בשני רישומי נוף אלו מתארת רות שלוס את מעברת ג'ליל. אחת הבעיות החברתיות של שנות ה-50 היתה שיכון העולים במעברות (מחנות מעבר), אשר נועדו לשכן את העולים לזמן קצר, אך פעמים רבות גרו בהן העולים תקופת זמן ארוכה יותר. המעברה המתוארת בשני הרישומים ריקה מאדם, שוממת וחסרת חיים – רק דמות בודדה ברחבה וכביסה תלויה על חבל מעידים על נוכחות אנושית במקום. אנו יודעים כי במעברות אלו התגוררו אנשים, ובוודאי אנשים אלו לא ישבו ספונים בבתיהם כל הזמן, ולכן תיאור המעברה באופן זה מהווה בחירה של האמנית, שיש בה כדי לומר משהו על אותה מציאות חיים עגומה במדינת ישראל.
הרישומים מצטרפים למסורת ארוכה של רישומי נוף, של יצירת מרחב - שלוס יוצרת את אשליית המרחב באמצעות יחסי גודל והסתרות. יחד עם זאת, רישומים אלה מציגים גם תפיסה מודרנית יותר, כיוון שהמרחב נבנה באמצעות כמה קווים וכתמים, ואינו נזקק לתיאור מפורט של מעברי גוון שייצרו אובייקטים בעלי נפח.