| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
במכתב למערכת 'דבר' מיום 14.6.1933 כתב רפאל קרצ'מר:
ובמכתב אחר ב'דבר' מיום 6.10.1933, טוען נאני מרגלית:
ברשימה ב'דבר' מיום 20.8.1933 מתאר עוזר בן מאיר את תחושת העולים מגרמניה:
ובעיתון 'הארץ' מיום 5.11.1933 כתב ש' גורליק:
מובאות אלו אינן אלא מבחר מקרי ממאות מכתבים ומאמרים למערכת, שנתפרסמו באותן השנים בעיתונות היומית. בכל אלה חוזרות ונשנות התלונות על יחסם הבוטה של 'ותיקי היישוב' לעולים, ועיקרן – האשמה בהונאה ובלחץ. ההונאה היתה בדברים; הטיחו בעולים שאינם אידיאליסטים, שאינם חלוצים ואינם מגשימים אלא מאטריאליסטים, שסגנון חייהם אינו הולם את היישוב, ומעל לכל – חסרים הם את ידיעת השפה העברית והתרבות העברית, ואילו הלחץ מצא ביטוי בניצול-לרעה של מידת התמימות, חוסר ההתמצאות והכרת המציאות. ויש עניין בדבר שהעולים עצמם הרבו להתלונן על ה'הונאה' ומיעטו להתאונן על ה'לחץ'. נראה כי קל היה להם יותר לספוג את הרמאויות הממשיות בתחום חייהם הריאליים, גם כאשר פגעו הדברים קשה בכיסם, מאשר לקבל את הפגיעה בנפשם. את הפגיעה בממונם אפשר היה לתרץ בספסרים ובנוכלים המצויים בכל מקום בעולם; ואם שגו באשליה עצמית כי בארץ הדברים אחרים, שומה עליהם עתה להתנער מאשליה זו.19 אולם פגיעה יומיומית בתחומי הנפש היתה בלתי-מובנת, מעליבה ומכאיבה. יחס הדחייה מצד הוותיקים, כפי שהוא עולה מן הכתובים, עמד בסתירה להצהרה בדבר הצורך להציל את הגולה הנרדפת במהירות ולקלטה בארץ-ישראל, כשם שמנוגד היה לאינטרס של היישוב לגדול במהירות מאקסימאלית, לחזק כלכלתו ולצמוח מבחינה דימוגראפית. אמנם, שליחי התנועות הציוניות פעלו בגרמניה והכינו את העולים-בכוח. ארגון ה'עברה' היה פעיל בהעברת הון, גויסו כספים בקהילות יהודיות שונות לשם עזרה בקליטה ונוצרו מוסדות-קליטה לפי הצורך. אנשים כמו א' רופין, ו' סנטור וג' לנדאואר עמדו בראש המחלקה להתיישבות של עולי גרמניה שעל-יד הסוכנות. ח' וייצמן נרתם לפעולת גיוס קרנות ואשרות-עלייה. אנצו סירני, י' בן-אהרון, א' ליבנה, אריה להב, אברהם תרשיש ואחרים פעלו בגרמניה. הקונגרסים הציוניים מאז 1933 ועד 1939 הקדישו חלק גדול מדיוניהם לענייני העלייה הגרמנית, וכן הוקדשו לכך ישיבות רבות של הוועד הפועל הציוני, ואולם נראה הדבר שנתגלה פער בין הטיפול בעלייה זו מצד מוסדות וארגונים לבין יחסו של חלק ניכר מן היישוב לעולים עצמם בבואם ארצה ובמאמציהם להיקלט בה.
בהגיעו ארצה נתכנה היהודי הגרמני 'יקה'. מתוך מכתבים למערכת ה'יידישה רונדשאו' בחודשי-העלייה הראשונים של שנת 1933 20 מתברר שכינוי זה לא צמח בעקבות גל-העלייה של שנות השלושים אלא רווח זה כבר והודבק לעולים אלה. הכינוי עצמו ציין, ספק בשחוק ספק ברצינות, סימן-היכר לעולה הגרמני. הפירושים שניתנו לכינוי זה רבים ושונים. מכל מקום, מקורו מבחינה לשונית, מוצאו ושעת בואו לעולם, אינם ברורים.21 השתמשו בו ה'ותיקים' לציון השוני המנטאלי, התרבותי או החברתי שבינם, יוצאי מזרח-אירופה, לבין ה'חדשים', יוצאי גרמניה. היו מהם שהשתמשו בכינוי זה לציון הנאיביות, התמימות, ולאמיתו של דבר: הטפשות, טפשותם של החדשים המאפשרים לאחרים 'לסדר' אותם. היו שביטאו במילה 'יקה' את סלידתם מעולם-הערכים המערבי-אירופי. אף עולי גרמניה עצמם קיבלו את הכינוי והשתמשו בו כשבאו לציין את קבוצתם. יש שנשאוהו בגאווה על שום הערכים המיוחדים שהם מסמלים, הערכים המערב-אירופיים, שעיקרם סדר, דיוק, אחריות, מהימנות, יחס ליפה ולאסתטי, ויש שקיבלוהו מתוך רגשי-נחיתות ומתוך הכרה שהם אחרים ושונים – ולאו-דווקא לטובה. מכל מקום, השלמת העולים הגרמנים עם הכינוי 'יקה', בין שדחו את משמעותו ובין שקיבלו את הדין, הפכה את הקונפליקט בין ה'ותיקים' יוצאי מזרח-אירופה וה'חדשים', העולים מגרמניה, לניגוד גלוי לעין בין שתי הקבוצות.22 טיפוס ה'יקה' נתאפיין בבדיחות ובסאטירות מרובות, ושימש ביטוי גלוי לתופעה זו.23 לא היינו נדרשים לעניין זה לולא היו בדיחות וסאטירות ממין זה מרובות כל-כך, עוקצניות מאוד ועוררו לעתים מרירות וכאב מעבר לבדיחות-הדעת. העולה מגרמניה נצטייר בהן כמי שאינו מסוגל להבין את ההווי בארץ, אם משום דבקותו בעברו ואם משום תכונותיו הבסיסיות. ודאי, יש בבדיחות אלו משהו מן ההומור היהודי המסורתי, כאשר ניטל על ה'יקה' לשאת בתכונותיו של ה'גוי', ואילו הוותיק הוא היהודי המסורתי, הפיקח והשנון.24 וכמו לגבי ה'גוי' כך לגבי ה'יקה' נשמעת בבדיחות נימה של נקמנות וצחוק-לאיד. אולם, ה'גוי' גילם את הכוח והשררה והלעגתו היתה מעין פיצוי על חולשה פיסית-חברתית, ואילו ה'יקה' היה חלש והלעגתו היתה בבחינת לעג לרש. לצד ההלצה שכוונה אל הגוי, שמורים היו הבדיחה והצחוק ליהודי עצמו; מספר ההלצה מנה את מומיו, וכך פרק עול ומתח, ואילו ביישוב באותן השנים חסרה היתה ההלצה, מכל מקום למראית-עין, של הוותיק המספר בגנות עצמו. הנה כי כן, רווחו בדיחות שונות על יוצאי רומניה, גאליציה ופולין, אך נעדרה הבדיחה המלעיגה על היהודים יוצאי רוסיה. בעיני העולים מגרמניה היתה זהות בין הוותיקים-החלוצים ובין העולים מרוסיה. בתגובה להומור ולסאטירה החריפה שנוצרו נגד ה'יקים', אנו נתקלים אפילו בהאשמות נגד היישוב, ואפילו האשמה בגזענות.25 ומן הצד עולות תגובות רגשיות של אגרסיביות, כאב ומרירות.26
נושא מרכזי לבדיחות על ה'יקים' – היו אי-ידיעתם את השפה העברית וקשיי קליטתה של זו. מתוך מימצאי שאלות-עמדות27 מתברר כי חלק גדול מבין הנשאלים 'התבייש בדרך-כלל כאשר נוכח שאין הוא מדבר עברית כהלכה', ורובם ככולם טוענים כי 'התביישו מאוד כאשר נוכחו כי אין הם בקיאים בתרבות היהודית'. בראיונות עם ציונים מגרמניה וציונים 'חדשים' בארץ חזר ועלה החסר בתרבות יהודית. מהם שניסו למלא את החסר, ללמוד מקרא ולעתים משנה, אולם רובם טענו כי לא השכילו למצוא דרכם לשורשי היהדות. מכל מקום, העיתונות בשנות השלושים מאשרת את רצונם העז של יוצאי גרמניה ללמוד את השפה העברית ולהכיר את תרבות העם היהודי. הצורך המוצהר בהכרת התרבות העברית מוסבר בחינוך לרמה תרבותית גבוהה, שעה שמשאבי התרבות הקודמת איבדו את משמעותם: '...גודלנו וחונכנו בתוך תרבות זרה... מאחר שעלינו לארצנו הפסקנו את הקשרים עם התרבות הגרמנית, וכל עוד לא נכנסנו לתוך התרבות העברית, הרינו מרגישים בנפשנו דייקנות מאין כמוה...'.28 כדי לספק צרכים אלה ארגנו המוסדות – התאחדות עולי גרמניה, העיריות והסתדרות העובדים – חוגים ללימוד השפה העברית, הרצאות לענייני ארץ-ישראל ותרבות יהודית וסמינרים ממושכים לנושאים שונים בתחומי היהדות:29 '...לא נפריז אם נאמר, שמעולם לא התאמץ שום קיבוץ של עולים ללמוד את הלשון העברית הזרה לו כמו הקיבוץ הגרמני...'.30 אבל מעבר לקשיים פיסיים של עייפות ופיזור-דעת לאחר ימי-עבודה קשים ולחצי קליטה כלכלית, ומעבר לקשיים מיתודיים של הוראה למבוגרים,31 היו לקיבוץ העולים מגרמניה קשיים מיוחדים בלימוד השפה. מבוגר הלומד שפה חדשה חייב לעבור שלושה שלבים: בשלב הראשון אין הוא מסוגל לבטא את מחשבותיו בשפה הנלמדת, והוא מנסה לחשוב בגבולות של יכולת הבעתו. אין צורך לומר, שצמצום כושר הביטוי מצמצם את מחשבתו ומיצר לה. בשלב השני הוא חש כאילו אינו יודע שום לשון, לא שפת-האם ולא העברית, שכן שתיהן משמשות אצלו בערבוביה. רק בשלב השלישי מתעצבת מחדש ההפרדה שבין הלשון הנלמדת ולשון-האם, ורק אז הוא מתחיל להיות בן-בית ולשלוט בלשונו החדשה – העברית, אם רמת חשיבתו של הלומד בשפת-אמו נמוכה לערך, יקל לו להתגבר על השלב הראשון; הוא לא יחוש בפער שנוצר בין הפוטנציאל המצוי בו לבין מימושו. הלומד יסתפק בידיעות הנרכשות, ויעשה בהן שימוש מידי בלי שהדבר יגרום לו רגשי תסכול ואכזבה. ואולם התחושה שהשפה הנלמדת משקפת תרבות גבוהה יחסית מתרבותו הקודמת מקלה על הלימוד, והנה כנגד זה העולה מגרמניה, שהיה בעל רמת-חשיבה גבוהה יחסית, נתקל בקושי רב כאשר נאלץ, להתגבר על השלב הראשון. קושי זה נוצר על-ידי הפער בין רמתו התרבותית הקודמת – או הדימוי של רמתו התרבותית – לבין חוסר יכולתו לבטא רמה זו בשפה הנלמדת. אכן, חלק גדול מעולי גרמניה לא היה בידו לעבור את השלב של צמצום דראסטי של החשיבה כדי להשתמש אך ורק באוצר הלשון הנרכש. הם הרגישו עצמם ילדותיים ומגוחכים כאשר שיננו מלים פשוטות וקראו במשך שעות משפטים חסרי-משמעות.32 את מקצועם הקודם נאלצו לעזוב, בפרנסתם החדשה לא נזקקו לידיעת השפה, וכך חיפשו נוחם לחיי-ההווה הקשים ולחיי-עבודה שהיו רחוקים מתחומי התרבות והרוח בהתרפקות על ספרות ושירה מוכרות מן העבר. ואולם הקושי בלימוד השפה החדשה, וכנגדו הצורך בהתבטאות ובקריאה, הביאו לשימוש יום-יומי בגרמנית ולהוצאת עיתונות בשפה זו. אמנם העולה מגרמניה הצליח בדרך-כלל להסתדר בשפה הגרמנית. בפגישותיו עם ידידיו, יוצאי ארצו. היתה הגרמנית לשפה המובנת מאליה. ברחוב, בחוות-המכולת, בתחבורה הציבורית ובבתי-הציבור מילאה זו את צרכיו. הוא נענה בגרמנית, השפה הובנה על-ידי דוברי יידיש. אך ניסיונותיו להביע דברים בעברית היו על-פי רוב מגומגמים, ומבטאו ה'יקי' עורר תגובות של חיוך ולעג, כך נסוגו אל הגרמנית גם מי שניסו להשתמש בידיעותיהם בעברית.
התאחדות עולי גרמניה הוציאה בטאון בשפה הגרמנית.33 בטאון זה הביא לידיעת העולים מידע בתחומי הקליטה הפיסית ונתפרסמו בו מאמרים בנושאים יהודיים. הוא ניסה גם לשקף הלכי-רוח של ציבור קוראיו ופרסם תגובות שונות על הנעשה בארץ. במשך הזמן נוספה עיתונות יומית ועתית בשפה הגרמנית, ותפוצתה הגדולה לימדה כמה זקוקים היו העולים לעיתונות הכתובה בלשונם. העיתונים הלועזיים הביאו תוספות חלקיות בעברית קלה ומנוקדת. אכן, היה בה בעיתונות הלועזית כדי לשמש מענה חלקי לתביעות להסתגלות ולהתערות במציאות החדשה. עיון בתעודות משנות השלושים מעיד על תגובה חריפה ביותר נגד השימוש שנעשה ביישוב היהודי בשפה הגרמנית. התגובה נושאת אופי של מאבק נגד דיבור בשפה זו, נגד מפגשים פומביים שלא בעברית, נגד מודעות-פרסומת, סרטים, מכתבים המופנים למוסדות-ציבור, ומעל לכל – נגד עיתונות בלועזית. בשלהי 1933 נוסד הארגון 'להשלטת השפה העברית'.34 בארגון זה, אשר התחיל את פעולותיו בהוצאת כרוז גדול ל'איש ישראל' על הצורך בתחיית התרבות העברית, השתתפו סופרים, עיתונאים, אנשי-ציבור ואנשי-חינוך. נשיאו הראשון היה ח"נ ביאליק.35 בחיבור התקנות להשלטת השפה העברית ביישוב נאמר בין השאר, כי על מוסדות העלייה לתת זכות-בכורה בקבלת רשיונות-עלייה לאלה היודעים עברית במידה מספקת. לתקנה זו יש סייג – אין דורשים את ידיעת השפה מפליטים מן הממלכות הרשעות ומאנשים בני חמישים ומעלה. אולם, כל העולים הבאים לארץ מחויבים ללמוד את השפה במשך שנתיים, זכות-בכורה בקבלת עבודה קבועה תינתן לדוברי עברית. לעבודה משרדית אין לקבל אלא אנשים היודעים עברית, אין להוציא בארץ עיתונים בשפות זרות. התקנות נתקבלו בהשתתפותן ובהסכמתן של המפלגות הפוליטיות בארץ – ברית הציונים הכלליים, התאחדות הציונים הכלליים, מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המזרחי והרביזיוניסטים.36 תקנות אלו היה בהן כדי לטבוע גושפנקה רשמית לדחיקת עולים מעבודה קבועה ומעבודה משרדית כלשהי אם אין הם שולטים בשפה העברית.37 התקנות נתפרסמו בעיתונות בלוויית י"ב דרישות יום-יומיות מן העולה: דיבור עברי, ניהול משא-ומתן בעברית, עיתון עברי וכיוצא באלה.38 הציבור ברחוב נענה לתביעה 'להגן על העברית'. חלקו לא חדל מלהיענות לגרמנית, ובמיוחד כשהדברים היו כרוכים במשא-ומתן עסקי ובטובת-הנאה. עם זה הוא נאבק נגד השלטים הגרמניים, חסם את הדרך בפני המעוניינים להיכנס לבית שמוקרן בו סרט גרמני.39 ואף לא נבעת מן המעשה כאשר בני-נוער מגימנסיה 'הרצליה' ניפצו זגוגיות בחנות 'ריבולי', שבעליה דיברו גרמנית.40 עיריית תל-אביב השיבה ריקם כל מכתב שהופנה אליה בשפה הגרמנית.41 והשתדלה למנוע מופעים ציבוריים בשפה לועזית.42 הארגון העיר והתריע באוזני הממונים בעיריה על כל אירוע בשפה הגרמנית, וזו הגיבה נמרצות.43 מתוך עיון במכתבים למערכת ובמודעות-הפרסומת בעיתונות אנו למדים כי מספר הדוברים בשפה הגרמנית לא צומצם בעקבות המאבק. טענות נגד הדיבור הגרמני חוזרות ונשנות במכתבי קוראים.44 ובשל הביקוש הגובר להקרנת סרטים גרמניים, הולך וגדל מספר המודעות. ואולם הארגון והעיריה המשיכו במאבקם. דיזנגוף תמך בארגון באמצעות תרומות כספיות, על-ידי עריכת שבוע השפה, הפצת כרוזים וכיוצא באלה. השפה העברית נעשית מעין דגל, וביטויים כגון 'שפתנו אתנו – מי אדון לנו', מעטרים את כותרות הכרוזים. אירוע חשוב בחיי-התרבות בשנת 1935 היה משפט ציבורי נגד הגרמנית. הקטגוריה הביאה עדים שטענו, כי –
עתים הופך המאבק אלים, ולא תמיד מסוגלים המוסדות שעודדוהו לרסן את הפעולות האלימות כך חורג המאבק מן הגבולות שנקבעו לו.46 אבל גם בגבולות המאבק שהותרו רשמית, גדול היה כוחם של האיומים מכוחו של השכנוע בדרך התבונה. כאשר כתב פרופ' ש"ה ברגמן ב'יידישה רונדשאו', כי 'צריך שיהיה ברור הדבר, שהנלחמים לדיבור העברי בארץ-ישראל נלחמים לערך ממדרגה שלישית או רביעית', פנה הארגון לאוניברסיטה העברית בדרישה 'להעניש' את הפרופסור.47 לא אחת מחפה המאבק למען העברית על תחרות בתקום-עבודה. דוגמה לכך עשוי לשמש המאבק נגד הרופאים יוצאי גרמניה בבית-החולים 'הדסה' בתל-אביב. קבוצת רופאים, חתומים בשמותיהם, פנתה לעיריית תל-אביב בטענות נגד השימוש בשפה הגרמנית בבית-החולים. הם טענו כי הושמעו הרצאות בגרמנית, שכן מניחים כי על האחיות לדעת גרמנית ו'הגרמניזאציה משפיעה גם על הילדים הניתנים לטיפול בבית החולים ובמרפאה...,. הם דרשו אפוא לחייב את רופאי בית-חולים ועובדיו לדבר עברית, לא להרשות לאנשים הנמצאים בארץ יותר משנתיים לנהל בשפה זרה עבודה בבית-חולים ובמוסד הקשור בו, לאסור על כתיבת דין-וחשבון בשפה זרה, לחתום על חוזה-עבודה כלשהו בלי סעיף המחייב ידיעת השפה העברית ושימוש בה, ולקבוע בחוזה-העבודה סעיף מיוחד לעולים חדשים, שיחייב לשלוט בעברית עד מועד מסוים. רוב הרופאים של בית-חולים 'הדסה' התנגדו לכך, ולאחר בירור נוקב ואסיפה כללית ופומבית של הרופאים, יצאו בגילוי-דעת לעיתונות ולעיריה נגד הקבוצה ה'משמיצה'. חלק מן הרופאים אשר חתמו על ההאשמה כתבו מכתבי-התנצלות.48 לחשיבות מיוחדת זכתה המערכה נגד העיתונות הגרמנית שהתנהלה במסגרת המאבק להשלטת העברית. תחילה התנהלה מערכה זו נגד בטאונה של התאחדות עולי גרמניה, ה'מיטיילונגסבלאט'. הארגון להשלטת העברית דרש שהעולה ילמד עברית ויקרא עברית. לפיכך ראה באספקת מידע בשפה הגרמנית 'אבן-נגף' ללימוד העברית. ואולם עורכי הבטאון יצאו להגנת עיתונם, והבליטו את תוכנו הציוני-הלאומי והאינפורמאטיבי. אף הסבירו כי באמצעותו עשוי היהודי העולה מגרמניה למצוא דרכו אל התרבות היהודית. נימתו של הביטאון עצמו בנושא זה היתה אפולוגטית. הוא לימד על עצמו זכות בנתחו את אופי העלייה הגרמנית, בהסבירו את ייחודה ואת ההבדל בינה לבין כל עלייה אחרת:
נושא העיתונות בשפה הגרמנית חזר ועלה בישיבות מרכז התאחדות עולי גרמניה. להתנגדות לבטאונה של התאחדות עולי גרמניה נוספת ההתנגדות להפצת ה'יידישה רונדשאו', ביטאונם הוותיק של ציוני גרמניה, שהעתיק מושבו מברלין לפאריס. התאחדות עולי גרמניה הצהירה על כוונתה להמשיך ולהפיץ עיתונים אלה באמצעות הדואר, והסבירה את השירות הציוני שהיא מספקת.50 אך ההתקפות על ה'מיטיילונגסבלאט' שוככות כשהמערכה נגד העיתונות הגרמנית מתמקדת נגד הופעת עיתונים יומיים, פרי יוזמתם של מו"לים פרטיים.51 במארס 19391 פונים מאיר בוגדנובסקי וד"ר עזריאל קרליבך בשם העיתונים 'בוסתנאי', 'דבר', 'הארץ', 'הבוקר', 'המשקיף', 'העולם', 'הפועל הצעיר', 'הצופה', 'חדשות', 'טורים', 'פלסטיין פוסט' ו'תשע בערב' אל עיריית תל-אביב, ומבקשים שלא לאפשר להוציא עיתון בלועזית. העיתונות העברית (וכן העיתון 'פלסטיין פוסט', האנגלי!) הקימו חזית משותפת, על אף המאבקים הקשים שהתנהלו בינם לבין עצמם, כדי למנוע הוצאת עיתון בשפה הגרמנית. בין הנימוקים הרבים כלול גם החשש, שהעיתון עלול לחתור 'תחת העיתונות העברית ולגזול ממנה את קרקע גידולה'.52 כך נמשכה המערכה שנים אחדות עד שהגיעה לשיאה ב- 1941. ועדות שונות להשלטת השפה העברית קמות ומתחלפות, ועם חבריהן נמנים גם חברי הוועד הלאומי וחברי הוועד-הפועל המצומצם. הן נפגשות עם אנשי מרכז התאחדות עולי גרמניה, עם מו"לים ועורכים של העיתונות הלועזית, מקימות ועדות פריטטיות, ועדות בירור ומשמעת. סיכומיהן מסתברים כסיכומים חד-צדדיים, שכן לאחר כל 'סיכום' מובא 'סיכום-שכנגד.53 מתוך עיון בפרטי המשא-ומתן מסתבר שעורכי העיתונות הגרמנית נדרשו לחסל בהדרגה את עיתוניהם. הם סירבו לעשות זאת, ונימקו את סירובם. בין השאר טענו: 'רוב קוראי עיתונינו הם בגיל-העמידה. אין ביכולתם, וכבר לא יספיקו, לרכוש לעצמם אותן הידיעות בלשון העברית הדרושות לקריאת העיתונים העבריים...'. הם הביעו תמיהה על כך שנימוקים אלה ואחרים אינם נדונים לגופם, ולפיכך הם מסיקים מדרך המשא-ומתן כי המדובר אינו בנושא שהאידיאולוגיה משמשת בו גורם מרכזי, אלא בלחצים שלוחצים עורכי העיתונות העברית.54 הם ראו עצמם נתונים לאיומים ועל-ידי כך חדלים להיות צד שווה-ערך בוויכוח ענייני: 'חבר לוין, בתור המורשה הארצי להשלטת העברית ביישוב, הביע פעמים מספר איומים גלויים ב"אמצעים אחרים", ואיומים כאלה השמיע בנוסח עוד יותר נמרץ בשיחות פרטיות...'.55 עורכי העיתונים 'ידיעות חדשות – בלומנטל' ו'השבוע' פנו פנו לציבור הרחב באמצעות מכתב אל 'המועצה המרכזית להשלטת העברית', והשתדלו לנמק את הצורך בעיתונם:
ההצעה שנ' לוין יהיה לעורך העיתונות הגרמנית נתקלה בהתנגדות חריפה:
עורכי 'בלומנטל' ו'נויסטה נאכריטן' מספרים על הניסיון לפרסם בעיתונם קטע בעברית מנוקדת, ניסיון זה נתקל בהתנגדותה של העיתונות העברית. השבועון "השבוע', שפרסם דף שלם בעברית, נתקל אף הוא בהתנגדות זו. מפיצי העיתונים ואלה שנכללו בהם החלקים העבריים, הוחרמו. מכאן חוזרים ומסיקים עורכי 'בלומנטל' ו'נויסטה נאבריטן', כי הכוונה העומדת ברקע המאבק היא לאו-דווקא תרבות עברית, אלא החשש מפני תחרות כלכלית גרידא. מתוך דברי חברים על הארגון להשלטת העברית, כפי שמצאו ביטוי בפרוטוקולים של המועצה, מסתבר כי הטענות החריפות שהושמעו לא היו חסרות-יסוד. בוויכוח סוער על המושג 'השלטת העברית' (ולא 'הנחלת השפה') טען אוסישקין, כי 'המועצה המרכזית לא נבראה בשביל הקניית העברית. המצב ביישוב הוא כזה שהקניות לא תועלנה, ואני שואל מה היו פני הדברים בעבודה עברית אילו לא היינו גורסים השלטה. וכלום שמירת השבת אינה על דרך ההשלטה?' אוסישקין אף מודיע כי הקרן-הקיימת תיתן כסף אך ורק למען ה'השלטה':
בפגישה של נציגי המועצה להשלטת השפה עם נציגי התאחדות עולי גרמניה הזכיר אוסישקין כי לפנים '...יוצאי רוסיה לא חלמו על עיתון בשפה הרוסית, ואף פחדו להעלות על שפתיהם שהם רוצים בעיתון רוסי. עתה אין כל פחד...'.59 הוא מספר על הקנאות, על תקופת א' בן-יהודה, ודורש קורבנות, 'הקרבן הוא לשתוק בשעה שצריך לדבר'.60 ואמנם דרכי המאבק עם השפה הגרמנית לא היה בהן כדי לעודד את לימוד השפה. הם עוררו תגובות-שכנגד לא רק בקרב עורכי העיתונים אלא גם בקרב כלל ציבור העולים מגרמניה, וביניהם רבים שלמדו את השפה והשתמשו בה. במכתבים למערכות העיתונים מתאוננים הכותבים על החרם נגד השפה.61 המאבק מכונה 'מאבק טוטאליטארי',62 ודרכיו – דרכי טרור. כעמדה-שכנגד ל'שוביניזם צר' – כפי שכונה באחד המכתבים – מעמיד הכותב את התרבות הגרמנית שאין לפסוח עליה ולבטל אותה: '80,000 עולים מגרמניה צריכים היו להיאבק על תרבותם, ולא לחוש רגשי אשמה ובושה על צמיחתו מתרבות מרכז-אירופה'.63 פחות קיצוניים מבקשים יחס של סובלנות לדור המבוגר: 'אין אנו מדברים בשפת היטלר. אנו מדברים גרמנית...'.64 ההד העולה מכלל מכתבי העולים בעיתונות העברית והגרמנית הוא הצד הגרוטסקי שבמצב, כאשר הקנאים לעברית מאיימים על הציבור, וכך מרחיקים אותו מן השפה במקום לקרבו.65 ההתגוננות העצמית, לעתים בלשון בוטה, וכן ההתבטלות העצמית, אין בכוחן לתאר את האכזבות ואת רגשות-הנחיתות ורגשות-התסכול של העולים מגרמניה. יותר מאחרים מבטאים זאת הסופרים-העולים. עיקר עיסוקם בשפה ובמלים ולכן סבלו יותר מן האחרים מן המעבר שלא היה לאל-ידם לעוברו. הם סימלו את תחושת האדם שניתק ממקורו ונשאר בבחינת 'גולה רוחני'. בעזבונו של ס' גרונמן נמצא מאמר, שבו נאמר בין השאר:
ב- 25.10.1940 כתב הסופר ק' וולפסקל מניו-זילנד לידידו א' מאיר בירושלים. הוא מדבר על נכונותו לחיות בארץ-ישראל ומוסיף:
וולפסקל מת בגולה. רבים היו הסופרים מעולי גרמניה שהגיעו ארצה. מעטות הן היצירות שיצרו כאן, ומעטות מהן הגיעו לציבור הרחב. ארנולד צווייג התאונן כי אף לא אחת מיצירותיו לא מצאה דרכה לבימה העברית. במשך עשר שנים לא הגיע אף אחד מספריו לשוק הספרים העבריים ושום עיתון מן העיתונים העבריים אינו מוכן להעסיקו.68 המאבק על העיתונות נמשך. עתים היה מתון ועתים החריף יותר. עורכי העיתונות הגרמנית נאבקו על עניינם וענו בתקיפות לא פחותה מזו של מקטרגיהם.69 העיתונים בשפה הגרמנית הוסיפו לצאת לאור, והיה עליהם לשאת שם עברי. פעמים יצאו כתבניות שונות, גם בסטנסיל, ופעמים שהוגבלו מקומות ההפצה שלהם. מכל מקום, הם לא איבדו את הקהל שנזקק להם. מאבק זה נמשך במשך מלחמת-העולם השנייה, ובציבור נותר טעם מר של 'מלחמת-תרבות' שהתנהלה בדרך בלתי-תרבותית. בקונגרס הציוני הי"ט, שהתכנס באוגוסט 1935, נאם ברל כצנלסון על גלי-העלייה מגרמניה ואמר:
אפשר שכצנלסון לא התכוון בדבריו לכפייה תרבותית, אולם הבלטת עליונותה של תרבות היישוב הוותיק, החייב להביא אליו את העלייה הזו ולהטמיעה – היתה בה משום התעלמות מייחודה של עלייה זו והערכים שהביאה עמה לארץ, התעלמות מתחושת העולים, שבחלקם הגדול ראו עצמם נושאי תרבות עשירה ולא היו מוכנים לוותר עליה ולהיטמע על-נקלה במנטאליות תרבותית שהייתה זרה לרוחם ולחינוכם. הם לא רצו להכיר בעובדה, שהתרבות שהביאו עמהם יהודי מזרח-אירופה היא בעלת זכויות בלעדיות ביישוב. בתשובה על ההתגדרות בנושאי ערכים יהודיים אומר ג' לנדאואר:
בשנות השלושים נפגשו בארץ שני מחנות. המחנה האחד, ה'ותיק', בעל התרבות הקולקטיבית אשר יחד עם כיבושיו החלוציים השיג את העמדות הפוליטיות המרכזיות והשתדל להטביע את חותמו וצביונו התרבותי בכל, והמחנה השני, ה'חדש', בעל תרבות אינדיבידואלית, אשר בתוקף הנסיבות אנוס היה להסתגל לעולם חדש, אולם לא רצה ולא יכול היה לאבד את צביונו. הראשונים תבעו מנטאליות של 'חלוציות', כפי שהם עצמם הגשימו את הציונות בראשית דרכם בארץ: חלוציות מתוך סבל ומצוקה, חלוציות המסורה כל-כולה לעניין האחד – עניין הכלל. עולי גרמניה לא עמדו בלחץ התנאים, שעמדו לפניהם העולים ממזרח-אירופה בראשית דרכם. אף הפתרונות החלוציים של הוותיקים לא הלמו את אופיים. התנאים הכלכליים של היישוב בשנות השלושים העמידו לפניהם אתגרים אחרים, והם מצאו פתרונות חדשים. הם הקימו סוג חדש של התיישבות, 'התיישבות המעמד הבינוני', אשר התבססה בעיקר על הון עצמי, הם הקימו בנקים מסחריים ותעשייה מודרנית והשתלבו בכל ענפי-המשק. הם לא נתפסו ל'כוליות-חלוציות'. הם לא ויתרו על ערכים בתחום האמנות והאסתטיקה, ומבחינה זו השאירו את רישומם על היישוב כולו. העיר שינתה את דמותה: חלונות-ראווה אירופיים, בנייה בעלת חזות שונה, בילוי בבתי-קפה, ביקורים במוזיאונים ובקונצרטים וכיוצא באלה. ככל שהעולים מגרמניה נראו מתערים בארץ התחולל שלא-מדעת מאבק על פרצופו ודמותו של היישוב. חלק מן היישוב הוותיק לא היה מוכן לקבל דפוסי-חיים חדשים ודחה אותם. ואילו העולים, שבמספרם כבר היו חלק לא-מבוטל מן היישוב, לא היו מוכנים לגלות הבנה לדרישת הוותיקים ולהסתגל לנורמות שנוצרו לפני בואם. וכך, על אף אינטרסים אובייקטיביים של השתלבות, נוצר הקונפליקט המר שבין העולים לבין ותיקי היישוב.
לחלקים נוספים של המאמר:
הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
