1918 הייתה שנת סיומה של מלחמת העולם הראשונה. לא ידענו אז שזו רק "מלחמת העולם הראשונה". חשבנו שבא סוף לכל המלחמות, קץ לשפיכות הדמים, ופתח לעולם של שלום ושל חופש.

והנה – אסיפת סטודנטים. הדובר הראשי הוא מאכס ובר, הסוציולוג הנערץ עלי, סמל המחשבה החפשית והדמוקרטית, והוא – אינני מאמינה למשמע אוזני – הוא מטיף לחידוש המלחמה. "נקמה! נקמה! על גרמניה להתגבר על אויביה השפלים!" וסביבי רעש עצום, התלהבות ואין קץ, מחיאות כפים, הלמות נעלים רוקעות, הכל פוצחים בשירה "גרמניה מעל לכל" – ואני יושבת חיוורת, נדהמת, לא שייכת. מפנה בכל דרכי מחשבתי. אני זרה. נולדתי בגרמניה, אבל זאת אינה מולדתי.

לאחר זמן לא רב עזבתי את מינכן. החלטתי היתה נחושה: למצוא דרך לחזור אל המקור, אל היהדות. וראשית, ללמוד עברית. קורסים אלמנטאריים לעברית לא היו קיימים בברלין של שנות ה- 20. חיפשתי מורה פרטי. מורה זה, איש דתי ושומר מצוות המקיים תענית של יום שני וחמישי, נדהם משנכנס לחדרי וראה פסל קטן של המדונה עם בנה, מעשה ידי איכרים בּוַריים. נדהם יותר כשפתח "סידור" ונוכח לדעת שאיני יודעת מה זה "שמע ישראל".

"למה לך ללמוד עברית?" שאל.

"כדי לדעת ולהבין כל מה שהיה זר לי עד כה".

תשובתי סיפקה אותו, כנראה, והוא לימד אותי בהתמסרות ובמרץ רב, אף נתן לי יסוד טוב ללימודים עצמאיים מאוחר יותר.

באותה תקופה הצטרפתי גם ל"פולקסהיים", מרכז קהילתי בשכונות העוני במרכז ברלין. בשכונה זו התרכזו פליטים ממזרח אירופה. מרכז זה היה מקום מפגש לנוער הציוני והאידיאליסטי של יהודי ברלין, ושם הכרתי אנשים רבים שפגשתי לאחרי שנים בארץ-ישראל. מדריך החבורה היה זיגפריד ליהמן, שיצא לקובנו להציל ילדים יהודים, העלה אותם לארץ ויסד את "כפר הנוער" בבן-שמן. היה ביניהם ורנר (דוד) סנטור, לאחר מכן מאנשי הסוכנות היהודית ואחד ממנהלי האוניברסיטה העברית. התרשמתי ביותר מאישיותו של גוסטב לנדואר, סופר מחונן שכתב ספר נפלא ועמוק על מחזות שקספיר והוציא לאור את ה"מכתבים מן המהפכה הצרפתית". הוא היה הוגה דעות, קרוב בלבו למיסדי החסידות. זוכרת אני את בקורתו, פסק-דין ממש, על הרפובליקה והמהפכה הגרמנית של שנות ה- 20: "זאת לא מהפכה. מהפכה אמיתית היא מהפכת הלבבות". כאילו ניבא את גורלו. למרות שלא היה חבר במפלגה הקומוניסטית – יושר לבו לא נתן לו להצטרף למפלגה כלשהי – נרצח עם רוזה לוכסמבורג וקרל ליבקנכט בידי לאומנים גרמניים.

לא השתייכתי ממש לחבורה הנחמדה ב"פולקסהיים". לא הרביתי לבלות שם וגם שיעורי בעברית לא האריכו ימים. חליתי. נתקפתי לראשונה בדלקת של דרכי הנשימה, מחלה שסבלתי ממנה במשך רוב שנות לימודי. בבית הורי לא הרגשתי בטוב. הם לא שבעו נחת מהתעניינותי ביהדות. אמי שאלה אם ברצוני לחזור ל"גטו". אבי, שעוד זכר את מנהגי בית הוריו, קרא לי את "האווימוס החיה". ואני החלטתי להמשיך את לימודי באוניברסיטה פרנקפורט, מרכז ללימודי היהדות באותה התקופה. האוניברסיטה שנתמכה בנדבות של יהודים עשירים, היתה דוקא סמל לאנטישמיות, השתלטו עליה ה-Korpsstudenten על מדיהם הצבעוניים, וצלקות בפניהם, תוצאות דו-קרב בחרבות. תקרית אחת לימדה אותי על הפסיכולוגיה של אותה חבורה. יום אחד ישבתי בסמינר וניסיתי להתעמק בספרי פילוסופיה. לידי ישבו שנים שדיברו בקול רם ובאורח פרובוקטיבי על "אנשים בלי כבוד". קמתי ואמרתי: "רבותי, אני רוצה לחסוך אי נעימות מכם וממני. שימו לב, אני יהודיה". הם קפצו ממקומם, הצדיעו כחיילים, ואמרו: "אנו מברכים אותך על גילוי הלב שלך". הייתי נבוכה, אולם לא חלף זמן רב ונזדמן לי להשיב להם בצורה נאותה. שבוע לאחר שהעליבו בי, באו שניהם וביקשו שאהיה מועמדתם למועצת הסטודנטים. עניתי: "האם ידועה לכם תשובתו של מלך סקסוניה על הכרזת הרפובליקה? – 'התגלגלו בעצמכם בבוץ שלכם'!"

האוניברסיטה, תלמידיה ומוריה לא מצאו חן בעיני, אבל אני הייתי שקועה בחוויות ובלימודים משלי. לראשונה למדתי תנ"ך, תורה ונביאים ראשונים. עדיין לא העזתי לקרוא בנביאים הגדולים. בא עלי כאילו רעם מן השמים: זה עולמך, זה עמך, זאת שפתך, וגורל העם היהודי גורלך הוא.

פרנקפורט היתה מרכז ליהודים צעירים אינטלקטואליים, שאחדים מהם עלו לגדולה. כמו ארנסט (עקיבא) סימון, פרופסור לחינוך באוניברסיטה בירושלים, פריץ גויטיין שהתמחה בהיסטוריה של האסלאם וביחסי-ישראל-ערב, ועוד. במרכז החברה הנפלאה הזאת עמד מרטין בובר, שהוציא לאור את הירחון "היהודי" ונאבק יחד עם ידידו פרנץ רוזנצוויג על תרגום מחודש של התנ"ך לגרמנית.

פרנקפורט היתה קרועה בין הקונסרבטיבים לבין האורתודוכסים הקיצוניים שראו בציונות "בגידה במשיח". אני, כמובן, ביקרתי בבית הכנסת הקונסרבטיבי. דברי הרב נובל, אדם דתי אמיתי, עשו עלי רום רב. ביקרתי בבית הכנסת שלו בכל הזדמנות, אם כי הבינותי אז רק חלק קטן מהתפילות.

בערב יום הכיפורים, עמדתי בכניסה לבית הכנסת והקשבתי לדברי אשה זקנה: "אלוהים, אתה יודע שאני באה הנה כל שבת, אבל, היום כואבות לי רגלי, אתה תבין ותסלח". ידעתי אז, ואני יודעת גם היום, שאף פעם לא אוכל להגיע לאמונה שלמה כזאת. נשארתי בשולי הקהילה היהודית של פרנקפורט ובשולי החבורה האינטלקטואלית שם. אבל, כנראה, ריחמו עליי וטיפלו בי משפחות אחדות. במשפחה יהודית גרמנית אחת חשתי ברוח הטובה של יחסי משפחה, הבנויה על המסורת היהודית, ועל מילוי המצוות. המשפחה השניה שדאגה לי באה מרוסיה. אבי המשפחה, ד"ר ישראל רבין (אביו של פרופ' חיים רבין), היה מורה לעברית באוניברסיטה. רחשתי לו דרך ארץ משום שהיה מורה בארץ-ישראל לפני בואו לפרנקפורט.

פעם שאלתיו האם יפה היא הארץ והוא ענה: "אינני יודע אם יפה היא, דבר אחד אני יודע, יש בשמים שלה יותר כוכבים מאשר בכל ארץ אחרת". בבואי לארץ-ישראל הבינותי את משמעות דבריו. ועוד ידיד היה לי בפרנקפורט, ד"ר איגן מאיר, עורך-הדין של הקהילה, שלאחר שנים נפגשתי עמו בארץ. בעת לימודי בפרנקפורט נתתי לו הזדמנות לצחוק. הייתי סטודנטית חמימה מאוד. לא רציתי לנצל את הכנסת האורחים של המשפחות שדאגו לי, וביקשתי ממנו להפנות אותי למסעדה כשרה בחג הפסח. הוא שלח אותי למסעדה קטנה ברובע היהודי של העיר. כשרציתי לשלם בעד הארוחה, סירב בעל המסעדה לקבל כסף בחג. "אבל אתה לא מכיר אותי, מה יהיה אם לא אזור?" ענה הזקן: אם את לא תשלמי, זה עוון שלך, אם אני אקח כסף בחג, יהיה העוון שלי". ואני כמובן, חזרתי. בעל המסעדה שאל אותי מדוע אני לא באה כל יום, והציע לי שאסעד אצלו בחצי המחיר. סירבתי. אבל היות והמשכתי בפעולה סוציאלית וטיפלתי בפליטים ממזרח אירופה, סיפרתי לו שיש ביניהם אנשים שאינם נוגעים באוכל בפרנקפורט, מחשש טריפה. שאלתי אם אפשר להפנות אחד מאלה אליו. "תשלחי לי ארבעה", ענה הזקן. כשיצאתי קרא אחרי: "הנה עשית מצוה". כשנפגשתי שוב עם איגן מאיר, קיבל אותי באהדה מעורבת בלגלוג: "כבשת לב גבר. בעל המסעדה אמר: באה אלי נערה, נערה כזאת, לא יפה היא, אך יכולתי לנשק אותה".

היה עלי להתכונן לקבלת תואר "דוקטור". (בגרמניה "דוקטור" היה תואר ראשון). החלטתי להתעמק בהיסטוריה היהודית בגולה, ובחרתי לי נושא: "החינוך היהודי לפני תקופת ההשכלה". לשם ביצוע העבודה חזרתי לברלין וחילקתי את זמני בין לימודי ההיסטוריה של ימי הביניים והזמן החדש, אצל פרופ' מיינקה, לבין לימודים ב"בית הספר הגבוה למדעי היהדות", אצל ההיסטוריון היהודי הנודע, איסמר אלבוגן. עבדתי בחריצות רבה, ואלבוגן, שהכיר ברצוני העמוק להכיר את המורשת היהודית הקדיש לי הרבה מזמנו ומרצו והפך כמעט למורי הפרטי. אבל למרות מאמציו ומאמצי לא עלה הדבר יפה. ההשפעה ההיטלרית כבר נתנה את אותותיה אפילו במקום שנחשב דמוקרטי. מבלי לעיין בעבודה, הוחלט ש"נושא יהודי לא יכול לשמש כנושא לדוקטורט". אכזבתי היתה עמוקה. הורי התאכזבו עוד יותר. הם חששו פן אהפך ל"סטודנטית נצחית" והחליטו שלא אמשיך לטרוח בהשגת תואר "דוקטור", אלא אתכונן לבחינות הגמר כמורה לבית-ספר תיכון. ולשם כך שלחו אותי לברסלאו.

לחלקים נוספים של המאמר:
צסי רוזנבליט
מברלין עד גניגר: תולדות חיים: א (פריט זה)
מברלין עד גניגר: תולדות חיים: ב