לא רבים יחלקו על הקביעה שהעם היהודי מתנסה בשינויים – או במהפכים – משמעותיים. להלן סקירה קצרה של השינויים האלה. הסקירה חשובה משום שבחינת השינויים משמשת רקע חיוני להבנת הבעייתיות שביחסי ישראל והתפוצה היהודית בהקשר של סוגיות הממשל בעם היהודי וקביעת המדיניות הישראלית ביחס לתפוצה.

נקודות מוצא נאותות לדברי רקע כאלה הן ההיבטים הדמוגרפיים, השינויים בריכוזים הגיאוגרפיים של העם היהודי וההשוואה בין יחסם של היהודים בתפוצה למדינת ישראל לבין יחסם של הישראלים לקהילות היהודיות בתפוצה.

גם אם הגורמים הדמוגרפיים והגיאוגרפיים אינם המשפיעים ביותר על התמורות ביהדות העולם, בכל זאת הם תורמים לא רק לשינויים בהיבטים הפיזיים של התפוצה היהודית אלא גם לשינויים בתפיסות, באידיאולוגיות, באסטרטגיות, במבנה הקהילות והמוסדות שלהן ובמהלכים המעשיים הקשורים לממשל ולמשילות בעם היהודי וליחסי ישראל והתפוצות היהודית.

השינויים הנדונים כאן מתבטאים בתחומים רבים, למשל: תזוזות במרכזי העוצמה הכלכלית והפוליטית בתפוצה; צורך בבנייה ובהתארגנות מחודשת של קהילות יהודיות (למשל ריכוז המאמצים הארגוניים לגיוס ולהקצאת המשאבים הכספיים הדרושים לקהילות לצורכי התארגנות כזאת; היעדר הרמוניה ארגונית ותפעולית בכמה קהילות במדינות שונות בגלל השאיפה של ריכוזים יהודיים חדשים להתארגן ולהשפיע על המתרחש לא רק בקהילתם, אלא גם בקהילות אחרות; מתחים ביחסי התפוצה עם מדינת ישראל; יחסי הקהילות היהודיות עם קהילות אחרות במדינות מושבן (השוו עם DellaPergola 1999; 2004). להלן יפורטו השינויים הדמוגרפיים והגיאוגרפיים העיקריים שחלו בעת היהודי בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 (DellaPergola 2004; 2005).

מספרם המשוער של היהודים בעולם בשנת 2005 הוא 13 מיליון נפש בקירוב. המספר הזה מתייחס לאנשים המשתייכים לליבת העם היהודי – כלומר אלה המצהירים בעת מפקדי אוכלוסין או משאלים מיוחדים שהם יהודים או שהם ממוצא יהודי – הצהרות שאינן מתאימות בהכרח להגדרות ההלכתיות היהודיות. לשם השוואה נציין כי בשנת 1945 היה מספרם של היהודים בעולם כ-11 מיליון.

מאז שנות השבעים המוקדמות של המאה ה-20. היה קצב הצמיחה של היהדות בעולם, להוציא יהודי מדינת ישראל, קרוב לאפס. ליתר דיוק, שיעור הגידול השנתי הוא 0.06%. לשם השוואה – שיעור הגידול השנתי של כל אוכלוסיית העולם הוא 1.7%. עם זאת שלא כמו תרחיש הסיוט הריאלי שהוצג ל"יהודים המודאגים", הנזכרים בפרק הראשון, התחזית לשנת 2020 היא שמספר היהודים יהיה קצת למעלה מ-13.5 מיליון נפש. עם זאת בגלל הגידול באוכלוסייה העולמית מספר היהודים בכלל האוכלוסייה בעולם פוחת ועומד עתה על 2.1 יהודים לכל 1,000 אנשים.

מבחינה דמוגרפית היחס המספרי בין יהודי הליבה ליהודי השוליים – האנשים שמוצאם יהודי, אבל אינם מגדירים עצמם כך ואינם מעורבים כלל בחיי הקהילה במקום מושבם – משתנה ממדינה למדינה. לדוגמה, שיעור יהודי הליבה מתוך כלל היהודים ברוסיה הוא 89% ובארצות הברית 74%. היחס הזה משתנה בשל היקף נישואי התערובת, ההתבוללות וההשתלבות (אינטגרציה) העמוקה בחברה הכללית במדינות מושבם של היהודים. שיעור נישואי התערובת ברוסיה הוא הגבוה ביותר בעולם – במדינה זו 70% מהנשים היהודיות ו-80% מהגברים היהודים נישאים ללא יהודים. בארצות הברית ובמדינות מערביות אחרות, שבהן יש קהילות בינוניות בגודלן בהשוואה לקהילות הגדולות בארצות הברית ובישראל, השיעור הזה עומד על 50% בקירוב. בצרפת ובבריטניה, שבהן הקהילות היהודיות בינוניות בגודלן, שיעור נישואי התערובת הוא 40%.

הריכוזים הגדולים של היהודים מצויים (בסדר יורד) בארצות הברית, בישראל, בחבר המדינות (בייחוד ברוסיה ובאוקראינה), בצרפת, בבריטניה, בקנדה, בגרמניה, בברזיל ובאוסטרליה. אוסטרליה וגרמניה, פולין ובהיקף לא גדול גם ספרד, הן מן המדינות שבהן גדלה האוכלוסייה היהודית מאז ראשית שנות התשעים של המאה ה-20 בגלל הגירה של יהודים אליהן.

בין שנת 1989 לשנת 2002 היגרו 1.8 מיליון יהודים ממדינות מושבם. 63% מהם היגרו לישראל ו-37% למדינות המערב. הגירה זו הפחיתה מאוד את מספר היהודים ברפובליקות של חבר המדינות, בארגנטינה ובדרום אפריקה. נוסף על כך, יש תהליך ברור של הזדקנות החברים בקהילות היהודיות במערב, והזדקנות בקצב מהיר אפילו יותר בקהילות הקטנות והולכות במזרח אירופה.

יש לציין כי היהודים חיים בעיקר בערים, רובם בעלי השכלה תיכונית והשכלה גבוהה, והם עוסקים במקצועות אקדמיים, טכניים וכלכליים, שכולם כרוכים בהתמחות.

המסקנות העיקריות הנגזרות מהנתונים לעיל חשובות מבחינת הממשל וקביעת המדיניות. להלן נפרטן: כאמור, שתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בעולם הן הקהילה בארצות הברית והקהילה בישראל – ביחד שיעורן הוא כ-80% מכלל היהודים בעולם. פירוש הדבר שהיום הן ה"שחקניות" החשובות והמשפיעות בעם היהודי: רוב היהודים בעולם (90%) חיים בקביעות ב-20% מהמדינות המדורגות בראש רשימת המדינות בעלות "ההתפתחות האנושית" הרבה ביותר (מדד ההתפתחות האנושית מצביע על איכות חיים, והוא נקבע לפי מדדים של בריאות ציבור, הישגים בחינוך ורמת חיים, ראו (Millennium Development Goals 2003), בעוד שרוב יהודי התפוצה חיים במדינות המדורגות במקום גבוה במדד ההתפתחות האנושית, הרי שלא כך הם פני הדברים כאשר מדובר ביהודים החיים בישראל. עד שנות התשעים של המאה ה-20 דורגה מדינת ישראל במקום ה-3 במדד ההתפתחות האנושית, ואילו בראשית המאה ה-21 היא מדורגת במקום ה-22. בעקבות ההתפתחות הזו מעמדה של ישראל בעיני יהודים ולא יהודים בעולם כולו מידרדר. הידרדרות זו משפיעה על מעמדה הממשי ועל מעמדה הרצוי בקרב קהילת המדינות המפותחות, בקרב הקהילות היהודיות השוכנות במדינות אלה ובעיני יהודים רבים בתפוצה; חלו שינויים גם בדפוסי הזהות וההזדהות של יהודי התפוצות.

השינויים האלה מושפעים, בין היתר, מהתמורות הדמוגרפיות ומהסביבה התרבותית, החברתית, הפוליטית והכלכלית המשתנה במדינות מושבם של היהודים; הזהות וההזדהות של מי שמשייך את עצמו לתפוצה היהודית (יהודי הליבה) נעשית רבת-פנים יותר מאשר היתה עד שנות התשעים של המאה ה-20 ונובעת פחות ממערך ערכים משותף ומוסכם על כל יהודי העולם. עד שנות התשעים נסמך מערך הערכים הזה בעיקר על תפיסת היהדות כדת ועל חשיבות הדת לקיום התפוצה היהודית. לעומת זאת כיום הזהות וההזדהות של יהודים רבים יותר כחברי הלאום היהודי מתבססות על תחושה אתנית-חילונית-קהילתית. יתר על כן, יש יהודים, שמספרם גדל בהתמדה, הטוענים שזהותם והזדהותם עם העם היהודי הופכות מזהות ומהזדהות על בסיס אתני-חילוני-קהילתי להזדהות על בסיס תרבותי, דהיינו על בסיס התרבות היהודית הכללית ולא על בסיס הרכיב הדתי היהודי. לשון אחר, כיום אנו עדים גם למעבר מזהות ומהזדהות על רקע קהילתי להזדהות הנסמכת על רגשות ועמדות אינדיווידואליים ואינדיווידואליסטיים (DellaPergola 2005).

השינויים התרבותיים לעיל ונישואי התערובת המתרבים גורמים לעמימות גוברת של הזהות של ההורים היהודים ובעקבותיהם של ילדיהם. עקב כך נגרמת עמימות גם של ההזדהות שלהם עם הלאום בכלל ועם הקהילות היהודיות במדינת מושבם בפרט. שינויים אלה משפיעים גם על מעמד המשפחה בעם היהודי. ואכן, מאז שנות התשעים של המאה ה-20 מתרחש שינוי אצל יהודים רבים בחשיבות שהם מייחסים למשפחה. התוצאה היא שהלכה למעשה חלים גם שינויים במבנה המשפחה היהודית, שבעבר היתה אחד המוסדות התרבותיים והחברתיים החשובים ביותר בעם היהודי (לדוגמה, מתרבות המשפחות החד-הוריות והמשפחות שבהן שני בני הזוג הם הומוסקסואלים או לסביות). המשפחה היהודית המסורתית תרמה לשמירת הזהות היהודית, להזדהות עם הלאום היהודי ולקשרים של יחידים ושל משפחות עם התפוצה המאורגנת, ובמידה מסוימת גם עם מדינת ישראל. בגין השינוי באופי המשפחה חל גם פיחות בתחושת הקרבה לישראל. ולא זו אף זו: אחת התוצאות של התהליכים הללו היא ריבוי "האוכלוסייה היהודית המורחבת", או במילים אחרות – אוכלוסיית "יהודי השוליים" (היהודים הפריפריאליים). כאמור, אלה הם יהודים שאינם חברים רשומים בקהילות היהודיות או במוסדות הקהילתיים ואינם משתתפים בפעילות הקהילתית.

הפסימיות באשר לעתיד העם היהודי, ובעיקר באשר לעתיד אלה היושבים בארצות הברית ובאירופה, נגזרת מהנטיות הדמוגרפיות והגיאוגרפיות לעיל ומהשלכותיהן. אבל מחקרים על תפוצות אתניות-לאומיות אחרות, כמו התפוצה הפולנית והתפוצה הארמנית, מעידים על היכולת הטבועה בהן להתאושש ואפילו לקום לתחייה. תהליך כזה אפשרי גם בתפוצה היהודית. ברור שלתרחיש כזה, השונה מהתרחיש האופטימי שהציגו מארגני הפגישה שעליה סיפרנו בתחילת הפרק הראשון לעיל, תהיינה השלכות על התפתחות העם היהודי בעתיד.

מבחינת פיזור היהודים במדינות מושבם ההתפתחויות המתייחסות לנושא חיבור זה הן פיחות נוסף במספר היהודים בצפון אפריקה, במדינות המוסלמיות ובמזרח התיכון ולמעשה חיסול הקהילות היהודיות במדינות האלה. בהקשר זה נזכיר כי מספר היהודים שנותרו בעיראק, בתימן, בסוריה ובלבנון הוא מזערי.

כאמור לעיל, חל גם פיחות במספר היהודים ברפובליקות של ברית המועצות לשעבר, חבר המדינות של היום, ובמספר היהודים באמריקה הלטינית ובדרום אפריקה. תהליכים אלה מקטינים את הצורך במתן סיוע בהיקף גדול ליהודים במדינות מצוקה. מכאן שהעובדות הדמוגרפיות והגיאוגרפיות לעיל השפיעו ועשויות להשפיע עוד על מוקדי העניין והפעולה של המוסדות היהודיים בתפוצה ובמדינת ישראל, על דפוסי ההתארגנות שלהם ועל הצורך בסיוע ובהשקעת משאבים.

ניכר חוסר יציבות במספר היהודים במדינות מערביות גדולות, כמו ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה וכן במערב אירופה. בכמה מן המדינות האלה חל גידול במספר היהודים, ובכמה מהן המספר קטן. מצב זה גורם לשינוי בצורך לסייע ליהודים בקהילות השוכנות במדינות הללו, ולפיכך גם לשינוי בצורך לסייע ליהודים בקהילות השוכנות במדינות הללו, ולפיכך גם לשינוי בהיערכות הכללית של המוסדות הישראליים והיהודיים, הנוגעת לקהילות האלה. בהקשר זה ראוי לציין את משמעות הגידול במספר היהודים במדינות שמהם נעדרו יהודים במשך פרקי זמן ארוכים וקצרים, למשל גרמניה, פולין, ספרד והונגריה.

על פי מספרי היהודים המבקשים אזרחות במדינות אלה, קרוב לוודאי שמספרם שם יגדל עוד. שינוי זה מחייב גם הוא היערכות מחודשת של המוסדות והארגונים היהודיים במדינות האלה ובייצוגם.

על ריכוזים יהודיים עברו תהליכי פיזור חדשים בחלקים שונים של מדינות מושבם. לדוגמה, הופיעו קהילות יהודיות גדולות יותר משהיו שם בעבר בניו-מקסיקו ובאריזונה שבארצות הברית, ונוצרו ריכוזים קטנים של יהודים בגרמניה המזרחית לשעבר. גם התהליכים האלה מחייבים היערכו מחודשת של הארגונים היהודיים ושל המוסדות הישראליים.

מבחינת מצב הקהילות היהודיות יש שתי התפתחויות מעשיות המתייחסות לעוצמתן. הראשונה, חל פיחות ברור במספר החברים הרשומים והפעילים בקהילות היהודיות, ומתחולל שינוי במאפיינים החברתיים והכלכליים של החברים בקהילות ובארגונים בקהילות. נוסף על כך ברור כי יש נכונות פחותה בקרב קבוצות של יהודי הליבה, ועל אחת כמה וכמה של יהודי השוליים, להשתתף באורח פעיל בחיי הקהילות. ניכרת גם נכונות פחותה של החברים ושל הקהילות כגוף להתגייס לפעילות למען קהילות אחרות או למען מדינת ישראל, פרט לזמנים שבהם הקהילות היהודיות או קבוצות בתוכן נתונות בסכנה יוצאת דופן. השנייה, גוברת הנטייה של פרטים ושל קבוצות הן בתפוצה היהודית הם במדינת ישראל להתרחק ממוסדות הקהילות היהודיות וממוסדותיו של כלל העם היהודי, הנראים כמאובנים ולא מתאימים לזמננו. בד בבד גובר הרצון לשנות את דפוסי הפעולה של המוסדות והארגונים הקיימים או להקים ארגונים ומוסדות חלופיים, שיעסקו בענייני התפוצה. נטיות אלה ניכרות ביותר בתחום גיוס הכספים, הקצאתם והעברתם לקהילות בתפוצה ולישראל, וכן בדרישה לשינויים מהותיים, למשל במבנה הסוכנות היהודית ובפעילותה.

שינויים חשובים לא פחות, ולמעשה משלימים, הם השינויים בהשקפה ובמעשים הקשורים לתחומים מכוננים בחיי העם היהודי. ראשית, אין ביקוש רב להגירה לישראל, ואפילו לביקורי תיירות בישראל. כאשר מתפתחים תנאים חברתיים, פוליטיים או כלכליים קשים או משבריים באחת המדינות שבהן יש קהילה יהודית, היהודים שם פונים להגירה שניונית או שלישונית למדינות אחרות, למשל הגירת יהודי דרום אפריקה לאוסטרליה ויהודי ארגנטינה לקנדה, וכמה מהם לספרד. שנית, מתרחשות התבוללות והשתלבות (אינטגרציה) במדינות המושב של היהודים. שלישית, כאמור, פוחתת החברות בקהילות היהודיות והפעילות במסגרתן. רביעית, גוברת הנאמנות למדינות מושבם של היהודים בהשוואה לנאמנות למדינת ישראל או לקהילות יהודיות במדינות אחרות.

המשמעות המצטברת העיקרית של כל תהליכי השינוי במישור העולמי, האזורי, הפנים-מדינתי והאישי היא שעתה נוצרו כל הגורמים הדרושים להמשך השינויים העמוקים במאפייני הממשל והמשילות היהודיים בכל אחת מהקהילות היהודיות בתפוצה, בעם היהודי כולו ובמדינת ישראל. מכאן שקיימים גם כל הגורמים הדרושים להמשך השינויים ביחסי מדינת ישראל והתפוצה היהודית.

הזהות הלאומית של היהודים בתפוצה ושל יהודי ישראל וההזדהות עם הלאום הן גורם בסיסי חיוני המשפיע על כל ההיבטים של הממשל ושל המשילות בעם היהודי ועל חלקה של מדינת ישראל בהם. הרוב המכריע של יהודי הליבה בתפוצה, ורוב יהודי השוליים לא כל שכן, אינם רואים את עצמם כמי שחיים בגלות. התפיסה והתחושה העיקרית של יהודים אלה היא של חיים מרצון, או מתוך כוח ההתמד, בתפוצה. הווה אומר, התפיסה והתחושה הבסיסיות ביותר של יהודים רבים בדבר מצבם הקיומי שונה מהדימוי שישראלים לא מעטים עדיין מחזיקים בו כאשר הם חושבים על יהודי התפוצה – הדימוי בדבר חוסר התוחלת של החיים בתפוצה, ולפיכך של הארעיות של התופעה הזאת. יש לומר כי דימוי זה משפיע על ההצהרות הנשמעות מפי ישראלים רבים, ובכללם שרים, חברי כנסת, ראשי הסוכנות היהודית ואישים אחרים בממסד הישראלי המעורבים ביחסי ישראל והתפוצה.

מתברר כי תחושות אלה מאפיינות היום את רוב יהודי התפוצה, והתוצאה היא שכיום יש הכשר עצמי, המחוזק בהכשר שנותנת הסביבה החברתית והפוליטית במדינות שבהן יושבות קהילות התפוצה, להמשיך ולשבת במדינות האלה. כלומר, החיים במדינות ובמסגרות גיאוגרפיות ודמוגרפיות מגוונות אינם נראים עוד כמצב כפוי, כהכרח מגונה או כמצב שצריך להתבייש בו, להסתירו מעיני זרים או לשנותו על ידי שיבה למולדת, קרי הגירה לישראל. הכרה מלאה ועמוקה בלגיטימיות של ההתייחסות הזאת לחיים בתפוצה חשובה מאוד בעיני היהודים בתפוצה. באותה מידה היא חשובה גם לישראלים החיים במדינות מחוץ למדינת ישראל, שבהן הם מהווים תפוצה נפרדת, ובמדינות מסוימות, למשל בכמה מדינות בארצות הברית, הם מהווים תת-תפוצה של התפוצה היהודית באותה מדינה (Gold and Bruce 1996; Sheffer 1998). הצד השני של אותו המטבע הוא שהתחושה והתובנה הללו בדבר חיים "נורמליים" מחוץ לישראל, דהיינו חיים מחוץ לישראל שאינם נחשבים לחיים בגלות, משפיעה על יחסם של יהודים רבים לישראל, ובהם גם "יורדים", ועל גישתם כלפי הארגונים היהודיים בתפוצה ובישראל.

התחושה והגישה הנדונות כאן מחוזקות על ידי ה"הכשר" שנתנו, אמנם לא בקול תרועה רמה, קבוצות מסוימות ואישים מסוימים בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית הישראלית (בהם שמעון פרס, יוסי ביילין, מיכאל מלכיאור, ואפילו נתן שרנסקי) להמשך קיום התפוצה היהודית ולצורך החיוני של ישראל לשמור על קשרים עמה. לכן – באופן פרדוקסי במקצת – יהודים רבים, בהם יהודי ליבה, אינם חוששים עוד להזדהות כחברים בתפוצה היהודית. בגישתם זו הם הצטרפו לכל היהודים האחרים שהתייחסו זה כבר לחברותם בקהילות התפוצה כדבר לגיטימי, ואפילו מקובל ופופולרי. הדבר קרה בעקבות שינוי מהוסס ולא חד-משמעי בעמדתם של פוליטיקאים ישראלים בכירים, בעקבות התפיסה העצמית המושרשת והבטוחה יותר של יהודים רבים יותר בתפוצה, ובעיקר בעקבות הגישה האוהדת יותר של ממשלות ושל ארגונים חברתיים במדינות שבהן חיים יהודי התפוצה, בייחוד במדינות דמוקרטיות מבוססות, למשל ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה. השינויים האלה השפיעו, ומשפיעים, על האסטרטגיות העיקריות שקהילות יהודיות רבות נוקטות באשר להמשך קיומן והתפתחותן במדינת מושבן, והן נוטות להדגיש את הצורך בהמשכיות התפוצה ובחיזוקה, ובאשר לקשריהן עם ישראל – הן נוטות לצמצם אותם.

לכאורה שינויים אלה היו אמורים להשפיע גם על יחס המוסדות והארגונים הישראליים לתפוצה. אולם, כפי שיתבהר בהמשך, לא כך הם פני הדברים הלכה למעשה.

מנתונים מעודכנים מתברר כי בקהילות רבות בתפוצה היהודית מתרחשים תהליכי חילון בהיקף ניכר, שאינם גורמים בהכרח לכך שהיהודים החילוניים ה"חדשים", ששינו את אמונתם לאחרונה, או הללו שהתנסו בתהליך החילון קודם לכן ינטשו את הקהילה. התוצאה הברורה היא שהשינוי המתחולל משמר את היחס המספרי בין המגזר הדתי למגזר החילוני בקהילות התפוצה. לפיכך היהודים הדתיים והיהודים החרדים הם עדיין מיעוט מספרי ברוב הקהילות היהודיות בתפוצה, אך אין פירוש הדבר שהם אינם משפיעים. קשורה לכך העובדה כי בקהילות אחדות, בעיקר במדינות האנגלוסכסיות, למשל ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, אבל גם במדינות אחרות, למשל גרמניה, התעצמה ההצטרפות לזרם הרפורמי ולזרם הקונסרבטיבי, ובמידה פחותה גם לזרם הרקונסטרוקטיביסטי, שהוא זרם דתי ליברלי חדש יחסית, שרבים מהמשתייכים אליו עברו תהליכי גיור לא אורתודוקסיים. לתהליך זה נודעת השפעה על הפיחות במספר המצטרפים לארגונים היהודיים המסורתיים הגדולים ועל הגידול במספר המצטרפים לארגונים קטנים וצעירים יותר. לכך יש כמובן השפעה גם על יחסי ישראל והתפוצה (דלה-פרגולה 2003).

חשוב לא פחות הוא הגידול במספר היהודים המגדירים עצמם "יהודים אתניים". גם תהליך זה מתרחש בעיקר בקהילות היהודיות במדינות האנגלוסכסיות, כמו ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. אבל נראה כי אותו תהליך מתרחש גם בקהילות היהודיות ברוסיה ובגרמניה. לפי כמה הערכות, המבוססות על סקרי דעת קהל ועל מפקד האוכלוסייה היהודית בארצות הברית, כ-40% מכלל היהודים בה מגדירים את עצמם יהודים אתניים (Cohen 1998), ויש לצפות שהתופעה תתעצם. עם זאת מן הדין לומר כי על אפשרות ההגדרה העצמית של זהות יהודית המבוססת על השתייכות אתנית בלבד נטוש ויכוח עז בין חסידי התפיסה שהרכיב האתני-לאומי הוא מרכזי בהתפתחות תפוצות בכלל והתפוצה היהודית בפרט לבין הטוענים כי הזהות היהודית מבוססת בראש ובראשונה על רכיבים דתיים (ראו למשל Shain 2002).

גם התהליכים המואצים של הגלובליזציה, הליברליזציה והדמוקרטיזציה משפיעים על הגדרת הזהות היהודית, ובכך גם על משמעות חיי יהודים דתיים וחילונים בתפוצה. הדברים ניכרים ברוב המדינות שבהן קיימות קהילות יהודיות. בראשית המאה ה-21 היהודים נדרשים להתמודד בו בזמן עם שתי התפתחויות מנוגדות: חיים בחברות פלורליסטיות ופתוחות הרבה יותר מאלה שבמאה הקודמת, ובה בעת גילויי עוינות, ואפילו שנאה יוקדת, כלפי הזרים וה"אחרים". חברות ומיעוטים למיניהם מוכנים כיום להכיר בתפוצות שונות מהם יותר ממה שהיו מוכנים לו בעבר ולאפשר לחבריהן להתנסות בתהליכי השתלבות מלאה, ואפילו בתהליכי התבוללות מואצים. אולם בה בעת הקהילות היהודיות נדרשות להתמודד עם עוינות ושנאה המתבטאות בגילויי אנטישמיות ואנטי-ישראליות, אשר הופיעו במדינות רבות, ואפילו במתוקנות ובליברליות שבהן, למשל ארצות הברית, צרפת, ניו-זילנד, הולנד וכמה מהמדינות הסקנדינביות. תוצאת שתי ההתפתחויות המנוגדות האלה היא שבקרב קבוצות גדולות למדי של יהודים שוררת מבוכה באשר לרכיבי זהותם ולאופני הזדהותם עם הלאום היהודי. תחושה זו מחייבת הכרה והתייחסות של הישראלים כפרטים ושל המוסדות והארגונים הישראליים, אולם השינויים המצופים בכל הנוגע לעמדות ישראל ומעשיה אינם מתממשים. השינויים במעמדן של התפוצות האתניות-לאומיות, ובכללן התפוצה היהודית, הלגיטימציה וההתקבלות שלהן במדינות המארחות הדמוקרטיות הביאו להתגברות ההעצמה העצמית והאסרטיביות של קהילות יהודיות, ובעקבות זאת גם להעצמה עצמית ולאסרטיביות של הפרטים החברים בקהילות הללו. המשמעות היא שמצד אחד חברי הקהילות האלה מפחיתים מהזדהותם עם עניינים יהודיים, ומצד אחר הם פועלים בלא חשש בתחומים התרבותיים, החברתיים, הכלכליים והפוליטיים במדינות מושבם, והם עושים זאת באופן אוטונומי מנקודת הראות של יחסיהם עם ישראל.

להלן נסקור ביתר הרחבה את השינויים החשובים המתחוללים בתפוצה היהודית. במסגרת זו נדון גם בהשפעת השינויים הללו על הממשל והמשילות בעם היהודי ועל קביעת המדיניות וקבלת ההחלטות בכל הקשור ליחסי ישראל והתפוצה היהודית.

בראשונה ראוי להתייחס לגלובליזציה ולהשפעותיה על יחסי ישראל והתפוצה. לגלובליזציה יש היבטים טכנולוגיים: אמצעי תחבורה מהירים; מידת חדירות גבוהה של גבולות המדינות לכניסה חוקית ולא חוקית אליהן ושינויים בחוקי ההגירה המקלים במידת מה על ההגירה החוקית; נכונות השלטונות בכמה מדינות, אף אם מסויגת, להתיר למהגרים לשהות בהן ולהשתלב בתרבות, בחברה, בפוליטיקה ובכלכלה שלהן; יצירת נורמות בינלאומיות, שאינן נשמרות תמיד, אבל מבטיחות התייחסות הוגנת למהגרים יחידים ולקבוצות מהגרים; קליטת אמצעי תקשורת חדישים ועוד. כל אלה משפיעים על אפשרויות ההגירה של יהודים ממדינות מצוקה וממדינות רווחה ועל הישארותם דרך קבע במדינות שאליהן הם מהגרים. האפשרות הקלה יותר להגר וההישארות במדינות החדשות – שתיהן קשורות לתהליכי הגלובליזציה – משפיעות גם על מצב התפוצה היהודית וגם על דפוסי ההתנהגות של היהודים כפרטים, כחברים בקהילות מאורגנות וכפעילים בארגונים קהילתיים וכלליים במדינות שהם יושבים בהן.

זאת ועוד, התהליכים הנמשכים של הגלובליזציה, היוצרים תנאים חדשים לקהילות התפוצה היהודית במדינות מושבן הוותיקות והחדשות, מעלים שאלות חדשות הקשורות לממשל ולמשילות בעם היהודי. כך,כנזכר לעיל, הקלות היחסית של ההגירה ממדינה למדינה והמעבר בתוך המדינות ממקום למקום משפיעים על המצב הדמוגרפי ועל הפיזור הגיאוגרפי של התפוצה היהודית. לדוגמה, הקלות היחסית הזאת אפשרה ליהודי ברית המועצות לשעבר, ועתה ליהודי חבר המדינות, להגר לגרמניה, לקנדה ולארצות הברית, וכמובן גם לישראל. אותה קלות אפשרה לישראלים להגר למדינות שונות בעולם. שינויים דמוגרפיים וגיאוגרפיים כאלה מביאים עמם תמורות וצורך בשינויים משמעותיים בסדרי הארגון והממשל בקהילות היהודיות וכן צורך בבחינה מחודשת של יחסי ישראל והתפוצה.

רשתות התקשורת האלקטרונית והכתובה, הפרושות כיום על פני כל העולם, מאפשרות מגעים בו זמניים הדדיים של קבוצות וקהילות המרוחקות זו מזו אלפי קילומטרים. בעזרת הגישה הקלה הזאת גוברים הפיתוי והאפשרות הממשית להגירה, אך גם הקשרים השוטפים בין הקהילות היהודיות ובינן לבין ישראל. רשתות התקשורת מאפשרות, בין היתר, קבלת מידע והעברת מידע כמעט בזמן אמת, ולפיכך גם התייחסויות כמעט בזמן אמת למשברים, למשגים ולמחדלים שעושים מוסדות וארגונים בישראל ובקהילות התפוצה. בד בבד הן מאפשרות גם קבלת מידע על הישגי קהילות יהודיות בתפוצה ושל ישראל בנושאים שונים המתייחסים לקשרי ישראל והתפוצה. כצפוי, בדרך כלל זוכים המשברים, המשגים והמחדלים לסיקור ולהפצה רבים יותר מההישגים ומההתפתחויות החיוביות. התנהלות זו משפיעה על ההתייחסות של מדינת ישראל והתפוצה זו לזו ועל הקשרים המעשיים בין שני חלקי העם היהודי – יהודי מדינת ישראל ויהודי התפוצה.

כיום נהוגה פתיחות פוליטית וכלכלית יחסית במדינות דמוקרטיות רבות. היא החלה להתפתח במידה לא מעטה בהשפעת הגלובליזציה, אך הופרה במידה מסוימת על ידי אירועי 11 בספטמבר 2000, התקפות טרוריסטיות במדריד ובלונדון, והמלחמות באפגניסטן ובעיראק. אירועים ומלחמות אלה גרמו למגבלות שהטילו מדינות מארחות רבות על ההגירה אליהן ועל חופש הפעולה של מהגרים וחברי תפוצות החיים בהן, בייחוד מהגרים ממדינות מוסלמיות. למרות המגבלות שהטילו מדינות מארחות, הרי הפתיחות, שבעיקרה נותרה בלא שינוי גדול, מאפשרת התארגנות ופעילות אישית וקבוצתית אינטנסיביות במדינות מושבם המסורתיות של יהודי התפוצה, והיא ניכרת גם במדינות שקודם לכן הצרו מאוד את צעדי התפוצה היהודית, למשל המדינות שהיו חלק מברית המועצות ומדינות מזרח אירופה שברית המועצות שלטה בהן. הפתיחות הגלובלית ואמצעי התקשורת הגלובליים מאפשרים פעילות כלכלית ענפה וחובקת עולם של יהודים פרטיים ושל עסקים יהודיים, וכן סיוע לקהילות יהודיות במצוקה ולמדינת ישראל. היא משפיעה גם על יחסי ישראל והתפוצה ועל סוגיית הממשל והמשילות בעם היהודי.

מבחינת ההתייחסות וההתנהגות, הגלובליזציה גורמת גם ל"הידבקות" מרעיונות חדשים, ובהקשר של הדברים הנדונים כאן כך נוצרת פתיחות כלפי התרבות וכלפי המנהגים של קבוצות אתניות-לאומיות-דתיות אחרות. רעיונות חדשים כאלה יכולים להוליך להתבוללות של היהודים בחברה הסובבת או להשתלבות מלאה שלהם במדינת מושבם, ואף לאימוץ גישות פוליטיות ליברליות, ולחלופין תוקפניות, כלפי מדינת המושב, כלפי קבוצות אתניות אחרות החיות באותה מדינה וכלפי מדינת ישראל.

מכל מקום, תהליכי הגלובליזציה מחזקים את התביעה להגדרה עצמית של קהילות התפוצה במדינות מושבן, את התביעה ללגיטימציה של הרב-תרבותיות, להתקבלות ה"אחר" וה"אחרות" ולתביעה המפורשת לזכות ההתארגנות החופשית וכיבוד הארגונים המוקמים בעקבות קבלת הזכויות האלה. גם התהליכים האלה משפיעים על יחסי ישראל והתפוצה ועל תהליכי קביעת המדיניות, והם ינותחו בהרחבה בהמשך.

האפשרות של בני הדור הראשון, השני והשלישי של מהגרים יהודים לחיות דרך קבע במדינה שהם היגרו אליה ולקבל אזרחות בה, האפשרות והרצון של יהודי הליבה בתפוצה לשמור על קשריהם עם מדינות המוצא ועם ישראל, וכן הנטייה לשוב אל ארצות המוצא שלהם – כל אלה משפיעים על תהליכי ההתבוללות וההשתלבות של יהודי התפוצה בחברה ובמערכות הפוליטית והכלכלית במדינות מושבם. בה בעת הם משפיעים על האפשרות הנתונה להם לשמור על הזהות האתנית-לאומית-דתית שלהם. כיוון שמצב עניינים זה אינו אופייני רק לתפוצה היהודית אלא גם לתפוצות אחרות, חשוב לנסות וללמוד מניסיונן של אלה באשר לנושאים הנדונים כאן.

בתנאים הגלובליים והפנים-מדינתיים השוררים כיום קשה למנהיגי הקהילות היהודיות בתפוצה ולארגונים שלהן למנוע התבוללות מלאה, או השתלבות מלאה, או חלקית, של חברים רבים בתפוצה היהודית במדינות מושבם. אבל בגלל אותם גורמים עצמם, הקשורים לליברליזציה במדינות מושבם, יהודי הליבה בתפוצה היהודית יכולים לשמור על זהותם הייחודית. לכן התחזית המנבאת שהתפוצה היהודית, כמו תפוצות אחרות, נדונה להיעלם אינה מבוססת כהלכה. הסיבה העיקרית להערכה האופטימית שאנו משמיעים כאן היא הנאמנות שחשים יהודי הליבה בתפוצה לזהות היהודית שלהם והעובדה שהתפוצה היהודית אינה "קהילה מדומיינת" (Anderson 1983), אלא ישות אתנית-לאומית-דתית מבוססת (Sheffer 2003).

קיומן של תפוצות בכלל ושל התפוצה היהודית בפרט תלוי בראש ובראשונה בזהות ובהזדהות של חברי התפוצה עם הלאום. על פי הגישה הגורסת שהתפוצה היהודית היא ישות אתנית-לאומית-דתית מבוססת ודומה לתפוצות אחרות, אפשר לומר כי הזהות היהודית מבוססת על מרקם של גורמים קמאיים, מיתיים-פסיכולוגיים ואינסטרומנטליים. הבחנה זו מבוססת על הגישה התיאורטית המשולבת בדבר זהותן של תפוצות אתניות-לאומיות בכלל ושל התפוצה היהודית בפרט, השונה מתפיסתם של חסידי הגישה הרואה בישויות כאלה קהילות מדומיינות (שם; (Kellas 1991, לכן – למרות השינויים הדמוגרפיים והגיאוגרפיים ובגלל הנאמנות של חברי ליבה רבים בתפוצה היהודית לזהות האתנית-לאומית-דתית היהודית שלהם, ובמידת מה גם בעקבות גילויי עוינות כלפי היהודים – אנו טוענים שהפסימיות בעניין המשכיות התפוצה היהודית מוגזמת. ובכל זאת אין משמעות הדברים האלה שהמנהיגים והפעילים בתפוצה ובמדינת ישראל יכולים לנוח על זרי דפנה. יש מקום ויש צורך בעשייה רבה שתבטיח את המשכיות התפוצה היהודית, ובעיקר את השמירה על מספרם של היהודים הרואים את עצמם ומתנהגים הלכה למעשה כחברי הליבה היהודית בתפוצה.

זו הסיבה שמספר גדל והולך של מנהיגי קהילות בתפוצה היהודית מבינים את הצורך שעיקר המאמצים המושקעים בניסיונות לברר ולחדש את התפיסה ואת האידיאולוגיה הלאומית וכן את המעשים של יהודי התפוצה לא יושקעו לריק בבחינת תרחישים היפותטיים בדבר שקיעת התפוצה היהודית או היעלמותה.

פעילים רבים בתפוצה מבינים כיום כי הכרחי להשקיע את המשאבים הקהילתיים בניסוח דרכים להבטחת ההמשכיות ולהשגת תחייה תרבותית, חברתית ופוליטית של קהילות התפוצה. זאת ועוד, עתה ברור למספר גדל והולך של מנהיגי קהילות בתפוצה כי רק הבטחת ההמשכיות והתחייה המקפת והעמוקה תמנע בטווח הארוך הידרדרות נוספת בחברות בקהילות ובלכידותן והפסדים דמוגרפיים, וכי תחייה כזו תבטיח את נאמנות הצעירים היהודים, שאינם ששים להשתלב בחיי הקהילות בתפוצה. גישה חדשה זו משתקפת גם בכיווני הפעולה המעשיים העיקריים של הפעילים. אולם, כפי שנראה להלן, תובנה זו עדיין לא חדרה במלואה לתודעתם של המנהיגים הפוליטיים, של הביורוקרטים ושל המקצוענים הישראלים העוסקים ביחסי ישראל והתפוצה והמעורבים בקביעת המדיניות הנוגעת לתפוצה היהודית.

ומנקודת הראות של יהודי התפוצה: מסיבות רבות מדינת ישראל נחשבת בעיני יהודים רבים בתפוצה לישות תרבותית שאינה מלהיבה ואינה מחדשת, ולכן היא אינה משמשת להם עוד מקור השראה מרכזי. יתר על כן, תחיית התרבות היהודית בתפוצה אינה תלויה רק בהקניית השפה העברית (Landau 1986; 2001) או בהקניית ערכי התרבות הישראלית והישגיה. כיוון שמנהיגים רבים בתפוצה, ובייחוד בארצות הברית ובצרפת, מבינים כי הידע וההבנה של התרבות היהודית חיוניים לשמירת הזהות והקשר עם העם היהודי, הם הסיקו שחשוב להפיץ בקרב חברי קהילותיהם את המורשת התרבותית היהודית הכללית על כל גווניה. הואיל ובחוגים רחבים בתפוצה רווחת התפיסה, הנכונה בעיקרה לדעתנו, שישראל לא תוכל למלא את המשימה הזאת, הרי רוב התוכניות וחומרי הלימוד וכן הפצתם נעשים בידי אנשי רוח ומומחים בתפוצה, ובשפות המקומיות השגורות בפי רוב חברי התפוצה בכל מדינה ומדינה. בעניין זה יש לומר כי מחקרים על המתרחש בתפוצה היהודית, וכך גם בתפוצות אחרות, מעידים שאם הדברים מובאים לפני חברי התפוצה בלשון השגורה בפיהם ועל פי מערכת המושגים המוכרת להם, צעירים רבים יותר מגלים עניין רב יותר במקורות הלאום שלהם, בהיסטוריה שלהם ובהתפתחות תרבותם. אשר לצעירים היהודים מתברר כי כך הם מעוניינים פחות באירועי ההווה, בכלל זה במצבה של ישראל.

טענות רווחות הן שהדת היהודית היא ששמרה על האומה היהודית; שיהודים דתיים אורתודוקסים ויהודים חרדים משתלבים פחות בחברות הלא יהודיות שבהן הם חיים; שהם מגלים נאמנות רבה יותר לאומה היהודית; שהם חברים נאמנים בקהילות שלהם יותר מהחילונים; שהם פעילים בארגונים של הקהילות שלהם; שהם שומרים על קשר הדוק עם ישראל לעומת שאר היהודים, וזאת בגין התפיסה ההיסטורית-דתית שהם נאמנים לה ואשר מתייחסת לארץ ישראל כמולדת וכמרכז העם היהודי. הראיה לכאורה לדבריהם היא שהיהודים הללו מבקרים בישראל ומסייעים לה מבחינה כספית ופוליטית יותר מהיהודים החילונים (Liebman and Cohen 1990). טענה נוספת היא ששני המגזרים הדתיים האלה, שחבריהם נוטים במובהק לימין הפוליטי בישראל, שומרים על האינטרסים של ישראל במדינות מושבם בקנאות רבה יותר מהיהודים החילונים.

לכן לא מפליא שבקרב הפוליטיקאים והביורוקרטים הישראלים עדיין רווחת הדעה שהמשכיות התפוצה היהודית תלויה במידה לא מעטה בחברי שני המגורים הללו ושיש טעם וצורך להשקיע בהם את מיטב ובעיקר את מרב המשאבים והמאמצים. אין פירוש הדבר כי המדיניות המעדיפה את המגורים הדתיים מודרכת על ידי תפיסה הגורסת כי אין צורך להשקיע מאמצים ומשאבים בטיפוח הקשרים עם יהודים חילונים ודתיים שאינם אורתודוקסים או חרדים או בסיוע להם. אולם התקווה להמשכיות הקהילות היהודיות בתפוצה ולשמירת הקשר בינן לבין ישראל מתמקדת יותר ביהודים הדתיים האורתודוקסים והחרדים, ולפיכך ההשקעה בשמירת הקשר אתם גדולה יחסית מההשקעה במגזרים האחרים.

מצב העניינים הלכה למעשה בתפוצה היהודית מעיד שההנחות שפורטו לעיל אינן קולעות למציאות כל צורכן, ולפיכך אנו סבורים שחשוב לבחון מחדש את תפקידה של הדת בהבטחת המשך קיומה של התפוצה היהודית. הסיבה לכך היא שכמו בתפוצות מבוססות אחרות – ובהן התפוצה הסינית, התפוצה היוונית והתפוצה הפולנית – גם בתפוצה היהודית יש קבוצות חילוניות גדולות, ומתרחשים בה תהליכי חילון שלא פגעו בהמשכיותה. ההבחנה שהמשכיות תפוצה כלשהי, בכלל זה התפוצה היהודית, אינה תלויה דווקא בנאמנות של רוב חבריה לדת נסמכת על התובנה, שנעשתה מקובלת בקרב החוקרים, שהרכיב הדתי תומך בזהות האתנית-הלאומית, אך אינו משמש רכיב מכונן בה. נכון שכאשר מדובר בתפוצה היהודית, בתי הכנסת משמשים לעתים מרכזים תרבותיים, חברתיים ואפילו פוליטיים חשובים בקהילה, והם נעשו למוקד של פעילות תרבותית, לבסיסים ארגוניים ולמקורות לגיוס משאבים. אבל אין ספק שגם ארגונים ומנהיגים חילונים מספקים את ההשראה ואת המשאבים המעשיים להמשך קיומה של התפוצה היהודית, כמו גם לקיומן של תפוצות אחרות.

בהקשר זה חשוב להזכיר גם את מעמדם של הארגונים ברמת המדינה ושל הארגונים המקומיים בעיניהם של חברי תפוצות בכלל ושל חברי התפוצה היהודית בפרט. מאחר שהתנאים החברתיים בעולם השתנו וגרמו לפיחות בחשיבות הקולקטיבים החברתיים והמדינתיים ולהעצמה עצמית גדולה יותר מבעבר של פרטים ושל קבוצות קטנות, ראוי שהדגש העיקרי בדיון על התפוצה היהודית יושם בהתנהגותם של יחידים, של משפחות, של קבוצות שארים קטנות ושל קבוצות חברתיות גדולות. עם זאת חברי התפוצה היהודית, כמו חברי תפוצות אחרים, מודעים גם לחשיבות ההתארגנות ולחשיבותם של ארגונים, ולפיכך הם מקימים ארגונים ומערכות ארגוניות מפותחות, הפועלים בתחומי החברה והפוליטיקה במדינות מושבם. הארגונים והמערכות הארגוניות הללו פעילים כמובן גם בענייני הקהילה, למשל בהגנה הפיזית ובהבטחת הביטחון החברתי, הפוליטי והכלכלי של חברי הקהילה, בקידום התרבות והאינטרסים של הקהילה ובתחזוקה השוטפת של מוסדות הקהילה (בתי כנסת, בתי חולים, בתי זקנים וכיוצא בזה) (Sheffer 2003). אכן, התפוצה היהודית מצטיינת בהיבט הזה של הקיום (על ההתארגנות המקיפה בקהילה היהודית בארצות הברית ראו למשל Elazar 1995). כמה וכמה מהארגונים האלה מכוונים את תשומת לבם ואת פעולותיהם כלפי הקהילה פנימה. לעומתם ארגונים אחרים, שמספרם קטן יותר, מופקדים על יחסי החוץ של הקהילה – קשריה עם החברה והממשל במדינת המושב וקשריה עם קבוצות מיעוטים אחרות ועם ארגונים בינלאומיים. ארגונים אלה מופקדים גם על קידום העניינים הכלליים של העם היהודי (הקונגרס היהודי העולמי והג'וינט הם ארגונים מסוג זה).

הארגונים בקהילות היהודיות מקימים ומקיימים רשתות תקשורת מדינתיות ולא מדינתיות, המבוססות, בין היתר, על השימוש באמצעי התקשורת והמידע האלקטרוניים המתקדמים ביותר (Dahan and Sheffer 2001). אמצעים אלה מאפשרים כמובן תקשורת לא רק בין פרטים, אלא גם בין ארגוני קהילות מרוחקות זו מזו. שלטונות המדינות שבהן חיות קהילות התפוצה היהודית אינם מסוגלים למנוע את יצירת רשתות התקשורת הללו או לבלום את התקשורת המתבצעת באמצעותן. אמצעי התקשורת האלה מאפשרים תקשורת וירטואלית, אבל גם הסדרה, קלה יחסית, של העברית משאבים בין חברי כל קהילה לבין עצמם וגם מקהילה לקהילה, כגון מידע על המתרחש בקהילה ובקהילות אחרות, מידע על ספרים ומאמרים רלוונטיים, קריאות להתגייסות לפעולות למען הקהילה ולמען קהילות אחרות, וכן קריאות לגיוס משאבים כספיים.

התפוצה היהודית מצטיינת בפיתוח רשתות כאלה, ומספרן גדול מאוד. כפי שנראה עוד להלן, הניסיון הממושך שעושה הסוכנות היהודית מאז שנות התשעים של המאה ה-20 ליצור מערכת תקשורת אלקטרונית משותפת ומשולבת למדינת ישראל ולקהילות היהודיות בתפוצה עדיין לא עלה יפה. משמעות חוסר ההצלחה הזה בצירוף התפתחות רשתות התקשורת היהודיות הרבות והמגוונות בקהילות התפוצה היא שתלות התפוצה היהודית במדינת ישראל פוחתת. למעשה, מספרן הגדול של רשתות תקשורת מהסוג הנדון כאן מגדיל את האוטונומיה של קהילות התפוצה היהודית.

למרות חשיבותם הרבה של הארגונים שהקהילות מייסדות ומקיימות להבטחת קיומן וקיום חבריהן, הם ניצבים לפני בעיות לא קלות. מקור חשוב לבעיות הוא הפיחות הניכר בלגיטימציה שלהם בעיני יהודי התפוצה, בייחוד בארגונים הוותיקים והמזדקנים. אלה מואשמים בכך שהאידיאולוגיה וכיווני הפעולה שלהם אינם הולמים עוד את התנאים השוררים כיום בתפוצה, שמטרותיהם אינן מעודכנות, שהם אינם דמוקרטיים מבחינת השליטה בהם, מבחינת תהליכי קביעת המדיניות שלהם ומבחינת הליכי קבלת ההחלטות שלהם, וכן שהם נשלטים בידי מקצוענים מקבלי שכר (אלה מכונים professionals), ולא בידי מנהיגים מתנדבים (אלה מכונים lay leaders.)

ההתרחקות מהארגונים האלה והתרעומת עליהם מתמקדות בטענה שהם אינם מייצגים כהלכה את חברי הקהילה היהודית, שהם אינם יעילים, שיש להם אינטרסים אישיים שאותם הם מבקשים לקדם בראש ובראשונה ושהם שקועים בענייניהם ואינם משרתים היטב את הקהילה. את התחושות האלה מבטאים בעיקר חברי הקהילות הצעירים, וכן החברים בעלי הגישות הליברליות, שמספרם ברוב הקהילות היהודיות במדינות המערב הולך וגדל.

אחת התוצאות המשמעותיות ביותר של תהליכי השינוי האלה – הקשורים לזהות, להזדהות ולתובנות של יהודי התפוצה – היא היחס לחברות בקהילה ולפעולה במסגרת המוסדות הקהילתיים. כך נחלשים בהדרגה המוסדות והארגונים הכלל-קהילתיים ברמה המדינתית במדינות מושבם של היהודים. בד בבד מתחזקים הפדרציות של הקהילות במדינות השונות בתוך ארצות הברית וארגוני הקהילות המקומיות שם ובמדינות דמוקרטיות אחרות (על התהליך הזה בקהילה היהודית בארצות הברית ראו למשל (Norich 1994. התפתחויות אלה מחייבות לבחון מחדש את מקומן של הפדרציות ושל הקהילות המקומיות בחייהם של יהודי התפוצה, בייחוד את משמעות התהליכים הללו מבחינת מעמד הארגונים המסורתיים הוותיקים במסגרת יחסי ישראל והתפוצה היהודית.

בהקשר זה יש לבחון מחדש גם את המדיניות שנוקטים ממשלת ישראל והמוסדות והארגונים הישראליים למיניהם כלפי התפוצה היהודית וארגוניה.

ראוי לומר כי בחינה כזאת לא נעשתה מעולם במלואה לא על ידי מוסד ישראלי ולא על ידי חוקרים ישראלים או אחרים.

הארגונים היהודיים הארציים הגדולים והמבוססים של הקהילות הוותיקות בתפוצה מקיימים קשרים רבי-פנים עם ממשלת ישראל, עם הסוכנות היהודית ועם ארגונים ישראליים אחרים, הפעילים בתחום יחסים אלה. הקשרים מתבטאים בביקורים הדדיים, בכינוסים בישראל ובתפוצה ובשמירה על קשר דרך אמצעי התקשורת. ממשלת ישראל והארגונים הישראליים ניסו תמיד, והם ממשיכים לנסות, להשפיע על עמדותיהם ועל מדיניותם של היהודים בתפוצה. ובכל זאת חברי הקהילות והארגונים היהודיים בוחנים היטב ובאופן שוטף את האסטרטגיה שלהם ואת צעדיהם המעשיים. בעיקרו של דבר הם מחליטים על פי האינטרסים שלהם, על פי האינטרסים של הקהילה המקומית שלהם ועל פי התנאים השוררים במדינת מושבם.

שיקוליהם האוטונומיים של יהודי התפוצה נוגעים להווה ולעתיד. הם נוגעים לסוגיות כמו התבוללות, נישואי תערובת, השתלבות מלאה או חלקית של היהודים בחברה המקומית במדינת המושב שלהם, חוסר עניין גובר של יהודי התפוצה בישראל ובנעשה בה, צורך במשאבים רבים לשימור התפוצה ופיחות במעמדם של חלק מהארגונים המסורתיים בתפוצה. השיקולים האלה הם המשפיעים על יחסם של יהודי התפוצה למדינת ישראל, ובעקבותיהם הלך ופחת מאז שנות השמונים של המאה ה-20 היקף ההעברות הכספיות מהתפוצה לישראל, ולעומת זאת עלה היקף גיוס הכספים וההשקעה בעניינים הפנימיים של הקהילות המקומיות. מטרות גיוס הכספים והוצאתם כיום הן לא רק להבטיח את המשך קיומן הפיזי של הקהילות היהודיות בתפוצה, אלא גם לאפשר את התחייה התרבותית והארגונית שלהן.

זאת ועוד, חברי קהילות מבוססות וחזקות בתפוצה אינם מהססים לבקר את הממשלה במדינת מושבם וגם את ממשלות ישראל ולפעול בהתאם. עניין זה הפך להיות אחת הסוגיות העיקריות בכל דיון על יחסי ישראל והתפוצה היהודית, והוא משפיע על מדיניותם של ממשלות ישראל ושל המוסדות והארגונים הישראליים העוסקים ביחסי ישראל והתפוצה.

עוד סוגיה חשובה ביותר, הקשורה בטבורה ליחסי ישראל והתפוצה ולכל הנושאים שנדונו עד כה, היא סוגיית ה"מרכז" וה"פריפריה" בעם היהודי. הסיבה להתעוררות העניין והדיון בסוגיה זו היא נטייה ניכרת בקרב קהילות רבות בתפוצה היהודית להעריך מחדש את הממשל בעם היהודי. למעשה, התפתחות זו לא החלה לאחרונה. התהליך נמשך כבר תקופה ארוכה, מאז שנות השמונים של המאה ה-20. יהודים רבים בתפוצה סבורים כיום כי מדינת ישראל אינה המרכז היהודי החשוב ביותר מבחינת יצירת הערכים התרבותיים היהודיים, מבחינת יכולת השימור של העם היהודי ומבחינת השמירה על הביטחון הפיזי של הקהילות. הדברים אמורים בייחוד בחברי הליבה של שלוש הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בתפוצה – הקהילה בארצות הברית, הקהילה בצרפת והקהילה ברוסיה. בקהילות אלה ובקהילות אחרות הולכת וגוברת התביעה לייחס מעמד שווה לישראל ולכל אחת מקהילות התפוצה וליצור מבנה מעין פדרלי לעם היהודי כולו, שלא יקבע מדיניות ולא יקבל החלטות, אלא ייעץ ויתאם את הטיפול בעניינים המשותפים לעם היהודי ולמדינת ישראל.

לכל השינויים לעיל יש, כאמור, משמעויות מעשיות הכרוכות בהתארגנות ובשימוש במשאבים ובכלים הנמצאים בידי הקהילות. וכך, כמו תפוצות על-מדינתיות אחרות (כמו התפוצה הארמנית והתפוצה היוונית), למעשה, גם התפוצה היהודית פועלת על בסיס מעין-קונפדרטיבי, ובמילים אחרות: היא פועלת כך שכל קהילה במדינת מושבה מנהלת את ענייניה שלה בעצמה ובו בזמן מקיימת קשרים עם קהילות יהודיות במדינות אחרות ובישראל. הווה אומר, הקהילות היהודיות בתפוצה פועלות בלא כל כפיפות למוסד או לארגון מרכזי, אבל תוך שיתוף פעולה בין-קהילתי מסוים. המשמעות מבחינת הממשל והמשילות בעם היהודי היא שהאפשרות שמדינת ישראל תכתיב את ההתנהלות בקהילות היהודיות בתפוצה אינה גדולה, ובשנים האחרונות היא אף הולכת ופוחתת.

משום שהקשר בין ישראל והתפוצה הפך להיות בעייתי יותר, לא מעט בעקבות חוסר ההכרה במרכזיות ישראל באומה היהודית כולה, חשוב להבין מה הם מוקדי הפעולה של התפוצה היהודית. כך, די להשתתף באירועים המאורגנים על ידי חברי התפוצה, להתבונן במתרחש בכינוסים מקומיים, אזוריים ועולמיים של פעילים בתפוצה, לעקוב אחרי המסעות שהם עורכים לגיוס כספים, לשמוע על היקף התמיכה הדיפלומטית והפוליטית שהם מעניקים לישראל ולבקר במוזיאונים יהודיים, בייחוד במוזיאונים לזכר השואה שהוקמו בכמה ערים בארצות הברית ובאירופה, כדי להיווכח בעובדה שנוסף על רצונם למלא את הצרכים החומריים והתרבותיים שלהם, חברי התפוצות משקיעים בענייני העם היהודי כולו, אבל לאו דווקא בישראל.

ארגונים, קבוצות ויחידים בתפוצה היהודית מעורבים בחמש מערכות יחסים דו-צדדיות: מערכת היחסים עם מדינת ישראל; מערכת היחסים עם גורמים ממשלתיים וארגוניים במדינות מושב אחרות שחיות בהן קהילות יהודיות, למשל ארגונים יהודיים בארצות הברית, כמו הג'וינט וחב"ד, משתתפים במגעים עם כמה ממשלות בחבר המדינות בקשר ליהודים החיים בהן; מערכת היחסים בין מדינת המושב לבין מדינת ישראל. איפא"ק, שהיא השדולה הישראלית בארצות הברית, היא הדוגמה הבולטת ביותר בתחום זה; מערכת היחסים עם אישים וגופים בינלאומיים או כאלה שיש להם השפעה על הנעשה בעולם, למשל מעורבות הקהילה היהודית האמריקנית בפוליטיקה של האו"ם; מערכת היחסים עם קהילות יהודיות אחרות באותה מדינת מושב או באותו אזור, למשל המעורבות המקיפה והאינטנסיבית של קהילות יהודיות מסוימות בחייהן של קהילות יהודיות אחרות במסגרת הארגונים היהודיים האזוריים באיחוד האירופי ובדרום אמריקה.

למרות ריבוי מערכות היחסים ומורכבותן מרב תשומת לבם של המעורבים במערכות הללו, וכן של המשקיפים והחוקרים, הופנתה ומופנית למערכות היחסים של היהודים בתפוצה עם החברה ועם הממשלה במדינות מושבם.

בהקשר הזה נראה כי תשומת לב רבה הוקדשה ומוקדשת בעיקר לסוגיות הקשורות להגירה, לשהייה במדינה הקולטת ולהתאזרחות בה; לשינויים בזהות ובהזדהות של יהודי התפוצה; למסמוס התרבות היהודית ולהפיכתה לתרבות דומה לתרבות המדינות המארחות (מה שקרוי בלעז היברידיזציה); להתבוללות ולהשתלבות בחברה של מדינת המושב; להשגת זכויות חברתיות ופוליטיות ולשמירה עליהן; לבעיות השפה ולשמירה על התרבות היהודית; לשיתוף הפעולה עם החברה ועם הממשלה במדינת המושב ולעימותים ולהתנגשויות עמן; ולעוד עניינים הקשורים לקיום האישי והקהילתי.

אנו סבורים כי עם כל החשיבות שפוליטיקאים, פעילים וחוקרים מייחסים, ובצדק, ליחסי קהילות של תפוצות שונות עם מדינות מושבן, חיוני להבין גם את יחסי כל התפוצות עם המולדת שלהן, ובאשר לתפוצה היהודית – את יחסיה עם מדינת ישראל. כיוון שהתפוצה היהודית היא ישות על-מדינתית, המפוזרת במדינות רבות שיש בהן תרבויות נבדלות, הרי שלמרות קווי הדמיון הרבים בין הקהילות השונות, למעשה לכל אחת מהן יש מאפיינים מיוחדים לה וסדר יום משלה. אלה מושפעים מהמתרחש במדינת המושב, ולפיכך נוסף על הבעיות המשותפות לכל הקהילות, כל אחת מהן ניצבת גם בפני בעיות מיוחדות משלה. התוצאה היא שיחסיהן של קהילות יהודיות שונות עם מדינת ישראל אינם זהים. ולא זו אף זו: אבל רובן היחסים האלה מורכבים ולעתים גם רצופי מתחים וחילוקי דעות.

גם אם ביחסים השוטפים בין הקהילות היהודיות בתפוצה לבין מדינת ישראל והמוסדות והארגונים הישראליים אין עולה במפורש השאלה בדבר מקומם של מרכז הלאום היהודי והפריפריה, בכל זאת עולות שאלות תוכניות ומבניות לטווח הקרוב ולטווח הרחוק, הקשורות לסוגיית המרכז והפריפריה. מקור השאלות הוא מהות ומקום המרכז של עם המפוזר כולו. נכון הוא שחלק מהמתחים שהתעוררו בקשר לשאלות אלה מקורם בקהילות התפוצה, שחלקן מתקיימות בתנאים לא קלים במדינות מושבן. אבל גם מדינת ישראל תורמת חלק לא מבוטל מהסיבות למתחים האלה, משום שבתגובה לאופייה העכשווי, למעשיה ולמחדליה מפגינים חברים בקהילות רבות אדישות, ספקנות ואפילו חשדנות באשר למהותה התרבותית, למטרותיה ולמדיניותה בתחומים רבים. בייחוד שנויה במחלוקת התביעה שמעלים אישים פוליטיים, בגלוי ובמובלע, בכמה ממוסדות הממשל הישראליים ובכמה מן המוסדות והארגונים היהודיים הפועלים בישראל למרכזיות הבלעדית של מדינת ישראל בחיי האומה היהודית, ומכאן גם להשפעה על המהלכים שנוקטות הקהילות היהודיות בתפוצה.

כל עוד יחסי מדינות המושב של קהילות התפוצה עם מדינת ישראל הם יחסים ידידותיים, או אפילו סבירים, יכול להישמר מודוס-ויוונדי נוח לכל הצדדים המעורבים. אבל הדברים נוטים להסתבך, ולא תמיד לטובה, כאשר מצב הקהילות היהודיות אינו טוב והן נתקלות בבעיות המשפיעות על המשך קיומן, וכן כאשר יחסי מדינת מושבן עם מדינת ישראל אינם ידידותיים או נתונים במשבר. כאשר אלה הם פני הדברים, וכאשר מדינת ישראל דורשת מהקהילות היהודיות בתפוצה להעדיף את האינטרסים הישראליים ואף לנקוט צעדים הנוגדים את הנורמות המקובלות במדינת מושבם, אז עולה על סדר היום הגלוי והסמוי שאלת הנאמנות למדינת המושב לעומת הנאמנות למדינת ישראל.

לשם דוגמה נזכיר כי סוגיית הנאמנות של התפוצה היהודית הועלתה בחריפות בפרשת יונתן פולארד איפא"ק וקשריה עם קהילת הביון האמריקנית.

סוגיית נאמנותם של היהודים בארצות הברית עלתה בד בבד על סדר היום האמריקני הכללי, על סדר היום של התפוצה היהודית בארצות הברית ועל סדר היום של מדינות ישראל.

לסוגיית מקום מרכז העם היהודי יש כמה וכמה פנים. וכל כך על שום מה? משום שעד שנות השמונים של המאה ה-20 התנועה הציונית, היישוב היהודי בארץ ישראל וגם מדינת ישראל שללו במפגיע את האפשרות שיהודים יחיו בתפוצה – השלילה כונתה אז "שלילת הגולה" – והדגישו את הצורך בשיבה-עלייה לארץ ישראל. למרות השינוי מהשפה ולחוץ בעמדה זו הרי למעשה עדיין זוהי גישת מוסדות המדינה והארגונים היהודיים. יתרה מזו, גם אם כמה מאלה שדגלו בתקופת היישוב, ועדיין דוגלים, בתפיסה הציונית המסורתית וגם אם ישראלים לא רבים לא שללו לחלוטין, ועדיין אינם שוללים, את האפשרות של קיום "נורמלי" ב"גולה, אף על פי כן נתפסו החיים שם כנחותים בהשוואה לחיים בארץ ישראל בתקופת היישוב ובמדינת ישראל לאחר הקמתה. יתר על כן, רוב היהודים הישראלים התייחסו בהתנשאות אל היהודים בתפוצה ודרשו הכרה מפורשת במרכזיותה של ישראל בעם היהודי. במידה מסוימת זוהי התייחסותם גם היום. בעקבות זאת הם גם ציפו לנאמנותם של כל יהודי התפוצה לישראל. ולא זו אף זו: למרות הסכם בן-גוריון-בלאושטיין התערבה ישראל בענייני הקהילות היהודיות בתפוצה, והיא ממשיכה לעשות זאת גם היום. (הסכם בן-גוריון-בלאושטיין משנת 1950 קבע סייגים חמורים להתערבות ממשלת ישראל בענייני התפוצה בשל חששם של מנהיגים יהודים בתפוצה כבר בשנות החמישים של המאה ה-20 שמדינת ישראל תתבע את מרכזיותה בעם היהודי ואת מעורבותה בענייני קהילות התפוצה. חשש נוסף היה שבעקבות התביעה הזאת תעלה על סדר היום הכללי סוגיית הנאמנות של היהודים בתפוצה והארגונים שלהם למדינת המושב שבה הם חיים.) ישראל דרשה מיהודי התפוצה בעבר וגם היום לספק לה כוח אדם, כסף וסיוע פוליטי ודיפלומטי. בכך היא גרמה לתחושת יהודים רבים שיש לבחון את השאלה אל מי ראוי שנאמנותם תופנה. יתר על כן, משום שישראל אינה נתפסת עוד כמרכז הבלתי מעורער של העם היהודי, יהודי התפוצה אינם מוכנים להמשיך להישמע לתכתיבים ישראליים, הם אינם מוכנים לגלות נאמנות בלעדית לישראל, והם מפנים את מרבית המשאבים שהם מגייסים למימון הצעדים הננקטים להבטחת המשך קיומן של קהילותיהם בתפוצה ולמימון צורכי הקהילה המקומית שלהם.

השינוי הזה התבטא במובהק בסקר שנערך בסוף שנת 2002 בשביל המחלקה לחינוך יהודי-ציוני של הסוכנות היהודית על אודות עמדותיהם של יהודי ארצות הברית כלפי ישראל. בסקר נמצא כי 31% מהנשאלים אמרו שהם "קשורים מאוד לישראל? 41% שהם "קשורים באופן כלשהו", 20% "לא קשורים מאוד" ו-8% "לא קשורים". רק 11% מהנשאלים אמרו שהקשר שלהם לישראל ומידת מעורבותם בנעשה בישראל עלתה בעקבות האינתיפאדה השנייה. ראוי להבהיר כי רק המשיבים שהם "קשורים מאוד לישראל" הם הדואגים לנעשה בישראל ומוכנים להשקיע משאבים למיניהם להבטחת קיומה וקידומה. משיבים אלה נמצאים במיעוט כמעט מבוטל (הארץ 2003ב).

ממצאים דוגמת הממצאים העולים בסקרים מסוג הסקר לעיל חיוניים לבירור סוגיות הממשל והמשילות בעם היהודי, ובייחוד לבירור יחסי ישראל והתפוצה היהודית. כפי שנראה בהמשך, השינויים הנדונים כאן לא הופנמו די צורכם אצל האישים, המוסדות והארגונים במדינת ישראל המעורבים בעיצוב המדיניות בכל הנוגע ליחסי ישראל והתפוצה, והם לא הסיקו מכך את המסקנות הנדרשות.