| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כאשר הוקמה "אחוזת-בית" רצו תושביה להכיר תודה למנהיג הדגול, בנימין זאב הרצל ולכן קראו לרחוב הראשי על שמו. לשכונה קראו "תל אביב "- על שם הספר "אלטנוילנד" אודות "הארץ הישנה חדשה" אותו כתב הרצל שכן: "תל" הוא שריד לעבר שנכחד, "אביב"- סמל לתחייה ולהתחדשות. האוטופיה האורבאנית שעוצבה בחזונו של הרצל, נשארה בגדר אוטופיה ספרותית גרידא ולא יצרה מיתוס המאיר והמכוון את העשייה. זאת גם משום שעיקר המאמץ הופנה לרצון להוליד חברה חדשה סוציאליסטית, חקלאית השרויה בחיק הטבע, נקייה מתחלואי העבר ומדמות העיירה הגלותית. תל אביב הינה פרי הגשמת החלום הציוני של כבוש שממת החולות והשאיפה להקים בהן "עיר גנים" עברית. ראשיתה, כפרבר גנים ליפו והמשכה כפסיפס מקרי, של שכונות נפרדות שחלקותיו נגאלו על ידי נדבנים והתאגדויות, שרכשו חלקות קרקע לפי זמינותם. כמו גם בארץ ישראל כולה , הדיאלוג בין השפעות מערביות והרצון ליצור אדריכלות מקומית עובר כחוט השני בכל תקופת התפתחותה של תל אביב, כאשר בכל תקופה ההתייחסות לנושא משתנה. בעלייה השלישית הגיעו לתל אביב אדריכלים כמגידוביץ, טבצניק, מינור ואחרים שבנו את העיר בשלל סגנונות אקלקטיים האופיניים לארצות מוצאם : טירות בארוקיות , מגדלי מבצרים ועמודים יווניים, וסממני היוגנד-סטייל שיצרו בליל מצועצע ושעטנז סגנוני. אחדים חיפשו שורשים לסגנון בניה " עברי" הקשור לתנ"ך, כאדריכל ברסקי בבנין גימנסיה "הרצלייה" שנהרס. אחרים נשבו בקסם הסגנון המזרחי כאדריכל מינור ששילב כיפה וקשתות בבית ביאליק.
ואז החלו להגיע האדריכלים יוצאי מרכז-אירופה וחניכי ה"באוהאוס". השכונות הראשונות תוגברו עם הגאות הגדולה שבאה עם העלייה מגרמניה בשנות השלושים. ארכיטקטים יהודים שעלו לארץ, בעיקר ממרכז-אירופה, הביאו אתם משם את ההישגים של הארכיטקטורה המודרנית ובהשפעת ההתרחשויות הרעיוניות – חברתיות שלאחר מלחמת העולם הראשונה. האדריכלים יוצאי מרכז ומזרח אירופה - היו מחלוצי האדריכלות המודרנית הציונית בארץ, הם למדו בבתי ספר החשובים לארכיטקטורה כמו בית הספר "באוהאוס" בדסאו "בית הספר הגבוה בדרמשטאט והיו הראשונים שאימצו את האדריכלות המודרנית ואת מסריה החברתיים גם מתוך שאיפה להקים עולם שוויוני וללא אפליות. חלוצי האדריכלים ממרכז אירופה שעלו לארץ היו : אלכסנדר ברוולד, ריכרד קאופמן ולוטה כהן, ליאופולד קרקואר, אריך מנדלסון, היינץ ראו, אוסקר קאופמן , אויגן שטולצר ואחרים . אליהם הצטרפו: אריה שרון, זאב רכטר, דב כרמי, שמואל מיסטצ'קין, יוסף נויפלד קרל רובין ואחרים שקבלו הכשרתם בבאוהאוס, בווינה, בפאריס וברומא. "הסגנון הביו-לאומי" של שנות ה- 20 וה- 30, שאותו הביאו האדריכלים הצעירים בוגרי בתי הספר בגרמניה צרפת ואיטליה , בא לידי ביטוי בעיקר בבנייה מרכיבים קובייתיים פשוטים, שורות של חלונות גדולים שילוב של בטון מזוין, פלדה וזכוכית, יחד עם גישה פונקציונאלית לתכנון כולו, זאת גם בעקבות הצורך לתעש את מרכיבי הבניה. האתגר היה בהתאמת כללי הסגנון לתנאי האקלים בארץ. חלונות הזכוכית הגדולים הוקטנו, או שינו צורתם למרפסות עמוקות שיצרו צל. הבתים הועמדו על עמודי בטון כדי לאפשר אוורור ושטחי גינון רחבים . "עיר הגנים" כפי שתוכננה במקור שנתה דמותה בהשפעת אדריכלים כאריה שרון, יוסף נויפלד, ריכרד קאופמן ואחרים והפכה ל"עיר הלבנה" בהתאם לסגנון הבינלאומי. גישה זו היונקת מהמוסכמות הסוציאליות מוסריות של המודרניזם ומתוך למידה של בעיות אורבאניות יצרה כאן אדריכלות מקומית תל אביבית ייחודית המאופיינת בקנה המידה האנושי והצנוע שלה ובמרקם העשיר בצורניות שבו.
התרבות התל אביבית נוצרה באותם ימים בין המרחבים העירוניים שנוצרו יש מאין, כשהבתים עצמם מהווים חלק בלתי נפרד מהשיח התרבותי. הבתים הלבנים נעדרי הקישוטים ששידרו פשטות וצניעות הלמו את ערכיה של תנועת העבודה. האדריכלים לקחו חלק פעיל בתנופת הבניה, התארגנו בחוג מקצועי וחברתי שליבן את סוגיות התכנון החדש בינם לבין עצמם וגם ביחד עם המשתכנים העתידיים. בשנת 2003 הצליחה תל-אביב לצרף את "העיר הלבנה" - אזור שבו ריכוז גדול וייחודי של אדריכלות הסגנון הבינלאומי ("באוהאוס") - לרשימה היוקרתית של אתרי המורשת העולמית. אריה שרון, אשר למד ארכיטקטורה בבאוהאוס בין השנים 1929-1926, עבד במשרד הארכיטקטים של הנס מאייר בברלין. אחרי שובו לארץ ב- 1931 פתח משרד בתל אביב ותרם רבות לעיצוב הארכיטקטורה המודרנית בישראל. הוא תכנן ובנה בתי מגורים כ"מעונות עובדים", שיכוני פועלים, בתי ספר ומבנים בקיבוצים. ספרו "קיבוץ ובאוהאוס" תרם לקשר בין הארכיטקטורה של ארץ ישראל ותל אביב לבין סגנון הבאוהאוס. ספרה של האדריכלית מירה ורהפטיג, שנפטרה לא מכבר, "הם הניחו את אבן הפינה - חייהם ועבודתם של אדריכלים יהודים דוברי גרמנית בפלשתינה 1918-1948" הנו מפעל חיים המנציח את פועלם של האדריכלים ילידי גרמניה שעלו לארץ. מחקרה זה אף תורגם לאנגלית בעזרתם של סטף וורטהיימר ומשפחות פדרמן, שטראוס והכט. בספר מתוארים חייהם ופעלם של האדריכלים שהגיעו לארץ ישראל. ראשוניהם עלו עוד בתחילת המאה ה- 20 וחזון המולדת החדשה בלבם. אחרים הגיעו כפליטים אחרי עליית הנאצים לשלטון. תאור נרחב ניתן ל"באוהאוס" בדסאו, שנסגר בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון. מוריו ותלמידיו התפזרו והפיצו את רעיונותיו בכל רחבי תבל.
מלון פלטין תוכנן ע"י האדריכל אלכסנדר ברוולד שנולד בברלין בשנת 1876 ונמנה עם חשובי האדריכלים בארץ בשנות ה- 20. הבניין הנו דוגמה ל ניסיון ליצור סגנון אדריכלי ישראלי חדש, על ידי סינתזה בין המורשת האירופאית גרמנית, הבניה המזרחית שמצא ביפו וניצני הרוח המודרנית החדשה (בדומה לבנין ה"טכניון" בהדר בחיפה). מבחינה זו מהווה הבניין חוליה מקשרת בין הסגנון האקלקטי שרווח אז לבין המודרניזם ששלל את סגנונות העבר. יש לראות בברוולד אדריכל מודרני בזכות זיקתו להזדהות רגיונלית ומכוח תכנונו הפונקציונאלי, מוטיבים שאמצו גם מרבית המודרניסטים בתקופה מאוחרת יותר. המבנה שוקם ותוכנן מחדש על ידי משרד האדריכלים קיסלוב- קיי. אשר החזירו אותו למצבו המקורי; חזיתות הבניין נוקו מאלמנטים זרים ומתוספות בנייה והקומה הנוספת המנוגדת בצורה ובחומר מבליטה את יחודו האורבאני של המבנה.
ב- 2008, מלאו 50 שנה לפטירתו של ריכרד קאופמן, האדריכל שתרם יותר מכל מתכנן אחר לעיצוב הנוף ולקביעת תבניות היישובים בארץ. קאופמן נולד בפרנקפורט ב- 1887. למד אדריכלות בבית הספר הגבוה בדרמשטדט. ב-1920 נענה להזמנתו של ד"ר ארתור רופין ועלה לארץ ישראל. הוא פתח משרד עצמאי בירושלים ונשא בשני תפקידים מרכזיים: אדריכל חברת הכשרת הישוב ואדריכל המחלקה להתיישבות של ועד הצירים (לימים הוועד הפועל הציוני). בתקופה זו יצק את תבניות היישובים הכפריים היהודיים כנהלל וכפר יהושע ואחרים והשכונות העירוניות בארץ. העקרונות שהנחו את עבודתו אדירת ההיקף והחלוצית משפיעים על תכנון הערים בישראל עד ימינו. כאדריכל של חברת הכשרת הישוב תכנן כ-80 יישובים עירוניים ושכונות, שהושפעו בעיקר מרעיון עיר הגנים. בכל תוכניותיו ניסה להביע את האידיאלים החברתיים והחקלאיים של התנועה הציונית. רעיונותיו הושפעו מהניאו-קלסיציזם וכללו קורטוב של מונומנטאליות, ועם זאת תוכניותיו הגיוניות ופונקציונאליות ויש בהן התייחסות לפני הקרקע, להשפעות האקלימיות ולסביבתן. לאו דווקא לאדריכלות המקומית והמורפולוגיה האסלאמית שכה השפיעה על אלכסנדר ברוולד שני עשורים לפניו. קאופמן נפטר ב- 3 בפברואר 1958 והותיר אחריו מורשת עשירה. כמה מהבניינים שתכנן בתל אביב הוכרזו על ידי אונסק"ו "נכסי תרבות עולמיים". ביניהם בית קרוסקאל ברחוב אידלסון פינת הס. משחק הגושים המעניין בבנין וגגוני ההצללה האופקיים מעניקים למבנה קלילות רבה. גם הביתן המרכזי ביריד המזרח בתל אביב משנת 1934 היה בין ציוני הדרך בעבודתו האדריכלית של קאופמן, בה מיושמים רעיונות מודרניים כשימוש בגופים גיאומטריים בסיסיים תקרות וקרניזים מרחפים ביכולת עיצוב מרשימה. לוטה כהן האדריכלית הראשונה בארץ ישראל הייתה העוזרת של קאופמן מאז עלתה לארץ מברלין ב- 1921. פיתחה עמו תכניות יחידות מגורים וישובים והרבתה לכתוב על פועלו.
למרות שמנדלסון שהגיע לארץ בשנת 1934 לא תכנן כמעט בתל אביב וגולת הכותרת של הישגיו היא בירושלים. אלא שרבים מהאדריכלים התל-אביביים, בהם תלמידיו יוצאי משרדו ואחרים, אימצו את הגישה הדינמיות והאקספרסיביות שאפיינה את בניניו. האדריכל יוסף נויפלד, שהיה חניך ה"מייסטר אקדמי" בווינה , תכנן במרכז קופ"ח הישן ברחוב בן עמי (משנת 1937), מערכת אופקית של חלונות וכרכובים מעוגלת וזורמת, המכבדת את סגנונו של מורו מנדלסון ומזכירה את בתי הכול-בו שתכנן עבור שוקן בגרמניה. השפעה איטלקית מלימודיו ברומא מתבטאת היטב בתווי הבניין המזכיר "פלאציו" איטלקי. ניתן להזכיר באותו הקשר גם את מבנה גושיו המעוגלים של בית החולים הדסה בעין כרם שתוכנן אף הוא ע"י נויפלד בתקופה מאוחרת יותר. הכינוי "העיר הלבנה" מזוהה להפליא עם בית החולים "אסותא" שתוכנן על ידו ברוח התנועה המודרנית על הדגשת הקווים האופקיים וחלוקת נפחיו הפנימיים. ב"בית הדר" 1935, פרי תכנונו של האדריכל קרל רובין שלמד בווינה, נכרת היטב השפעת הקווים הדינמיים העגולים ופסי החלונות האופקיים שכה אפינו את בניני מנדלסון. רובין עבד במשרד הברלינאי של הארכיטקט אריך מנדלסון והשפעתו עליו מורגשת. ב- 1932 פתח משרד עצמאי בתל אביב ותכנן בתי מגורים ומבני ציבור רבים. "בית פוליאשוק" או "בית הפיל" כפי שכינוהו, תוכנן ע"י האדריכלים יעקב אורנשטיין ושלמה ליאלוקובסקי בהשפעה מנדלסונית והוא מעצב יפה את פינת הרחובות נחלת-בנימין ואלנבי בכיכר מגן דוד. יעקוב אורנשטיין (1886-1953) יליד וינה וחניך בית הספר לטכנולוגיה שם עלה לארץ ישראל בשנת 1920, תכנן בניני ציבור כקולנועי "בית העם" ו"גן רינה " הנוסטלגיים, בית ליאון רקאנטי במא"זה פינת דרך פתח תקווה ועוד. הוא כיהן כנשיא אגודת עולי אוסטריה בארץ. גם בכיכר דיזנגוף ההיסטורית, ניתן היה לראות השפעה מנדלסונית המאופיינת על ידי הרצועות האופקיות והמעוגלות שעוצבו על ידי האדריכלית גניה אוורבוך שזכתה בהתחרות אדריכלית בשנת 1938.
מאז ומתמיד לא השלימה תל-אביב עם תהליך ההזדקנות. מחפשת היא את "אביב" הנעורים הנטוע בשמה . כל אופנה מחתה בה את זיכרון ומורשת העבר את אותו "תל"- חורבות של בניני טיח מתקלף. בוני ה"עיר הלבנה" דגלו בפינוי כל המבנים האקלקטיים ה"ישנים" של קודמיהם. סמלים עירוניים מובהקים כגימנסיה הרצלייה, ככר דיזנגוף ותיאטרון הבימה נהרסו או שינו צורתם ללא הכר לערב רב של דימויים הלקוחים מסגנונות בינלאומיים עכשוויים והם מהווים את המערכת הצורנית המורכבת החדשה, המפריעה לזהות עירונית להתפתח. שירו של נתן אלתרמן "מיותר" להרס בית בן 11 שנים עדיין אקטואלי להיום... מיותר / נתן אלתרמן קיר אחרון מתנועע המשבר כבר עבר. שירה מחודשת הקרת הריעה האופי הדינמי של התפתחות תל-אביב והלחצים הכלכליים, מקשים על השימור האדריכלי הבעייתי גם מבחינה אידיאולוגית, שכן זהו בעיקר שימור אותה אדריכלות מודרנית וה"עיר הלבנה", שמתכנניה קראו בעצמם אז למחיקת העבר. שימור המורשת האדריכלית הבנויה הוא תחום מורכב ועתיר דילמות כלכליות ומשפטיות. שימור נחשב כיום כמנוף להתחדשות עירונית. הוא אינו בהכרח נזק כלכלי , אלא מעלה את ערך הנכסים, כמו בלב תל אביב נווה-צדק וביפו. נטיות ההרס שהתפתחו אצלנו במשך שנים, נבחנות מחדש . הכירו כיום בעובדה כי אין העתיד יכול להבנות על ידי הרס העבר. היום , על חורבותיהם של סגנונות העבר, מתוכננים מבנים בערב רב ואקלקטי של דימויים. מיתוס המודרניזם הכזיב ופינה מקום לתפיסת עולם פלורליסטית וספקנית והעיר תל אביב עדיין מדשדשת בין נוסטלגיה באוהאוסית לפוסט -מודרניזם גווע. ביבליוגרפיה: "האדריכלות הישראלית במאה ה-20 - אדריכל אבא אלחנני
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
