האסכולות המשפטיות

במהלך המאות 8-9 התגבשו באסלאם אסכולות (מד'אהב, ביחיד מד'הב) משפטיות ששיקפו גישות שונות אל החוק הדתי. כל אחת מהאסכולות – קיימות כיום ארבע – נקראת על-שמו של איש ההלכה אשר לו מייחסים את התורה המשפטית של האסכולה. למרות ההבדלים ביניהן, ארבעתן נתפסות כדרכים לגיטימיות לפרש את השריעה.

יצירת האסכולה לא נשלמה בחייו של המורה, איש ההלכה, המוכר כראש האסכולה. היה זה מפעל של תלמידיו, שנמשך עשרות רבות ואולי מאות שנים. הם העלו על הכתב את תורתו של מורם שהועברה בעל-פה, התעמקו בה ופירשו אותה. כך הפכו לקבוצה רעיונית וחברתית. כל אסכולה החלה באזור גיאוגרפי מסוים, אך עם ההתפשטות הטריטוריאלית של עולם האסלאם ומעבר של אנשים ושל רעיונות, תחום ההשפעה של האסכולות השונות חרג הרבה מעבר לאזור הגיאוגרפי המקורי שבו החלה האסכולה המסוימת לפעול.

האסכולה החנפית נקראת על-שמו של אל-נעמאן אבו חניפה (מת בשנת 767), חכם הלכה פרסי שחי בעיראק. אסכולה זו נפוצה במיוחד באזורים שבהם שלטו בעבר התורכים (תורכיה וארצות הים התיכון). זוהי גם האסכולה השלטת בפקיסטאן, בהודו, בסין וברפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר.

האסכולה המאלכית נקראת על-שמו של מאלכ בן אנס (מת בשנת 795), חכם הלכה (חדית') מהעיר מדינה. אסכולה זו התפשטה בעיקר במערב עולם האסלאם. לאחר נפילת האסלאם בחצי האי האיברי (המאחז האחרון, גרנדה, נפל בידי הספרדים הנוצרים ב- 1492), המאלכים מרוכזים בעיקר בצפון אפריקה.

האסכולה השאפעית מקובלת מאוד במזרח התיכון הערבי, אך גם במזרח ובדרום-מזרח אסיה. היא קרויה על-שמו של מוחמד בן אדריס אל שאפעי (נפטר ב- 820), חכם הלכה שנולד בחצי האי ערב (התייחס למשפחת הנביא) וחי בעיראק ובמצרים.

האסכולה החנבלית קרויה על-שמו של אחמד בן חנבל (מת ב- 855), שנודע בהתנגדותו התקיפה לחידושים בלתי רצויים (בדעה), ומכאן גם להסתמכות חכמי הלכה על דעה אישית כשיטה משפטית. האסכולה נוצרה בבגדאד, אך כיום היא מרוכזת בעיקר בחצי האי ערב. זוהי השיטה המשפטית הנהוגה בערב הסעודית.

אדם משתייך לאסכולה משפטית מסוימת על-פי המקובל במשפחתו ובאזור מגוריו. השתייכות לאסכולה משפטית היא בהחלט עניין של מסורת ואינה בגדר חובה. ניתן לעבור מאסכולה לאסכולה, אם כי בפועל אנשים בדרך כלל נשארים בגבולות האסכולה שלתוכה נולדו. ידועים מקרים שבהם גם חכמי הלכה החליפו מד'אהב. אזור סוריה, למשל, משתייך באופן מסורתי לאסכולה השאפעית, אך עם הכיבוש העוסמאני בראשית המאה ה- 16 עברו כמה שופטים שאפעים לאסכולה החנפית, השלטת באימפריה. הם ידעו שהשתייכות למד'הב של השלטון תאפשר להם הטבות רבות וקריירה עניפה במסגרת אימפריאלית.

היו גם מקרים של פנייה לאיש הלכה מאסכולה אחרת, גם כאשר לא היה מעבר רשמי וסופי בין אסכולות. בדרך כלל היתה זו פנייה אד-הוק בעניין משפטי מאוד מוגדר, והיא נעשתה כאשר הפונה העריך שהפסיקה על-סמך האסכולה האחרת עשויה להיטיב איתו יותר מפסיקתו של איש הלכה בן האסכולה שהוא משתייך אליה. מטעמים אלה ואחרים מתקשה המחקר המודרני כיום לאפיין באופן ברור את האסכולות השונות מבחינה משפטית.

חוכמת המשפט

הדיון המשפטי נתפס כמטלה אינטלקטואלית קשה התובעת מחכם ההלכה מאמץ, זהו האג'תהאד. מילולית, אג'תהאד פירושו מאמץ אישי, אך בהקשר של משפט מוסלמי הכוונה היא לתהליך שעובר כל איש הלכה בעת לימוד, התעמקות והסקת מסקנות בנושאים משפטיים. הפקיה, שיכולותיו מאפשרות לו לעסוק באג'תהאד, מכונה מג'תהד. רוב המאמינים אינם מסוגלים ואינם ראויים לפסוק בעצמם, אך גם לאלה העוסקים בלימוד עצמאי פעילות זו אינה ללא גבולות. באמצעות האג'תהאד מאפשרת ההלכה התפתחות והשתנות דינאמית; בו בזמן מעודדת ההלכה גם הליכה בדרכה של אסכולה משפטית מסוימת וקבלת ההנחיה של איש דת סמכותי (מהלך המכונה תקליד).

הפקיה דן בעקרונות המשפט ובנורמה המשפטית, אך הוא אינו זה שמיישם את פסיקותיו. היושב למשפט הוא הקאדי, פקיה שקיבל מינוי מטעם המדינה ולכן בידיו גם סמכויות אכיפה. בקהילה המוסלמית הראשונה שילבו הח'ליפים הראשונים ומושלי המחוזות את תפקידי השלטון והשיפוט. בכך אימצו את המודל של הנביא. אבל המדינה המוסלמית גדלה במהירות מבחינה טריטוריאלית ומספרית, ומלאכת השלטון ועשיית המשפט נעשו מורכבות יותר. הוחלט אפוא להעביר את סמכויות השיפוט לקאדים, הקבוצה המקצועית שמתמחה בחוק המוסלמי. מאחר שהקאדי הוא שליח המדינה, הוא חייב לפסוק לא רק על-פי השריעה אלא גם על-פי תקנות השלטון. מטעם זה סירבו חלק מאנשי הדת לקבל מישרות רשמיות במינהל. הם גם חששו שהתרועעות אישית עם אנשי השלטון והקשר עם השלטון עלול להשחית את מידותיהם.

דוגמה אחת לכך היא המסורת שמטפחים החנפים ביחס לאבו חניפה, מאנשי ההלכה הראשונים ואביה הרוחני של האסכולה. הם בחרו לתאר אותו כמי שדחה – גם במחיר של ישיבה בכלא – הצעות מן הח'ליפים האומיים ומן הח'ליפים העבאסים לקבל מישרת שיפוט רמה. עם זאת, היו אנשי הלכה בכירים שלא ראו כל פסול בכך שיתמנו לשופטים. אדרבה, טענו, כך יוכלו להשפיע על מוסריותו של השלטון ועל המערכת המשפטית מבפנים.

היעדרותם של חכמי הלכה בכירים בדורות הראשונים מרשימות השופטים עוררה בחוקרים מודרנים את התהייה אם החוק המוסלמי התפתח בתוך המדינה, במסגרת ממלכתית, או מחוצה לה. לפי דעה אחת החוק פותח בידי השופטים הראשונים שהועסקו במנגנון הביורוקרטי אצל הח'ליפים האומיים. טענה זו מסתמכת על העובדה שבין הסוגיות המשפטיות הראשונות שנידונו היו נושאים שענו על צורכי השלטון, למשל חוקי מלחמה, דיני עונשין וכספים.

לפי דעה אחרת, מערכת המשפט המוסלמי התפתחה דווקא מחוץ למרחב השלטוני. לא שופטים פיתחו אותה אלא חכמי הלכה חסרי מעמד רשמי במינהל. משום כך מקומם של הח'ליפים והשליטים בספרי המשפט הוא זניח. שליטים ששמותיהם מוזכרים בכל זאת, הרי זה באחד משני הקשרים אפשריים: הם מוצגים כדוגמה כיצד אין לנהוג, ואם הם מוצגים כדמויות חיוביות – הדבר נעשה בהתייחס לאישיותם ולהתנהגותם, ולא בשל מעמדם הרשמי.