ויום אחד נאלצה שרה לעזוב לבלי-שוב את בית-המרקחת, אחרי שעבדה בו שמונה שנים מבלי להחסיר יום. מישהי התלוננה שהיהודייה מכרה לה משכך-כאבים שתוקפו פג לפני שלוש שנים, והרוקח, הֶר ריינהרט, שמעולם לא גער בה ולא העיר לה שום הערה, והיה מביא לה פרחים ביום-הולדתה, ויין משובח בפסחא – אמר לה ללכת ולא לחזור. שרה אף-פעם לא מכרה תרופה מבלי לבדוק אותה היטב, ועל מדפי בית-המרקחת כלל לא היו תרופות שפג תוקפן.
אבל היא עזבה את בית-המרקחת בשקט, מבלי להתווכח, ויצאה מבלי ללחוץ להֶר ריינהרט את היד. גם הוא לא אמר לה מלה כשהלכה, כי היה עסוק בענייניו, ואולי רק כששמע את הדלת נטרקת, אולי רק אז, הרים את ראשו וליווה אותה במבטו דרך חלון-הראווה.
וכשהגיעה הביתה לא ביזבזה זמן. אניטה עזרה לה להעלות במדרגות ארגז עם חפציה מבית-המרקחת, ושרה הודתה לה על העזרה ומיד התיישבה לחשב ולתכנן. שכר-דירה, שיעורי לטינית, עברית, פסנתר, הכנה לבר-מצווה. היא תלמד את גבריאל עברית בעצמה, ופרחים היא תקנה רק לשבת.
"אז למה הם עוד נשארו בברלין?" שאלתי.
"לעבור מארץ לארץ, ופעם שנייה, זה לא דבר פשוט. זאת החלטה שמתבשלת לא ביום אחד. לפעמים עושים את זה רק כשמוכרחים, ולפעמים גם כשמוכרחים לא יודעים שמוכרחים. היא קראה עיתונים יהודייים, וגם הייתה מבקרת בפגישות ציוניות, ואפילו הייתה נואמת בהן, אבל עוד ישבה בברלין וחיכתה שהשמיים יכחילו".
