילה נכונות להיענות לבקשה 'בתנאי שיפחית את השדיול הבא', כלומר מספר הסרטיפיקטים ליהודי גרמניה באביב יוגדל על חשבון כלל הסרטיפיקטים בעונה הבאה. ארלוזורוב הסכים לכך בחצי פה.48 מאז ואילך הנדיבות שגילתה הממשלה כלפי יהודי גרמניה לא הגדילה את סך כל הרישיונות, אלא יצרה חלוקה שונה של אותה עוגה, כשמתן פרוסה גדולה יותר לגרמניה הקטין באופן אוטומטי את הפרוסות לארצות אחרות. לרשות יהודי גרמניה גם עמדו משאבים כלכליים בלעדיים. התגובה של ההנהגה הציונית על האירועים בגרמניה עמדה מראשיתה בסימן גיוס כספים מיהודי העולם למען ארץ-ישראל נוכח הטרגדיה של יהודי גרמניה.49 הכספים הייעודיים לקליטתם של עולי גרמניה זרמו לארץ-ישראל בשני ערוצים ראשיים: בערוץ הקרנות ליישוב עולי גרמניה בארץ-ישראל הגיעו כספים שהיו מיועדים (earmarked) אך ורק לקליטתם של יהודי גרמניה, ולא היה אפשר לנצלם לקליטת עולים מארצות אחרות;50 במקביל העבירה קרן היסוד נתח מהכנסותיה למשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל.51 באמצע שנות השלושים דרשה ההנהלה מן הממשלה סרטיפיקטים בשביל יהודי גרמניה על סמך כספים אלה, והממשלה נענתה בחיוב.52 ואולם גם במקרים אלה לא הגדילה הממשלה את המספר הכולל של הרישיונות, וכך תוספת הסרטיפיקטים לגרמניה הקטינה את חלקן של ארצות אחרות.53 בידענו שהנוהג להקצות חלק מן השדיול לגרמניה נולד בעקבות פנייתו של ארלוזורוב אל הנציב העליון, וכי ארלוזורוב נתן הסכמה בחצי פה לתקדים שרישיונות אלה לא ניתנו כתוספת לשדיול הכללי, עולה השאלה: האם מבלי משים יזם ארלוזורוב מדיניות בריטית חדשה? ספק רב. ראשית, הביצוע הבריטי היה שונה מהכוונות של ארלוזורוב. שנית, והעיקר: מאמצי הציונים לסייע ליהודי גרמניה עלו בקנה אחד עם אינטרסים של בריטניה. בריטניה ביקשה להצטייר בדעת הקהל הביתית והעולמית כנחלצת לעזרת היהודים הנרדפים בגרמניה הנאצית, והעדיפה בעת ההיא לסייע להם בארץ-ישראל ולא בבריטניה עצמה.54 זאת ועוד, בעיני הבריטים נחשבו העולים מגרמניה מתאימים לצרכיה של ארץ-ישראל יותר מאשר עולים מארצות אחרות. ההנהלה, שקיוותה תחילה שמצוקת יהודי גרמניה והכספים שעמדו למימון קליטתם בארץ-ישראל יביאו להגדלת סך כל הרישיונות, נאבקה בסופו של דבר נגד ההעדפה שהעניקה הממשלה ליהודי גרמניה, או שניסתה לפחות לצמצמה.55 למשל, באביב 1934 דרשה הממשלה ש- 50 אחוזים מן הסרטיפיקטים יינתנו לגרמניה ולפליטים שיצאו ממנה, ואילו ההנהלה ביקשה למסור לגרמניה רק 33 ולכל היותר 40 אחוזים מן הסרטיפיקטים, זאת משום שלא היו אז בגרמניה די חלוצים שהשלימו את תקופת ההכשרה, בשעה שאלפי חלוצים שסיימו את הכשרתם המתינו לעלייה באוסטריה, בצ'כוסלובקיה, בפולין ובעוד ארצות.56 תרחיש זה חזר שוב ושוב, ותמיד האחוזים שקצבה הממשלה לגרמניה היו גבוהים מדי לטעמה של ההנהלה.57 ההנהלה ששאפה לעשות את מצוקת יהודי גרמניה מנוף להגדלת העלייה לארץ נלכדה ברשת שהיא עצמה טוותה, ולא היה בכוחה להיחלץ ממנה בגלל שני גורמים. הראשון, התכתיבים של הממשלה, שפעלה על פי כללים משלה; השני, התלות שנוצרה בין העלייה מגרמניה להזרמת כספים לארץ-ישראל. כבר ראינו כי כספים שנועדו לקליטת יהודי גרמניה היו 'מסומנים' (earmarked) למטרה זו ולא היה אפשר לנצל אותם לקליטת עולים מארצות אחרות. בנוסף חששה ההנהלה שפגיעה בעלייה מגרמניה תקטין את הכנסות המגבית למען יהודי גרמניה,58 או שתביא להפניית הכספים הללו לקליטתם במקומות אחרים, מחוץ לארץ-ישראל.59 המעורבות הרבה של התורמים ומארגני הקרנות באופן השקעת הכספים עוררה תרעומת אצל ההנהגה הציונית, שחששה פן יפלשו ה'יאהודים' (כפי שכונו היהודים הלא-ציונים שהיו פעילים באנגליה למען המפעל הציוני) לתחום חלוקת הסרטיפיקטים ולענייני ארץ-ישראל בכלל.60 בדרך כלל פעלה ההנהלה לצמצום חופש הפעולה של הפקידות באמצעות עיגון ההוראות בענייני הגירה בחוקים, תקנות ופקודות רשמיים וברורים. במקרה שלפנינו המצב היה הפוך. ההנהלה הסתייגה מן הרעיון של מנהל מחלקת ההגירה, אריק מילס, להנהיג נוסחה ברורה לקביעת חלקה של גרמניה בשדיול,61 והעדיפה לנהל כל חצי שנה מאבק להקטנת הנתח שהקצתה הממשלה לגרמניה ולהגדלת מספר הסרטיפיקטים שייוותרו לחלוקה בין הארצות האחרות לפי ראות עיניה (של ההנהלה). ההנהלה נקטה עמדה זו היות שרצתה לשמור בידיה מקסימום של שליטה בחלוקת הסרטיפיקטים ומשום שעל פי הערכתה לא הייתה באותו הזמן הצדקה להעדפה הגורפת שהעניקה הממשלה ליהודי גרמניה.
בסתיו 1935 נעשה המצב מורכב יותר. עם פרסום חוקי נירנברג הסתיימה תקופה של רגיעה יחסית ברדיפת יהודי גרמניה ושוב השתררה תחושת בהילות בנוגע לגורלם.62 אך לפני כן חלה הרעה במצבם של היהודים בפולין, בעקבות מותו של הנשיא יוזף פילסודסקי (במאי 1935). נוסף על העוני והאפליה שהיו מנת חלקם מימים ימימה פקד את יהודי פולין גל של התנכלויות פיזיות, שלבש לא אחת צורה של פוגרום. באותו הזמן עצמו צמצמה ממשלת המנדט את השדיול צמצום דרסטי.63 ההנהלה נאלצה לתמרן בין שיקולים מורכבים על סמך הערכות מצב מעורפלות כשלרשותה מרחב פעולה הולך וצר. את ההתעניינות המחודשת בגורלם של יהודי גרמניה בעקבות פרסום חוקי נירנברג היא רתמה למאבק למניעת הקיצוץ בשדיול. היא ביקשה מן הממשלה מקדמה של אלפיים רישיונות, שמחציתם יועדה לחלוצים מגרמניה המוכנים לעלות מיד והם כבר שוהים זמן ממושך בהכשרה. הבקשה כולה נומקה ב'מצב שנוצר בגרמניה נוכח ההגבלות מרחיקות הלכת שהוטלו על היהודים'.64 כמו בעבר, הקדימות ליהודי גרמניה באה על חשבונם של יהודי ארצות אחרות. לאחר שדרשה מקדמה דחופה לטובת יהודי גרמניה, ההנהלה הייתה חייבת להראות לממשלה 'קבלות', ומתוך 1,000 הסרטיפיקטים שהממשלה מסרה לידיה כמקדמה היא נאלצה לתת 750 לגרמניה, 'משום שלשם כך ניתן האבנס [=מקדמה]'.65 הקצאת מספר כה גדול של סרטיפיקטים לגרמניה בשעה שהשדיולים הלכו והצטמקו עוררה חשש שמא גרמניה 'תבלע' את כל המכסה.66 מלכתחילה היה ברור, שהאילוצים החיצוניים המחייבים לתת מספר ניכר של סרטיפיקטים לגרמניה גורמים לאי-צדק פנימי.67 מאז סתיו 1935 הייתה לכך משמעות חמודה יותר מבעבר בגלל הצטלבותן של עוד שתי התפתחויות שהצבענו עליהן זה עתה: ההחמרה במצבם של יהודי פולין לאחר מותו של פילסודסקי והצמצום הדרסטי בגודלם של השדיולים.
סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי ב- 15 במארס 1938 (ה'אנשלוס') הנחית מכה כלכלית על כ- 182,000 יהודי אוסטריה, רובם אנשי המעמד הבינוני הנמוך,68 והעמיד בסכנה את עצם קיומם. בעיתוני הארץ נכתב על 'חורבן יהדות אוסטריה',69 והביטאון הרשמי של ההסתדרות הציונית דיווח ש- 60,000 מיהודי וינה נזקקו למזונות ולצרכים ראשוניים, 25,000 יהודים במקומות נידחים נמצאו בסכנת מוות, 30,000 פנו לממשלת הונגריה בבקשה לקבל נתינות ורבים נאסרו.70 האנשלוס עורר תחושת דחיפות דומה לזו שלאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה כחמש שנים לפני כן. ואולם המצב בשנת 1938 היה חמור מזה שב- 1933. לא זו בלבד שעל יהודי אוסטריה ניחתה בבת אחת הרעה שירדה על אחיהם בגרמניה בהדרגה, אלא שהדבר אירע בשעה שהשינויים לרעה במדיניות ההגירה המנדטורית ובמצב הכלכלי של ארץ-ישראל הגבילו את יכולת התגובה של ההסתדרות הציונית. בשנת 1933 (וגם ב-1935) היא ניסתה לגייס את מצוקת יהודי גרמניה לשם מיצוי מלוא יכולת הקליטה הכלכלית של המשק היהודי בארץ-ישראל. 'התקרה המדינית' שהנהיגה הממשלה בקיץ 1937 והמצב הכלכלי העגום ששרר בארץ-ישראל שמו לאל מהלך שכזה בשנת 1938. בישיבת ההנהלה ביוני הבהיר זאת שרתוק באופן מפוכח על פי הכלל של קל וחומר:
לא היה אפשר לשלוח רישיונות עלייה לווינה מיד לאחר האנשלוס כי הוא התרחש ממש בסוף עונת השדיול (הראשונה שלאחר הנהגת 'התקרה המדינית'), ונותרו אז רק 153 סרטיפיקטים (מתוך 8,000 שהוקצבו לתקופה אוגוסט 1937 – מרס 1938).72 מרחב התמרון של ההנהלה לא היה גדול בהרבה גם בעונת השדיול הבאה, כי היה לה ברור שהממשלה לא תגדיל את מכסת העלייה העובדת מעבר לאלף הסרטיפיקטים שהיא הקציבה לששת החודשים אפריל-ספטמבר 1938. 73 וכי לא הייתה כל תקווה להשיג 'רישיונות מיוחדים' למען יהודי אוסטריה. 'צריך לדעת אחת [ו]לתמיד', הבהיר שרתוק לחברי ההנהלה, 'כי "רישיונות מיוחדים" הוא דבר שלא נברא ואיננו כלל במציאות,.74 לא נותר אלא להקצות לאוסטריה נתח ניכר ככל האפשר מתוך השדיול – והיא קיבלה 180 סרטיפיקטים – על חשבון ארצות אחרות ובהן גרמניה.75 בעיני קפלן זו הייתה טיפה בים, כשמדובר ביציאה של 25,000 נפש בשנה, אבל גם הוא ידע שאין סיכוי להגדיל את מספר הרישיונות ליהודי אוסטריה, ומאבק לא יועיל.76 ראשי ההסתדרות הציונית היו מודעים להבדל בתנאים שבין שנת 1933 ל- 1938. כאשר העלייה מתנהלת על פי שיקולים מדיניים היה ברור שמערוץ השדיול לא תבוא ישועה של ממש, ועל כן רוכזו המאמצים במסלולי עלייה אחרים, שעליהם לא חלו הגבלות 'התקרה המדינית'. בן-גוריון, שמאז שנת 1933 קרא שוב ושוב לעשות את שאלת יהודי גרמניה למנוף להגדלת העלייה, מיקד הפעם את דרך הפעולה הזאת בעליית הנוער. הוא טען שעליית הנוער מאוסטריה יכולה לשמש מנוף לגיוס כספים בארצות-הברית, באנגליה, בבלגיה, בהולנד ובעוד ארצות.77 במקביל ניסה וייצמן להשיג בלונדון רישיונות להעלאת 1,000 יהודים מאוסטריה: 400 רישיונות לפליטים מאוסטריה על סמך נכונות של משקים לדאוג לכלכלתם ולהעסקתם; 300 רישיונות לחלוצים מאוסטריה שקליטתם תמומן בכספי המועצה למען יהודי גרמניה; 200 רישיונות למומחים המוזמנים בידי מוסדות, בתי חרושת וכדומה; ו- 100 רישיונות לציונים נרדפים.78 הוא גם פעל להעלאת הגיל המקסימלי של העולים במסגרת עליית הנוער כדי להעלות באופן זה 800 צעירים בני 18 ומעלה שיקבלו בארץ הכשרה חקלאית.79 את עיקר המאמצים להגדיל את ממדי העלייה ריכזה ההנהלה באפיק ה'תלויים' (קרובי משפחה). היא ניסתה להוציאו כליל מסד 'התקרה המדינית' ולהרחיבו, כך שיחול במקרה של אוסטריה גם על אחים ואחיות (בעוד שעל פי התקנות נכללו בו רק ילדים קטינים, מתחת לגיל 18, והורים בני למעלה מ-55). לחלק נוסף של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
