והנה חיפה. על הר הכרמל, מלבד מנזר הכרמליטים, שלושה בתים, ששניים מהם שייכים לגרמנים נוצרים "טמפלרים". ומסביב יער, יער נפלא. טיילנו בחורשות, השקפנו על הים, נשמנו לתוכנו את הנוף היפה של הארץ, והחלטנו: "פה נישאר, פה נשתקע".

חיפה היתה אז עיירה קטנה, מאוכלסת ברובה ערבים והיהודים בה מיעוט. ראש העיר היה ערבי, חסן שוכרי.

כאשר נערכו בחירות לעיריה באותם ימים, נתחוללה תחרות בין שני המועמדים הערבים לראשות העיריה. בן תחרותו של שוכרי, שידע על זיקתם של היהודים למוסיקה, פרסם מודעות באותיות של קידוש לבנה: "אני אתן אופּרה".

קשה היום לתאר ולזכור את חיפה של שנות ה- 20. הנמל והכבישים הרחבים של העיר התחתית לא נבנו עדיין. הים הגיע עד כיכר חמרה (היום כיכר פריס). בית קפה קטן היה שם שמרפסתו נישאה מעל הים. באזור זה, שנהרס בימי מלחמת השחרור, פתח פליכס את משרדו ואת המחסן שלו וממנו סחר בנחושת עם הפחחים הערבים. הוא ניהל את סוכנות בית החרושת הגרמני "הירש קופפר מסינגוארקה".

מן הכיכר הזו היו עולים, בדרך תלולה וקשה, בדרך כלל ברגל, ולפעמים בכרכרה ערבית לשכונת היהודים, "הדר הכרמל". השם המפואר לא התאים כלל למציאות. "הדר הכרמל" היה אוסף של סמטאות עלובות, שהמרכז שלהם הוא "רחוב הרצל". אבל ברחוב הרצל היו בסך הכל שלושה בתים, וללא כביש סלול, אלא דרך של חול, ובה בורות גדולים מכוסים בקרשים, סכנת נפשות ממש. הבית הראשון היה שייך לד"ר אליהו אורבך, רופא כללי מיוצאי גרמניה, שהיה חוקר תנ"ך ומיַלד. הבית השני היה שייך גם הוא לרופא, ד"ר איצקוביץ, שהשכירו לגב' ליליאן פרידלנדר, אשה אצילה מבית בנטוויץ. הבית השלישי היה שייך ליהודי מרוסיה, מר סליצן, הבית היה מחולק לשני חלקים, כל אחד בן שני קומות ושתי דירות. בבית הזה גר פרופ' הרמן שטרוק, צייר ידוע. שם עמדנו להשתקע בשנה הראשונה של שהותנו בארץ, כי פרופ' שטרוק עשה חלק מזמנו באירופה, ונהג להשכיר את דירתו לעולים חדשים מסוגנו.

הבנין הבולט והיפה ביותר היה ה"טכניון", יצירתו של האדריכל אלכסנדר ברוולד, ועל ידו בית-הספר הריאלי, בהנהלתו של ארתור בירם המחנך הנודע, ששיטתו היתה תערובת של משטר "פרוסי" וחינוך לאחריות. אחדים ממנהיגי הדור הראשון שלאחר קום המדינה הם חניכי האסכולה שלו. רב היה חלקם של היהודים יוצאי גרמניה בעיצובה של חיפה בשנות ה- 20: ארתור בירם כמחנך, אליהו אורבך כרופא, מאכס הקר, מנהלו הראשון של הטכניון ויוסף לוי, מתכננה של חיפה המורחבת מהמפרץ ועד נהריה.

המסחר הסיטוני והקמעוני, הבנקאות וכו', היו בידי יוצאי פולין ורוסיה. משפחות ספרדיות ותיקות ואמידות בנו את שכנת "הרצליה" מעבר לטכניון בסגנון ערבי, שעלה בצורתו ובטיבו על הבניה ב"הדר הכרמל". בבתים היפים והנוחים ביותר גרו הגרמנים מכת ה"טמפלרים", ב"מושבה הגרמנית" (שדרות הכרמל וכיום שדרות בן-גוריון).

הגענו לחיפה אחר חג הפסח תרפ"ד (1924). שבנו מנסיעה לגרמניה שם ארזנו את חפצינו – ספרים, כלים ומזכרות מן הבית. כל רכוש הורי הנותר – נשדד בידי הנאצים. עלייתנו השניה התעכבה שבועות אחדים מפאת מחלה: הפעם חליתי בדיפטריה.

החדשים הראשונים לשהותנו בארץ לא היו קלים. על כל הקשיים התגברתי מפני שהכל נראה לי כהרפתקה מעניינת. קשה היה לנהל משק בית באותן שנים. אמנם למדתי לבשל, אבל המצרכים היו זרים לי, ולא ידעתי כיצד לנצלם כראוי. תפוזים היו זולים מאד, אבל תפוחי עץ יובאו מאיטליה. תפוח אחד עלה לא"י אחת והרשינו לעצמנו לקנות תפוח רק כשי יקר לחולה אנוש. גם בשר כשר קשה היה להשיג. את העופות שחטו בנוכחות הקונים ומנהג זה ואופן השחיטה עורר בי דחיה. את העופות ואת הדגים היה עלינו לנקות במו ידינו, ושעות רבות ביליתי במטבח החם, במריטת נוצות או בהרחקת מעי דג. חשמל למאור ולחימום עדיין לא היה. בישלנו על "פרימוסים" שלא פעם התלקחו או התפוצצו בידינו הבלתי מאומנות.

הבתים הוארו במנורות נפט. בעלת הבית שלי, הגב' שטרוק, "הלבישה" את מנורות הנפט שלה באהילי משי. היא שמרה על המצוות בקפדנות רבה, ואסור היה לנגוע במנורות אלה בלילות שבת. היה עלינו לבחור בין ישיבה בחושך גמור, ובין להיות נכונות לכבות דליקות, משום שאהילי המשי היו מתחממים ונדלקים אם היתה המנורה מאירה זמן רב. בית שטרוק לא היה מותאם לתנאי אקלים סוב-טרופי. כל הקירות היו מכוסים בתמונות שמן יפות, פרי עבודתו של הצייר, ומאחוריהן שרצו חרקים מחרקים שונים: ברצותנו לשמור על ניקיון הדירה נאלצנו להוריד לעתים קרובות את התמונות מן הקירות. משפחת שטרוק, שחשוכי בנים היו, אספו גם צבים וזיקיות ואלה לא הוסיפו לניקיון הבית.

בחורה מפולין, שעבדה בביתי כ"עוזרת", ואשר עד מהרה הייתה לנו כבת משפחה, לא הייתה מוכנה להשלים עם המצב הזה. "גבירתי", הייתה שואלת, "לשם מה נחוצות החיות האלה? הן לא יפות ולא שרות". ביטוי זה נכנס לאוצר המימרות של משפחתנו, ולא פעם, כאשר פגשנו ביצור שלא היה לפי טעמנו, אפילו בן-אדם, נהגנו לשאול: "לשם מה נחוצות החיות האלה?"

באותם ימים ראשונים לשהותנו בחיפה חליתי בחום גבוה. ד"ר אורבך, שאהב את חיפה בכל מאודו, נשבע שמחלתי היא מחלה שכל עולה חדש נפגע בה, דהיינו "פפטצ'י", מפני ש"בחיפה לא יכולה להיות קדחת", ורק לאחר שהחום לא ירד וגם חזר כמה פעמים, הסכים לערוך בדיקת דם, והתברר שחליתי בקדחת טרופית. שנים רבות חזרתי וקדחתי, עד שהתגברתי על המחלה.

מאבק קשה היה לי בשפה. אמנם היה לי יסוד טוב בדקדוק, בנוסף ללימודי התנ"ך בגרמניה, אבל הדבר לא הועיל בתפיסת הדיבור היומיומי ולקחתי לי מורה פרטית ומלבד זה עמדתי בעקשנות על השימוש בשפה בחיי יומיום. בכל חנות שאלתי מהו השם העברי של המצרך שרציתי בו, ועזבתי את המקום ברוגז, אם ענו לי בגרמנית.

בעקיפין, הועילה לי אי-ידיעת השפה להגשים את נטייתי לעבודה סוציאלית. לא יכולתי להורות בבית-ספר, ומשום כך, אחרי שהתגברתי על הקשיים הראשונים של הסתגלות, התחלתי להתעניין בבעיות חברתיות ולחפש קשר עם שכבות אחרות בישוב, כי החלטתנו היתה איתנה שלא להשתייך רק לחברה של "יוצאי גרמניה", למרות שאלה היו המשכילים ובכמה מובנים גם מנהיגי הישוב בחיפה. הבעיה החברתית הראשונה שנתקלתי בה, באופן ממשי ביותר, "דפקה על דלתי". הזכרתי כבר שכ"עוזרת בית" שימשה אצלנו בחורה מפולין. היא סיפרה עלינו לחברותיה, וכך החל זרם של בנות להידפק על דלת ביתי בחפשן עבודה. היו אלה בנות עולות מפולין, בעיקר. רבות מעקרות הבית העדיפו עוזרות ערביות, ואילו העולות התגוררו בעל כרחן בבית העולים כשאימת גירוש מרחפת עליהן, בהיותן מחוסרות עבודה. החלטתי לשבור את הדעה הקדומה והלכתי מבית לבית בחיפוש אחר עבודה לבנות העולות. היו שאמרו שאני עדיין "ירוקה" בארץ, ושעוד איווכח לדעת, שאני אידיאליסטית מדי, אבל אני בשלי, המשכתי בפעולתי, נתקלתי גם בהתנגדות אנשי הסתדרות העובדים, שטענו ש"בורגנית" שכמוני אינה מסוגלת להבין לצרכי הפועלים, (הם התנגדו גם ל"מקצועות הבורגניים", כביכול, של אותן צעירות), אבל לא חלף זמן רב והחלה פעולה לארגון עובדות משק בית. הדי פעולתי הצנועה הגיעו לידיעת מנהל בית העולים, מר דוסטרובסקי והוא ביקש אף להגביר את הפעולה, ובייחוד לאחר התאבדותן של שתי בנות שלא הורשו לעזוב את בית העולים.

בחלוף הזמן למדתי להכיר את יהודי מזרח אירופה. אני שהורגלתי ל"זכויות וחובות" במשטר דמוקרטי, הזדעזעתי מן העובדה שהחיים בתנאי לחץ מביאים בהכרח לנקיטת פעולות "בלתי לגליות". כאשר שאלתי אשה אחת לשמה ולגילה, הסתבר שמרוב גניבת גבולות שאילצו אותה להחליף שמות ותעודות, לא ידעה להחליט באיזה שם לדבוק. למדתי לדעת שכל מה שנראה לי מובן מאליו, הוא יחסי ומשתנה. זה היה לי לקח חשוב בתחילת שירותי כעובדת סוציאלית מתנדבת. למדתי גם שלא קל להתקבל על שכבות אחרות בישוב הוותיק. אמנם הוותיקים בארץ מברכים על בואה של עליה חדשה, אבל בתת-הכרתם מצויות חשדנות ואיבה. עבודתי נעשתה בשם "הסתדרות נשים עבריות", ארגון שנוסד על-ידי הנרייטה סולד, כדי ללמד את נשי הארץ להתעניין ולשפר את תנאי החיים בישוב הישן, לרבות אנשי עדות המזרח. (ארגון זה נצטרף מאוחר יותר אל "ויצ"ו"), היה קיים גם ארגון של נשים שנאבק לשיפור מעמדה של האשה מבחינה חוקית, להשגת הזכות לבחור ולהיבחר, ועסק גם במתן יעוץ בענייני משפחה ונישואין.

הפעולות הללו היו חשובות מאוד. אבל לי, שבאתי מסביבה מתקדמת יותר, נראו הדברים מובנים מאליהם. הפעולה שנעשתה נראתה בעיני מיושנת מדי, קשורה בוויכוחים אישיים, במאבקים על שליטה בוועדים השונים, וברכילות. נשי הארגונים הביטו בי בחשדנות רבה, "היקטה" הצעירה ודעותיה המשונות! ודאי הייתי מפסיקה את ניסיוני לחדור ל"ישוב הישן", אלמלא פעולתן של שתי נשים, מבוגרות ממני וגם סובלניות יותר ממני, שבאו לעזרתי – ליליאן פרידלנדר ורחל כגן.

ליליאן פרידלנדר היתה בת למשפחת בנטוויץ הנודעה, משפחה מיוחסת ממוצא ספרדי באנגליה, ציונים נלהבים. המפורסם שבהם הוא פרופ' נורמן בנטוויץ, היועץ המשפטי בימי הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל. מראשוני המשפחה שעלו לארץ – אחת מאחיותיה של ליליאן, ניטה ובעלה מיכאל לנגה – הגיעו לפני מלחמת העולם הראשונה, מיכאל לנגה, אגרונום לפי מקצועו, יסד אחוזה יפה ליד זכרון-יעקב. ניטה לנגה מתה מקדחת, ובעלה, מרוב צער על מות אשתו, איבד את עצמו לדעת. לא היו להם בנים ואת האחוזה ירשה גיסתו, גב' פרידלנדר. גם את ליליאן פקדה טרגדיה. בעלה, פרופ' פרידלנדר, אישיות ידועה בארצות-הברית ומתרגם ראשון של כתבי אחד העם לאנגלית, נשלח על-ידי ה"ג'וינט" לרוסיה, לעזרת היהודים, ושם נרצח בידי רוסים לבנים. למשפחת פרידלנדר היו אז חמישה ילדים, וליליאן היתה בהריון. היא החליטה לעלות ארצה עם כל משפחתה, ופה נולד הבן הצעיר. (מכל צאצאיה נמצאות היום בארץ רק שתי בנות. אחת מהן, כרמל, אשת השופט אגרנט). לילי היתה שכנתנו בבית שטרוק, ואני אהבתי אותה מן הרגע הראשון. היא הזכירה לי את אמי בעדינותה ובמראה החיצוני. אבל שלא כאמי, היתה מחייכת תמיד וטובת לב, למרות גורלה הטרגי. היא העריכה את מאמצי לעזור למוכי גורל, ואולי גם ריחמה עלי, כי בגלל הקדחת ובגלל קשיי ההסתגלות היתה לי צורה אומללה. היא "אימצה" אותי כבת שביעית. כשעבדתי וקיבלתי קהל במשרדי הקטן ליד "טיפת-חלב" של ארגון הנשים, היתה מופיעה פתאום כשכוס גדולה של חלב או מיץ תפוזים בידה, ובלי להתחשב בקהל היתה מצווה עלי: "שתי את זה מיד!"

כעבור שנים אחדות עברה לגור באחוזת אחותה, בזכרון-יעקב. אבל, כביכול רבץ על האחוזה. הבנים הגדולים ורוב בנותיה של ליליאן פרידלנדר עזבו את הארץ. היא היתה קשורה במיוחד לבנה הצעיר שנולד אחרי רצח בעלה. זה היה נער מקסים. ככל בני משפחת בנטוויץ היה מוסיקלי, (תלמה ילין, אחות ליליאן היתה צ'לנית מפורסמת ויזמה את הרביעיה הקאמרית בירושלים; מרגרי, האחות השניה היתה כנרת ודניאל, הבן הצעיר היה פסנתרן). בנסעו עם אמו להשתלמות בארצות-הברית, מת שם פתאום.

ליליאן פרידלנדר נדבה את אחוזתה כבית הבראה למוסיקאים ולאמנים אחרים וקראה את המקום על שם בנה. לה ולגיסתה, אחות פרופ' פרידלנדר, השאירה דירה קטנה.

שנים רבות אחרי כן, כשהייתי עובדת סוציאלית מקצועית, ולאחר שגם עלי עברו משברים קשים, הזמינו אותי גב' פרידלנדר ותלמה ילין ל"בית דניאל". הידידות בינינו החזיקה מעמד עד למותה בשיבה.

לחלקים נוספים של המאמר:
צסי רוזנבליט
מברלין עד גניגר: תולדות חיים: א
מברלין עד גניגר: תולדות חיים: ב