המציאות במדינת ישראל בראשיתה כללה גם הפגנות, מתחים חברתיים וקשיים, ואת אלה מתארת רות שלוס ביצירותיה. ברישום זה מתארת שלוס הפגנה.

המפגינים מתקרבים אל עבר המישור הקדמי, אל עבר הצופה ברישום. הדמויות הקטנות והעמומות מרחוק והחיתוך שלהן יוצרים רושם שתהלוכת המפגינים נמשכת מעבר לגבולות הנייר, דבר המדגיש את מספרם הגדול של המפגינים.

הדגש ברישום הוא על הדינאמיות והעוצמה שבמאורע, ועל תגובתה הרגשית של שלוס – זאת באמצעות הקו המהיר, האיכויות המשתנות של הקו, הניגודים בין שחור ללבן, ותיאור צעקה אצל כמה מהדמויות. הוויתור על תווי הפנים של הדמויות ועל הזיהוי של ההפגנה עם מאורע ספציפי (איננו יודעים מה מטרת ההפגנה) עוזרים להדגיש אלמנטים כלליים אלו.

רות שלוס היא אמנית מחאה בתקופה שבה אמנות מחאה לא היתה דבר נפוץ בארץ. כך היא מעידה על עצמה: "אשר לי – 'המגוייסות' היא צורך פנימי עבורי. כשאני יושבת לעבוד, אין אני מכבה את הרדיו. אני אוהבת מוסיקה טובה, אבל אינני יכולה להימלט גם מן המהדורות החוזרות ונישנות של החדשות, מן המתח המחשמל שבין רצון היצירה השלווה לכורח התגובה המוחה". (מתוך: דעות, בית האמנים, תל אביב, 1982.)