בימים אלו, בהם איכות המים בישראל הולכת ויורדת עד כדי סכנה לבריאות, כדאי להציץ, בעזרתו של צביקה צוק ארכיאולוג הרשות, לעבר הרחוק ולראות כיצד השתמשו אבותינו במים לשתייה.
בעבר כמות המים לנפש לשנה היתה בין 2 מ"ק ל- 7 מ"ק בלבד, בעוד שכיום היא כ- 110 מ"ק לנפש לשנה.
את המים אספו ממי תחתיים כלומר ממעיינות, בארות ומי תהום או ממים עיליים כלומר ממי הגשם שנאספו אל בריכות פתוחות, בורות ומאגרים תת-קרקעיים. הערים העתיקות שהתקיימו בתקופת המקרא, היו מבוצרות בחומות אדירות שהגנו עליהן מפני צר ואויב. אך ללא מים בתוך העיר, לא היתה לעיר יכולת קיום בעת מצור. לכן בכל עיר קדומה ומוקפת חומה הייתה מערכת אספקת מים פנימית. מערכות כאלו התגלו בערים עתיקות רבות בארץ ישראל כמו ערד, מגידו, חצור, ירושלים, גזר, דן, באר שבע ועוד. בכל אחת מערים אלו תוכננה מערכת מים שהתאימה לתכונות הטבעיות של המקום: כך בערד ובבאר שבע אספו מי נגר אל בריכה ומאגר, בירושלים ודן כלאו מעיין בתוך חומות העיר ובגזר חצור ומגידו חצבו בסלע עד שהגיעו אל מי תהום.

בתקופות המאוחרות יותר, התקופות הקלאסיות = ההלניסטית, הרומית והביזנטית, בהן כבר הביטחון שרר על פני כל המרחב, לא היה עוד צורך במערכת מים פנימית ואל הערים הללו נבנו אמות מים שהובילו אליהן מי מעיינות ממרחקים. לערים אחדות אף היו מספר אמות מים כגון: ירושלים, קיסריה, צפורי, בית שאן, סוסיתא, בית גוברין ועוד. לאורך האמות נבנו מתקנים שונים שכללו בתי מעיין, גשרים, סיפונים, מאגרים, בריכות, בורות שיקוע ועוד.

בתוך העיר הגיעה אמת המים אל מזרקה מרכזית (נימפאון) ממנה יכלו התושבים למלא מים לביתם. בארץ ישראל לא נתגלתה עד כה כל מערכת אספקת מים ביתית. המים הגיעו אל מאגרים בתוך העיר או בקרבתה ונאגרו בהם לשעת הדחק. רק בשתי ערים היה עודף מים. בית שאן וקיסריה ובהן נתגלו בחפירות מערכות ניקוז מרשימות שנועדו להוציא את עודפי המים אל מחוץ לעיר.

בורות המים מילאו תפקיד חשוב בפרק זמן זה והם שימשו בערים רבות בד בבד עם אמת המים. בנך היה מקור מים נוסף לתושבי העיר - מי גשם. לכל בית היה בור משפחתי ובו נאגרו 30 - 50 מ"ק בהתאם לתנאי האגירה הטבעיים של האזור. המים בבורות נשמרו טריים וקרירים לזמן רב ולעיתים החזיקו עד התחדשות הגשם בשנה הבאה.

מסתבר שלפחות חלק מהשיטות הקדומות לאגירת מים יעילות ואולי צריך לבחון לחזור ולהשתמש בהן...