| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תכנונה של שכונת רחביה (כמו גם השטחים האחרים שנרכשו ב"רכישה הגדולה") נמסר לריכרד קאופמן (1954-1887), מן האדריכלים החשובים ביותר שפעלו בארץ בתקופת המנדט. הוא נולד בפרנקפורט, למד אדריכלות במינכן, בפרנקפורט ובדרמשטט, ועסק הן בתכנון עדים והן בתכנון בתים. ב- 1920 עלה לארץ-ישראל לפי הזמנתו של ד"ר ארתור רופין, מנהל מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית. הוא עמד בראש צוות התכנון של המוסדות הלאומיים, ועד קום המדינה תכנן למעלה ממאה קבוצות, קיבוצים, מושבי עובדים, מושבים שיתופיים ושכונות עירוניות. הצלחתו הגדולה הייתה ביכולתו למצוא פתרונות תכנוניים, ההולמים את העקרונות האידיאולוגיות של המתיישבים השונים בכל אחת מצורות ההתיישבות, כפי שאפשר לראות בתוכניתו המעגלית המפורסמת למושב העובדים הראשון נהלל.13 ברוב-תוכניותיו (לרבות התוכנית לנהלל) ניכרת השפעתו של רעיון "עיר הגנים" שהיה אופנתי מאוד באירופה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. הרעיון הופיע לראשונה בספרו של הפילוסוף והתיאורטיקן האנגלי אבנעזר הווארד "ערי הגנים של המחר" (1898), שנכתב על רקע הצפיפות, הזיהום והכיעור שיצרה המהפכה התעשייתית בעדיה הגדולות של אנגליה.14 "עיר הגנים", על-פי חזונו של הווארד, היא השילוב האידיאלי בין העיר לכפר. היא צריכה להיות יחידה מוניציפאלית עצמאית, מוקפת טבעת ירוקה של שטח חקלאי ומוגבלת במספר תושביה (עד 10,000 משפחות). אזורי המגורים בה, המופרדים מאזורי התעשייה, מחולקים לשכונות מרווחות עטורות-ירק ששירת הציפורים מתרוננת בהן.15 בעקבות הספר נוסדה באנגליה "התנועה לערי גנים", ובהשראתה הוקמו, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ערי גנים ושכונות גנים רבות במערב אירופה ובמרכזה. השפעתו הראשונה של רעיון "עיר הגנים" בארץ-ישראל ניכרת בתוכניות שהוצעו ל"אחוזת בית" בשנת 1909; אלא שהתפתחותה המהירה של תל-אביב בעשר השנים הראשונות לקיומה, לא הותירה מאומה מחזון מייסדיה לייסד שכונת גנים שלווה ללא תעשייה ומסחר.16 ברם, הכישלון בתל-אביב לא ריפה את ידיהם של כמה אישים בתנועה הציונית שהמשיכו לדבוק ברעיון. רבי בנימין (יהושע רדלר, ממייסדי בית הכרם) פרסם ב- 1913 תוכנית להקמת ערי גנים בארץ-ישראל.17 עקיבא אטינגר וד"ר אברהם גרנובסקי מראשי הקרן הקיימת פעלו החל מ- 1920 ליישום הרעיון בארץ.18 אך מי שהצליח להפוך את הרעיון למציאות היה האדריכל ריכרד קאופמן. ירושלים של שנות העשרים לא דמתה כלל לערים התעשייתיות העצומות והמזוהמות של אנגליה. המתקן התעשייתי היחידי, סמוך לאזור ג'נג'ריה השומם, היה הגנרטור של מנזר רטיסבון, ירושת הצבא האוסטרי. אף-על-פי-כן סבר קאופמן, ששב בדצמבר 1922 מסיור מיוחד בערי הגנים של אנגליה, הולנד וגרמניה, כי "לגבי ארצנו לא תתואר שום צורת התיישבות נאותה מזו, הן מבחינה מעשית והן מהבחינה הסוציאלית, הבריאותית, המוסרית והאומנותית".19 קאופמן התפעל מה"ריאות הירוקות" סביב ערי הגנים ומ"גני הטיול", שהם "הלב ההולם" שלהן. הוא שיבח את גודלן המצומצם "כי זוהי אכן מגמתה העיקרית של עיר הגנים – כפי שחזה אותה לראשונה אבנעזר הווארד – להיותה בניגוד לכרך המחרב והממית, אידאל של עבודה ומשכנות שאננים, בקיצור – אידאל החיים בכלל".20 בחירתו של קאופמן ברעיון "עיר הגנים" לא נעשתה אפוא על רקע המציאות של ירושלים בת הזמן. היא שיקפה את מגמותיה של הציונות כתנועה צעירה ואוונגרדית להשתית את המפעל הציוני ההתיישבותי על "המילה האחרונה" של התכנון המודרני ולהקים כאן חברת מופת. "הנשוב ונלך בדרך הגישושים והערפיליות של אירופה", שאל קאופמן, "או מוטב שנקום ונסתייע ביצירה שבאומנות הבניה המודרנית המשובחה, למען נגיע לידי מדרגת התפתחות גדולה יותר ונעלה יותר!"21 התשובה של קאופמן לשאלה זו הייתה תוכניותיו לשש שכונות הגנים בירושלים: תלפיות (1921), בית הכרם (1922-1921), רחביה (1922), אדמת עמוס (מקור חיים, 1923), קריית משה ובית וגן (1925). בנייתן של שש השכונות נעשתה במקביל, לאורך שנות העשרים, לאחר שנדחה הרעיון לרכז את הבנייה היהודית בירושלים באזור אחד שיהפוך לעיר עברית נפרדת (דוגמת תל-אביב שהפכה להיות עיר נפרדת מיפו). מכולן נותרה רחביה עד היום כדוגמה הטובה והשמורה ביותר לרעיון "שכונת הגנים". לחלקים נוספים של המאמר:
הערות שוליים: 13. לוין, ריכרד קאופמן, עמ' 47
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
