שישים-אלף היהודים שהגיעו מגרמניה לארץ-ישראל בשנים 1939-1933 במסגרת העלייה החמישית, לא עזבו את גרמניה מתוך החלטה חופשית. הגורם המכריע לעזיבתם היו עלייתו של היטלר לשלטון. חוקי נירנברג, 'ליל-הבדולח' ואימת העתיד.
שלוש קטגוריות מנו בעולי גרמניה: (א) ציונים ותיקים; (ב) ציונים חדשים; (ג) עולי-מצוקה.

יהודי גרמניה שהחליטו לעלות לארץ-ישראל ולא להגר לארץ אחרת – בעיקר בשנים הראשונות, כשעדיין אפשר היה להגר לארצות אחרות – אין ספק שהחלטתם נבעה מתוך הכרעה רצונית. עולים אלה קצתם היו ציונים ותיקים, שבחרו בארץ-ישראל בפועל יוצא מחינוכם הציוני ומפעילותם במסגרת ציונית שנים רבות קודם-לכן; קצתם היו 'ציונים חדשים', יהודים מתבוללים שראו בגרמניה את מולדתם, וכשזו פנתה להם עורף לא רצו להמירה בארץ אחרת זולת ארץ-ישראל. הפגיעה שנפגעו היתה קשה מדי כדי לחפש 'ארץ-מקלט' עד יעבור זעם. הם הגיעו אפוא למסקנה שאם ניטל עליהם לבנות חיים חדשים, הסיכוי היחיד לכך היה בארץ-ישראל הרחוקה. הציונות תוארה בהבזקת-פתע והיתה לזיק-תקווה לקראת העתיד. עם הקטגוריה השלישית של העולים נמנו אלה שלא עלה בידם להגר לארץ אחרת, והגיעו ארצה מתוך חוסר-מוצא. אף בהם ניתן להבחין בין מי שחש עצמו כעולה ומי שראה עצמו כמהגר.

ההרכב המקצועי

רבים היו בעלי המקצועות החופשיים ולפיכך לא תאם ההרכב המקצועי של העולים מגרמניה את המבנה הכלכלי של היישוב באמצע שנות השלושים.² על חלק גדול מהם ניטל להסב את מקצועו, ולעתים היתה ההסבה המקצועית רדיקאלית: רופא היה לחקלאי, מורה – לפועל, סוחר – לבעל-מלאכה, עקרת-בית – לעוזרת-בית. אפשר היה לשער שהיו נתונים בתסכול קשה בשל ההסבה, ובכך היה להסביר מקצת מקשיי-הקליטה. ואולם מסתבר כי על אף קשיי ההסבה המקצועית ועל אף הירידה ברמת-החיים שהתלוותה להסבה זו, קיבלו עולי גרמניה בדרך-כלל את המעבר הזה ככורח-המציאות והשתדלו להסתגל למקצועם החדש. במחקר שנערך בשנת 1936 נבדקה אוכלוסיה של 572 עולים חדשים מגרמניה, תושבי תל-אביב, ירושלים וחיפה.³ והנה בקרב אוכלוסיה זו שמנתה 487 גברים היו 263 סוחרים לשעבר, 133 אקדמאים, 15 אנשי-רוח, 61 מועסקים בענפי תעשייה ומלאה ו- 15 בעלי מקצועות שונים. 284 נפש מתוכם הסבו את מקצועם: 130 עברו לאחד ממקצועות הבניין, 64 היו לפועלים בתעשיית-המתכת, 39 היו לפועלים בתעשיית-העץ (רהיטים, פוליטורה, נגרות, צביעה) ו- 51 היו לנהגים.

ההסבה המקצועית הביאה גם לשינוי במעמדם החברתי. בגרמניה התפלגה אוכלוסיה זו ל- 169 עצמאיים, 235 שכירים חודשיים, 36 פועלים עונתיים, 47 סטודנטים, ואילו בארץ-ישראל נותרו רק 122 עצמאיים, 70 היו לשכירים חודשיים, ואילו 295 נהפכו לפועלים יומיים. איש מהם לא המשיך בלימודיו כסטודנט.

עם אוכלוסיית הנחקרים נמנו גם 85 נשים, שנשאלו במישרין על עבודתן; על 123 הנשים הנותרות דיווחו הגברים. בקרב האוכלוסייה הכוללת של 208 נשים – 36 המשיכו בעיסוקן הקודם (8 חייטות, 2 תופרות, מגהצת, 2 מטפלות, 2 אחיות, 8 זבניות, ציירת-פרסומת, פסיכוטכניקאית, מורה להתעמלות, מורה למלאכת-יד, 2 דוגמניות, 7 בעלות חנות). 172 הסבו מקצוען או למדו בארץ מקצוע ואילו בארץ היו 58 לעוזרות-בית; 39 לעוסקות באירוח; 30 לעובדות מכבסה וניקיון כימי, מהן מגהצות; 20 לזבניות בבית-מסחר; 10 לזבניות בבית-מסחר; 10 לפועלות בבתי-חרושת; 5 – שונות (סאלון לכובעים, מספרה וכיוצא באלה).

רק מקצת מן הנשאלים נימקו את הסבת מקצועם בנימוקים אידיאולוגיים, מתוך מגמה פרודוקטיבית. נימוקיהם של הרוב היו: היעדר סיכוי להשיג עבודה במקצועם, אי-ידיעת השפה, חוסר אמצעים להשקעה ראשונית לשם ביסוס האפשרויות של עבודה במקצוע, או השכר הנמוך שהשתכרו במקצועם הקודם.

מכל מקום, 90 אחוזים מן הנשאלים לא גילו מרירות מפורשת כלפי השינוי במקצועם, ואיש מהם לא נימק את בחירת המקצוע החדש בכפייה ובלחצים. קצתם טענו כי נטו למקצועם החדש עוד מהיותם בחוץ-לארץ (בעיקר לנגרות), קצתם נימקו את הבחירה באהבת המרחב (גננות), מהם סיפרו כי עסקו במקצועם החדש לפני לימודיהם האקדמאיים או לפני שהיו לסוחרים, מהם שמצאו קשר בין מקצועם הקודם ומקצועם הנוכחי, מהם שתירצו את ההסבה באפשרות ללמוד את המקצוע החדש בזמן קצר לערך ומהם שנימקו את ההסבה בשאיפתם לרכוש תעסוקה קבועה או הכנסה גבוהה. חלק מן הנשאלים נאלץ להסב את מקצועו פעמיים ויותר.

מבין 531 נשאלים נשארו 341 במקצוע שבחרו; 149 הסבו מקצועם בשנית; 28 בשלישית; 9 ברביעית; 2 בחמישית; 1 בשישית; ו- 1 בשביעית. הסיבות שהביאו לידי הסבות נוספות היו אי יכולתם למצוא עבודה במקצוע החדש, בריאות לקויה, חוסר סיפוק ועניין, וכדומה. חשובה לא במעט היתה ההכשרה הבלתי-מספקת במקצוע החדש. טבלאות השכר היומי והחודשי שהביאה החוקרת מצביעות בדרך-כלל על רמת-שכר נמוכה, גם אם ממוצע השכר ביישוב הוותיק לא עלה על רמת-השכר שלהם. מבין 466 נחקרים גרו 340 ביחידות-דיור של עד חדר וחצי, 109 גרו בשני חדרים ורק 17 גרו בדירה גדולה יותר. שכר-הדירה היה גבוה יחסית.

כאמור, העולים לא התאוננו על מצבם בתנאי מצוקה יחסית. אנשים בני שלושים-ומעלה, שלמדו מקצוע חדש, השתמשו בכלי-מלאכה והתפרנסו מיגיע-כפיהם. הם כאבו במידת-מה את חוסר-יכולתם להגיע להישגים גבוהים במקצועם בשל חוסר הכשרה מספקת וחוסר מיומנות. ואולם יותר משהתארגנו על רמת-השכר התאוננו על מצוקת-הדיור, בעיקר משום שבדירות הצרות קשה היה להם להמשיך ולנהל אורח-חיים שהיו רגילים בו בארצם. אלא שגם בתחום זה לא היו הטענות קיצוניות. אדרבה. כמה וכמה מהם ציינו את רוח השמחה שבחייהם החדשים. את רצונם להתערות בארץ, ללמוד עברית ולחיות את חיי-היישוב.

במחקרים סוציולוגיים העוסקים בקליטת העלייה בארץ. הגיעו חוקרים למסקנה כי השינוי המקצועי-כלכלי בחיי-העולה מכריע בחשיבותו.⁴ לדעתם, ההכרח למצוא פרנסה ולתפוס עמדה כלכלית חדשה מאלץ את העולה לשנות את מעמדו באחד מתחומי-היסוד של המבנה החברתי. ואמנם הנכונות לשינוי באה לידי מבחן ראשון ומכריע בתחום ההסבה המקצועית והכלכלית. אם אמנם המקצוע החדש נכפה על העולה בכורח-המציאות, הרי אופן קבלת השינוי משמש קריטריון מובהק לקליטה.

המפגש עם מציאות-החיים בארץ

המחקר שהבאנו נערך בשנת 1936. ואכן מעקב אחר ההסבה המקצועית בשנים שלאחר-מכן, עד שנת 1939, על-פי המסמכים הנתונים בידינו – מאשר תמונה זו. ניתן להסיק כי על אף הירידה במעמדם הכלכלי והחברתי קיבלו העולים את השינוי שחל במעמדם בלי מרירות, ופעמים מתוך אהדה ניכרת. ואף-על-פי-כן אם יש סימנים לחוסר-היקלטות בין עולים אלה, יש לחפשם בתחומים אחרים. ואכן עיון בעיתונות היומית מאותה תקופה, מראשית 1933 ועד 1939, ⁵ חושף לפנינו מצב של אנטגוניזם חריף בין העולים החדשים לבין ה'ותיקים', ומכאן הרגשת אי-נחת של הראשונים ממצבם החדש. העולים, המכונים 'יקים', מגיבים על מצב זה פעמים בכעס ופעמים בגאווה, ואפילו בהומור – ומכל מקום אין הם נשארים אדישים לאפיונם. הם מביעים אכזבה קשה מרמת המוסר בעיר, מיחסי-העבודה, מרמת-התרבות, מחוסר-האדיבות, מן הפגמים האסתטיים וכיוצא באלה. קצתם מעידים על עצמם שהם מקופחים בלשכות-העבודה רק משום שבאו מגרמניה. רבים אינם נענים לדרישה ל'דבר עברית'; הם מתקשים בלימוד השפה ותרבותה. הם מתאוננים שהם נידחים על-ידי הוותיקים, מופלים לרעה מבחינה חברתית ופוליטית. מעשי-האלימות בארץ דוחים אותם. היחס למימשל, למוסדות-החינוך, המנטאליות של 'יהיה בסדר', כאשר חוסר-ודאות מלווה את המחר – כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם עולם הערכים שלהם. מן הכתובים עולה פער בין ציפיותיהם לבין מציאות-החיים.

שהרי אין לך כמעט מהגר שלא יצייר לעצמו דימוי כלשהו של הארץ שאליה הוא מגיע. דימוי זה איננו מופשט; כלולה בו מידה רבה של ציפיות ותקוות, המעוגנות בתנאים החברתיים ובמניעים הפסיכולוגיים שהביאוהו להגירה. בדרך-כלל אין דימויים אלה תואמנים במלואם את המציאות של הארץ החדשה, ואי-התאמה זו מהווה גורם חשוב לתחושת-המצוקה ולחוסר-הביטחון בצעדיו הראשונים של המהגר בארץ-הקליטה. אכן, הפער בין הציפיות, התקוות והדימויים של העולים לבין יכולת הגשמתם בארץ-ישראל היה רחב מדי. הדבר בלט בעיקר בקרב הציונים,⁶ ועל כן אלה היו גם המתוסכלים ביותר.

ייתכן כי אפשר למצוא קשר בין ייחודה של הציונות הגרמנית לבין השפעתה של פעילות ציונות זו על קליטת העולים הציונים ביישוב הישראלי. וכך מנסח ש' כנוביץ את תחושת דור האבות, ציוני גרמניה, לפני עלות היטלר לשלטון:

אנחנו חיינו בעולם של ציפיות וחלומות. כקיבוץ – היינו סכיזופרניים. גופנו החברתי חי ושגשג בתוך עולם ששללנו אותו מבחינה אידיאולוגית. באורח אמוציונאלי חיינו בעולם עתידי בדוי, שקראנו לו פלשתינה ולאחר- מכן 'ארץ'. ייחודנו ואוננו, הנעתנו ודחיפתנו עלו ובאו מתוך מתח זה שבין שני עולמות שלא ניתנו לחפיפה, אנחנו לא היינו כאן וגם לא היינו שם. לא היינו מזה ולא היינו מעבר, כי אם גשר היינו.⁷

מה הם אותם מתחים שעליהם רומז כנוביץ? האנשים אשר נשאו על כתפיהם את העבודה הציונית בגרמניה היתה להם זיקה אינטימית אל נופה ותרבותה של ארץ זו. בכך לא נבדלו מיהודי גרמניה הלא-ציונים. הם לא הרגישו בקיפוח כלכלי; היפוכו של דבר: למראית-עין נמצאו להם אפשרויות רבות להתפתחות. מוצאם היה מן המעמד הבינוני, בתיהם מבוססים וביטחון כלכלי ליווה אותם מילדותם. את דרכם לציונות הם מסבירים במבט-לאחור, כחלק ממרד-נעורים, כבעיטה בשלווה, בביטחון, 'בהתרגשות שהציגה הבעיה היהודית – נמצא המוצא מחיי-השלווה הבלתי-מספקים'.⁸ קורט בלומנפלד תיאר את בחירתו בציונות כתוצאה מחוויית-ילדות, שיצרה בו תחושת-אשמה כלפי אחיו ה'אוסט-יודען', והבחירה בגורלו היהודי היא ששחררה אותו מתחושה זו.⁹ פרופ' גרשם שלום דיבר בהקשר זה על מרד, על הינתקות מהונאה עצמית: 'לא אוכל לענות מדוע נער מתבגר מחליט מה שהוא מחליט. משהו דוחף אותו, קוסם לו, אחרי מצב של ריקנות, אחר שנתמלא בדברים שהרגיש בהם חוסר חיות'.¹⁰

ב- 1976 נשאלו כעשרים ציונים ותיקים, עולי גרמניה בשנים 1939-1933, על הסיבות שהניעו אותם להצטרף לפעילות התנועה הציונית בגרמניה. תשובותיהם חוזרות בוואריאציות שונות על המצוטט לעיל: חיפוש אחר משהו אותנטי, משהו שייחד אותם. המשותף לעדויות אלו שהציונות לא היתה תשובה למצוקתם הכלכלית או ללחץ של דחייה חברתית, כגון אנטישמיות. ודאי, אין להסיק מכאן כי לקיבוץ הגדול של מחצית מיליון יהודי גרמניה לא הציקו בעיות כלכליות. אף התנועה האנטישמית המודנית היתה חזקה למדי מן אמצע המאה התשע-עשרה. אולם יוצא מן העדויות כי מי שפנו לציונות לא נפגעו אישית מאותה מצוקה כלכלית וחברתית, ולעתים קרובות אף לא היו ערים לקיומן של בעיות אלו בסביבתם הקרובה.¹¹ יותר משחיפשו בציונות עניין פוליטי, היתה להם הבחירה בציונות מוצא של החלטה אישית, מוסרית ורגשית, מתוך חיפוש אחר מפנה רוחני. מכאן אחד ההבדלים בינם לבין יהודי המזרח, שהגיעו לציונות כקולקטיב מתוך מצוקה כלכלית וחברתית. ציוני מזרח-אירופה צמחו מתוך המורשת היהודית, וגם כאשר פנו לה עורף היתה זו עדיין חלק מישותם. ואילו ציוני גרמניה הגיעו להכרתם הציונית לאחר שהיהודים ניסו במשך מאה שנה לחדור לתוך התרבות הגרמנית, תוך אובדן הקשר עם המורשת היהודית. לכן גם כאשר כמהו למורשת – קשה היה להם למצוא דרך אליה.¹²

ציוני גרמניה נשבעו 'לשמירת אמונים ליהודה לנצח, באהבה ובנאמנות', והתכוונו בכך לאידאה מופשטת-כוללנית. היסודות הקונקרטיים של לאומיות יהודית לא נצטיירו להם. דובר על עם, על מסורת-אבות, על לשון, על ארץ-אבות. היה בכך משהו רומאנטי, פרי חינוך לאומי-גרמני מבתי-מדרשם של הרדר ופיכטה. רוברט ולטש מצטט מדברי ידידיו בתנועה שטענו כי דרכם לציונות מוליכה דרך ניטשה והלדרלין ולא דרך 'יהדות המהווה פולחן חסר משמעות'.¹³

שלא כיהודי המתבולל הגשים עצמו היהודי הציוני כאינדיבידום על-ידי הכרתו בייחודו הלאומי. הדבר נתן לו כוח נפשי לחיות כאירופי בגרמניה. על אף הפאראדוקסאליות שבקביעה זו יש בה מן האמת. הגשמה מלאה של הכללי והפרטי התאפשרה כאשר היהודי עצמו הכיר בערכו הלאומי-הייחודי, בהיותו חלק מגרמניה-אירופה. מצב זה שריר היה כל עוד דובר ב'ארץ-ישראל' בלתי-ממשית, שאינה דורשת אלא נאמנות אידיאית. ואולם משנוצרו אצל הפרט מתחים בין האידיאה הלאומית-הציונית והמציאות האירופית, הביא הדבר להגשמת הציונות בעלייה או לנסיגה מן הציונות ונטישתה.

מעטים מיהודים אלה עלו ארצה לפני שנה 1933;¹⁴ קצתם חזרו לגרמניה. הבדידות בארץ, בהיעדר קבוצת-מוצא, קבוצת 'לאנדסמאנשאפט', היא שהכריעה. החוזר לגרמניה שב אל הציונות התיאורטית של עילית אירופית, אל הפיצול בין חיים של ממש וחיים אידיאליים. ברפובליקה של ויימאר, אשר הציעה ליהודי גרמניה אפשרויות תרבותיות וכלכליות רבות, גבר מאוד כוחם של החיים הממשיים על אלה שבתחום האידיאה.

וכך היתה שנת 1933, על כל הכרוך בה, חוויה טראומאטית לציוני גרמניה, כמו לכלל היהודים. אפשרויות החיזוי שניתנו לציונים, אשר הורו את הצפוי, לא הקלו, משום שלא נתפשו כממשות בתחום הקרוב והריאלי. כאשר ג' הולדהיים ניסה לסכם את מצב הציונים בגרמניה ערב עלייתו של היטלר לשלטון, הוא אמר:

היינו ממושמעים לארגון הציוני, אולם היתה זו ציונות לא-עקבית ועסקנות, ללא הגשמה אישית. אולי היהדות דחתה אותנו בלי-דעת, אולי אהבנו את אירופה וחששנו מהינתקות – אולם ברור שמצבנו הכלכלי היה טוב מדי.¹⁵

וא' סימון הוסיף:

...רובנו לא חזרנו מרצוננו החפשי, אלא הוכרחנו לחזור אל מנהיגינו הכריזמטיים ואל האידיאלים הרומנטיים של ימי נעורינו, לאחר שכבר עזבנו את שניהם לטובת פרקטיקות טובות מאד של רופאים או של עורכי-דין בגרמניה, ולטובת חיי נוחות על רמה גבוהה.¹⁶

העלייה לא חיסלה את הפיצול, לא סילקה את רמת-המתחים בין הממשי והאידיאלי; אפשר שגם העלתה אותה, אך מעתה בכיוון אחר. הציוני הגרמני עלה ארצה מתוך תקווה למצוא עולם מוכר, עולם עליו קרא וכתב, אותו תיאר לזולתו בימים שהיה פעיל וארגן חברים בתנועה הציונית. הוא ידע על דגניה ועל נהלל, על העלייה השנייה ועל העלייה השלישית, הוא קרא על תל-אביב, על חיפה ועל ירושלים, הוא סיפר על חלוצים ועל חלוצות. והנה אך נפגש לראשונה פגישה של ממש עם הארץ כבר היה מלא אכזבות: זרות, ניכור וחוסר-יכולת להשתלב בגוף החברתי והתרבותי שנתגלה לעיניו. 'לולא ידענו כי אוכלוסיית תל-אביב כולה יהודית, קשה היה להבחין בלאומיותם של המאכלסים את רחוב אלנבי...'. 'רחוב הנקרא על שם הרצל – איזה אספסוף מסתופף שם? האם יש ציונים ברחובות תל-אביב? ...'.¹⁷

ומעבר למלים בוטות אלו עולה פגישה עם עולם שדומה כי מוכר הוא וקרוב, אך הוא זר ועוין. כך, למשל, המפגש עם המזרח. נמל אלכסנדריה, נמל יפו, שפה זרה, רעש, לבוש משונה, נוהגים חדשים, נימוסים בלתי-ידועים. הכל מתעצם בעיניו של העולה מגרמניה וגדלה והולכת החומה בינו לבין ארצו-שלו. גם אם שימש את האידיאה והוא חי בארץ שאליה השתייך מבחינה רעיונית, חוזר הפיצול הקודם לחייו – והפעם בלי הסדר הקודם, בלי ההגיון שהיה בו כביכול בגרמניה. מעתה אין בו הרגשת שייכות והוא מרגיש עצמו כפליט. כציוני הריהו עולה, ואולם כפרט שהגיע ללא הכרעה חופשית מגרמניה הריהו פליט. ודאי, קשה היא תחושתו של פליט בכל ארץ-מקלט, ואולם קשה מכל להיות פליט בארצך-שלך.

היו בין הציונים מעולי גרמניה, אשר ניתחו את מצבם ביודעין והחליטו להיאבק על שייכותם. מהם שפנו להתיישבות חקלאית, אף כי יכלו להיות עורכי-דין או רופאים. הם ידעו את השפה העברית ויכלו לעמוד במבחנים שנדרשו לשם כך; אולם הם החליטו – והפעם מתוך בחירה מרצון – ללכת לכפר. בעצם הישיבה בכפר במקום עיסוק אינטלקטואלי לא היה הבדל בין הציונים הוותיקים ובין אלה שהגיעו לציונות ערב עלייתם ארצה; ההבדל היה רק במודעות שבמאבק-ההשתייכות מאבק זה לא הסתיים בהליכה להתיישבות. נותרה עדיין הזרות ועמה הרבה אכזבות, אולם בדרך-כלל הסתיים המאבק בניצחון, המתיישב נקלט, השתלב.

רוב הציונים הוותיקים לא הלכו להתיישבות. בערים ניסו להתגבר על תחושת הזרות על-ידי הסתופפות-יחד: כמיהה עזה לפגישה בין עולה גרמני לרעהו, ישיבה במשך שעות בבית-קפה על חוף-ימה של תל-אביב. שיחה בין אנשים אשר עיקר המשותף ביניהם הוא עצם היכולת לשוחח בשפה הגרמנית, התרפקות על העבר המוכר והידוע ובריחה מן ההווה הזר. ודאי, עצם המגע החברתי בין העולים לבין עצמם מובן מאליו. מדרכה של קבוצת מהגרים, בעלי תודעה משותפת, להתרכז יחד. אולם מכאן ואילך עשוי ריכוז זה לשמש, מצד אחד, משען לעולה בדרכו להשתלב בכלל החברה החדשה, אך מצד אחד, עלול הוא להיות מחסום בדרכו להשתלבות.

העילית והמנהיגות הפוטנציאלית של המהגר-העולה מגרמניה היתה הקבוצה הציונית. כיוון שזו הסתופפה בצל העבר והתרפקה עליו, לא הצליחה להתגבר על תחושת הפליט, על תחושת הפיצול, אלא לדחקה בלבד. אפשר שמוצא למצבם הנפשי הקשה של הציונים הוותיקים היתה עשויה לשמש הכניסה ל'תוך היישוב', ל'מרכזי האירועים'; על-ידי כך היו נהפכים לחלק מן המנהיגות הארצית ומהווים גשר לשאר עולי גרמניה. אולם לא כך אירע.

גדול היה גם חלקו של היישוב הוותיק באי-יכולתו לשלב ולקלוט, כפי שנראה להלן. לא היתה מצד היישוב הזדהות תרבותית וחברתית עם העולים האלה, ולפיכך לא היתה פתיחות במבנה החברתי כלפי העולים מגרמניה, מבנה שלא הבחין בין ציונים-לשעבר לבין לא ציונים. בעמדות-המפתח החברתיות והכלכליות ניצבו ה'ותיקים', עולי מזרח-אירופה, ומידת ההתאמה שבין המסורת התרבותית של העולים מגרמניה לבין מבנה היישוב הוותיק וערכיו המוצהרים היתה מינימאלית. אלא שגם מידת נכונותם הפנימית של העולים הציונים לשינוי חברתי, לקבלת תפקידים חברתיים שאינם הולמים את מסורתם התרבותית, אף היא היתה קטנה ביותר. מי שהגיעו למפלגות הקיימות רובם לא עלה בידם להשתלב בחיים הפוליטיים האופייניים לארץ, גם אם נעשו ניסיונות בכיוון זה; המרחק התרבותי והנפשי היה גדול מדי. וכך חזרה והצטמצמה פעילותם בשנים 1939-1933 במסגרות פנימיות של התאחדות עולי גרמניה או של החברים-לשעבר באיגוד הסטודנטים הציונים בגרמניה בגרמניה (KJV).

קיווינו כי לאחר עלייתנו, ממתינות לנו כל בעיות החיים המעסיקות אותנו ואת העולם. מוכנים היינו לכך ששאלת האוריינטאציה הנפשית והרוחנית, ההיקלטות במשק, החינוך, הצביון הדתי יעסיקונו ויטרידונו, ואילו השאלה היהודית שעמדה בראש דאגותינו לשעבר, תיהפך לענין ממדרגה שניה, ונשתלב בתוך הישוב מבלי לוותר על צביוננו המיוחד.¹⁸

ציפיות אלו לא התגשמו.

ההצטמצמות בפעילות בארגונים על בסיס המוצא המשותף היתה מלווה תחושה של כשלון. התאחדות עולי גרמניה עסקה בפתרון קשיים בתחום הריאלי, הממשי – לטווח הקרוב: תעסוקה, דיור, לימוד שפה, תכני תרבות. זאת עשתה על-ידי ארגון כלים, למן מוסדות לסעד סוציאלי ועד סמינרים למקרא ולספרות. ואולם עם כל ההכרה בחשיבותם של אלו, לא היה בפעילות זו משום פיצוי לתחושה של אין-אונים פוליטי. הניסיון להפוך את התאחדות עולי גרמניה לכוח פוליטי נכשל. רק בשנות הארבעים נעשה ניסיון רציני להקים מפלגה חדשה, שנועדה לתת ביטוי לעולמם המיוחד של עולי גרמניה ולשמש כר-פעילות להנהגה הציונית הוותיקה, מתוך תקווה לכבוש עמדות בתוך היישוב.

בין ציונים ותיקים לציונים חדשים

העולים שהגיעו אל ציוניותם סמוך לבואם ארצה סבלו פחות מאחיהם 'הציונים הוותיקים' במתח הזה שנוצר בין ציפיות לבין המציאות. הראשונים בחרו בארץ-ישראל לאחר שהתאכזבו קשה ממולדתם הישנה, ולפיכך לא היו להם אשליות לגבי הארץ החדשה. ברור היה להם כי המעבר יהיה קשה, כי הולכים הם ל'פרובינציה מזרחית', וכמו בכל ארץ חדשה יקבעו גם כאן הכישורים, המיומנויות, היכולת להסתדר. הם השתדלו לעמוד בכך, ולא התביישו להודות באי-ידיעת השפה העברית ותרבותה.

כמו 'הציונים הוותיקים' כך מילאו אף הם את כל חובותיהם האזרחיות הפורמאליות בדייקנות למופת: שילמו מסים, נענו למגביות, קנו את השקל הציוני, למדו עברית בשיעורי-ערב וקנו רק מ'תוצרת הארץ'. ואמנם מילוי חובות, הסבה מקצועית והסתגלות לרמת-חיים נמוכה, שלא היו רגילים בה קודם-לכן, הקנו להם את ההרגשה שהם ממלאים את הנדרש מהם. הם שמחו לפגוש בחוג רחב של דוברי גרמנית, לצפות בסרטים גרמניים ולקרוא עיתונות בשפה הגרמנית. בכך לא הרגישו רגשי-אשם, שכן עד-מהרה נוכחו לדעת כי הם אינם אובייקט זר, נסבל, כפי שבוודאי היה נגזר עליהם להיות בכל ארץ-מקלט אחרת, אלא עלייתם וקליטתם הם חלק מאינטרס היישוב כולו.
הבנת האינטרס המשולב של העולים ושל היישוב הקנתה להם תחושה ברורה, כי כמו מאמציו של העולה והסתגלותו לתנאי המציאות החדשים כך מוטל על מוסדות היישוב לקלטו. שוב לא חשו עצמם פליטים אלא כבעלי-זכויות, וכבר מראשית דרכם נאבקו על זכויותיהם; הם הרבו להתלונן על אי-סדרים, על סחבת, על הזנחות, על פרוטקציוניזם ושחיתות. הם לא התביישו לכתוב את תלונותיהם בשפה הגרמנית, ונאבקו עם הנסיונות שנעשו לסגור את העיתונות הלועזית בארץ. העולים מגרמניה, אשר לא פעלו בעבר במסגרת ציונית, ידעו כי הם ניתקו עצמם מגרמניה. הם חזו מבשרם את הבעיה היהודית תוך צפייה במפגשי הנוער ההיטלראי, בהפגנות-הרחוב, בחוקי נירנברג וב'ליל-הבדולח'. ארץ-ישראל נעשתה פתרון בשבילם, בשביל ילדיהם ובשביל נכדיהם. שוב לא הציקו להם ציפיות קודמות שלא באו על סיפוקן, אלא מנטאליות בלתי-מוכרת, עולם-ערכים ועולם-תרבות שונים משלהם. לפיכך השתדלו ליצור לעצמם את ביתם בדומה במידת האפשר לעולם-הערכים שספגו, מתוך געגועים לעבר, אך מתוך ידיעה ודאית ששוב אין להחזיר עבר זה. עולים אלה נעזרו במוסדות שהועמדו לרשותם בהתאחדות עולי גרמניה, במשרד הארצישראלי להתיישבות עולי גרמניה מטעם הסוכנות היהודית ובמחלקה הגרמנית של הסתדרות העובדים. הם היו רחוקים מחיים פוליטיים בגרמניה, ולפיכך לא ניכרו בהם רגשי תסכול כאשר לא התערו בחיים המפלגתיים בארץ, גם אם היו מעורבים בכל המתרחש בה. כאזרחים נאמנים השתתפו בבחירות ונתנו קולותיהם למפלגה שנראתה להם באותו זמן ליבראלית יחסית, וכאשר קמה בשנות הארבעים 'עלייה חדשה', היה, כמובן, ציבור זה הפוטנציאל של המפלגה החדשה.

לחלקים נוספים של המאמר:
העלייה מגרמניה בשנים 1939-1933: קליטה חברתית-כלכלית מול קליטה חברתית-תרבותית
העלייה מגרמניה בשנים 1939-1933: אופיה של העלייה מגרמניה (פריט זה)
העלייה מגרמניה בשנים 1939-1933: היישוב: דימוי ומציאות

הערות שוליים: 

2. על-פי סטטיסטיקה שנערכה על-ידי המשרד המרכזי לעולי גרמניה, הסוכנות היהודית בירושלים, מאי 1939.
3. Ina Britschgi Schimmer, Die Umschichtung der Jüdischen Einwanderer Deutschland zu Stadlischen Berufen in Palestina, Jerusalem 1936.
4. ש"נ אייזנשטט, קליטת עליה – מחקר סוציולוגי, ירושלים תשי"ב.
5. לדוגמה ראה: יידישה רונדשאו, 17.2.1933, 10.3.1933, 4.8.1933, 15.8.1933, 12.9.1933, 4.10.1933, 20.10.1933, 22.10.1933; ראה גם: דבר, 20.8.1933, 1.9.1933, 6.10.1933, 9.10.1933.
6. ב- 1976 הפצנו שאלון-עמדות בקרב כמה מאות יוצאי גרמניה, שהגיעו ארצה בשנים 1939-1933 והיו בזמן עלייתם בני 40-20 שנה. ניתוחו מאשר את מימצאי העיתונות, הזכרונות והמכתבים. מבין הנשאלים העידו הציונים הוותיקים על תסכול וקשיי-קליטה גדולים מאלה של הציונים החדשים.
7. ש' כנוביץ, 'בחילופי הדורות', דעות, מאי 1960.
8. G. Holdheim, Die Deutsche Aliya – נכתב ב-1938. אך לא התפרסם ונמצא בארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ).
9. ק' בלומנפלד, 'הציונות כחויה', דעות, מאי 1961.
10. מ' צור, 'ראיון עם גרשם שלום', שדמות, נה (קיץ תשל"ד). פורסם שנית בתוך: ג' שלום, דברים בגו, תל-אביב, תשל"ו, עמ' 54-11.
11. וכך מעידים: שלום, שם; בלומנפלד, לעיל, הערה 9; הולדהיים, לעיל, הערה 8. אך אין הדבר כן לגבי יוצאי מזרח-אירופה, שהגיעו לתנועה הציונית בגרמניה.
12. שלום (לעיל, הערה 10).
13. R. Weltsch, wDeutsche Zionismus in der Rundschau'. In Zwei Welter – Moses 75 Geburtstag. Tel-Aviv 1962, p. 30
14. מספר העולים מגרמניה שנשארו בארץ עד שנת 1933 נאמד ב- 2,000.
15. הולדהיים, לעיל, הערה 8.
16. א' סימון, 'סיכום והערכה', דעות, מאי 1960.
17. מצוטט אצל הולדהיים, לעיל, הערה 8.
18. ק' בלומנפלד, 'השאלה היהודית בחילופי הדורות', דעות, מאי 1960.