| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
העלייה הגדולה מארצות מרכז-אירופה בשנים 1936-1933 חוללה מפנה בתולדות רחביה והטביעה בה חותם עמוק לשנים רבות. רוב העולים לא הגיעו לירושלים, שהאפשרויות הכלכליות בה היו מוגבלות. חלקם הגדול התיישבו בתל-אביב ובחיפה, שהתפתחו מאוד כתוצאה מן הפעילות הכלכלית של העולים. אולם גם הזרם הדק של העולים, שהגיעו לרחביה (בין השאר בגלל מזג האוויר הנוח) הצליח לשנות את נופה הפיזי והאנושי של השכונה. הבחירה של העולים, המבוססים מבחינה כלכלית, ברחביה, הייתה כמעט מובנת מאליה. רחביה הייתה השכונה המודרנית ביותר בעיר והיא נהנתה מהקרבה למרכז העיר ולמוסדות הלאומיים. בניית בית או קניית דירה בשכונה היו אפוא גם פתרון דיור הולם (הקרוב ביותר לתנאי החיים בארץ-המוצא של העולים) וגם השקעה כלכלית משתלמת. יתרון חשוב נוסף היה הימצאותם בשכונה של רבים מעולי גרמניה הוותיקים, שהקלו מאוד על קליטת העולים החדשים.126 בואם של העולים הביא לגידול דרמתי במספר הבתים ובמספר התושבים בשכונה. ב- 1933 היו בה 87 בתים ו- 705 תושבים. שלוש שנים אחר-כך, הגיע מספר הבתים ל- 246 (כמעט פי שלושה), ומספר התושבים הגיע ל- 2,520 (פי שלושה וחצי).127 רוב העולים התיישבו בחלקים החדשים של השכונה – אזורי רחביה ב', ג' וד'. הביקוש לדירות היה גדול והבתים נרכשו עוד לפני שהושלמה בנייתם. יחד עם תנופת הבנייה, החל להשתנות גם אופייה של השכונה. השפה הגרמנית החלה להישמע יותר ויותר ברחובותיה, עד שגם חלק ניכר מן ה"אוסט יודן", שהתגוררו בשכונה – לרבות החלבן, בעלי חנויות המכולת, הקצב ושאר נותני שירותים – אימצו לעצמם משפטי מפתח בשפה זו. שמות גרמניים כמו הנס אודנהיימר, מקסימילין אופנר, מנפרד בהרנט, ד"ר פאול בונם ורבים אחרים החלו להופיע בפנקס הכתובות של תושבי השכונה בתוספת מודעות פרסומת בעברית ובגרמנית.128 שמות הרחובות השתנו ל"מיטודאלה שטראסה" ו"גאזה שטראסה", ומושגים כמו "שלאף שטונדה" (עיתון התאחדות עולי גרמניה המליץ להימנע מיציאה אל הרחוב בימי חמסין ולשמור על מנוחת הצהריים בין השעות שתיים לארבע),129 "קפה שטונדה", "הר פרופסור" ו"פראו דוקטור", החלו להדהד בין בתי השכונה. ה"יקיות" ניכרה כמובן גם בסגנון הארכיטקטוני של הבתים, שנבנו בסגנון הבינלאומי שהיה מקובל במרכז אירופה בשנות העשרים והשלושים, וגם בעיצוב הפנימי של הבתים, שלעתים עוצבו על-ידי מעצבי פנים. חדרי הדירות ברחביה התמלאו בכונניות ספרים גבוהות עד התקרה – עמוסות בכתבי שילר, גיתה והיינה – פסנתרי כנף, כורסאות וספות כהות וכבדות, שידות הנושאות בגאווה כלי חרסינה עדינים ועוד.130 חליפות כבדות, עניבה, פפיון, מגבעת וקסקט הפכו ללבוש מקובל בשכונה, והעיתונים הגרמניים, דוגמת "ידיעות חדשות" (בשפה הגרמנית) ו"פלסטיין פוסט" (בשפה האנגלית) נראו בתיבות הדואר.131 גם המשרד המרכזי ליישוב עולי גרמניה התמקם בשכונה.132 את רוחה של רחביה והאווירה בה בשנים ההן מאפיין דוד קרויאנקר במילים אלה: רחביה המקורית, "אי פרוסי בים אוריינטלי" – טיפחה את המורשת הייקית על תרבותה ואורח חייה. נהגו לומר, שהפרוסי האחרון חי ברחביה וש"רחביה נשארה גרמנית בלי להשתנות" (Rehavia Beleibt Deutch). ציינו אותה... יושר, יסודיות, רציונאליות שיטתית, ריאליזם וגם קצת חוסר דמיון, הומור יבש, אי שימוש במרפקים, גינוני נימוס... הערצה לתרבות הגרמנית, לספרותה ולמוסיקה שלה – באך ומוצרט, פסנתר בכשטיין וכנור... למרות שה"ייקיות של רחביה" אינה אלא תווית, וכדרך התוויות אפשר שהיא שטחית ולא לגמרי מדויקת, יש בה ביטוי מהימן למדי להווי של תקופה שנסתיימה.133 אולם לא כל ה"יקים" ברחביה יכלו לסגל לעצמן אורח חיים בורגני ונינוח. רבים לא מצאו עבודה במקצועם ונאלצו לעשות הסבה מקצועית. לעתים עבדו בעבודות כפיים קשות. חלקם התקשו להסתגל למציאות הקשה ב"מולדת החדשה", כפי שמעיד העיתונאי א' ביילין במאמרו "הייקים שלנו" מספטמבר 1941: ברחובותיה השקטים של ירושלים נתקל אני יום יום עם טפוסים שונים של שבט זה. אנשי מדע ואמנות החיים בתוכנו על אי נידח, מנותקים, משותקים, אין דורש ואין מבקש; זקנים וזקנות בודדים, כפופים וחרדים לגורל ילדיהם המפרפרים בצפרני האויב השטני ואין מנחם. אנשים ונשים מכל הגילים הנלחמים מלחמת קיום... ראיתים איך שהם מוכרים אחד אחד את כלי ביתם – מנורת-שבת, כף או מזלג כסף או שעון שהצילו מארץ אויבם. ראיתים איך שהם מוכרים את הנפשות היחידות שנקשרו אליהם באהבה... את ידידיהם האילמים כמוהם – את כלבלביהם, כי אין ידם לשלם מס נפש חיה זו. הייתי עד להתאבדויות ביניהם מבדידות, מפחד רעב, מצרה ויגון עד בלתי נשוא עוד – נפשות עדינות, דקות הרגשה שבחרו במוות מחיי ניוון.134 דמות טרגית, שהייתה מסתובבת ברחובות רחביה בשנות הארבעים המוקדמות, הייתה המשוררת היהודייה-הגרמנייה המפורסמת אלזה לסקר-שילר. תלבושתה המשונה וכובעיה דמויי הציפורים זכו ללעג של ילדי השכונה, אותם ניסתה לפתות בסוכריות. למרות ההערכה הרבה לה זכו שיריה היא נחשבה ל"משוררת המשוגעת", שסירבה להיכנע למוסכמות החברה הבוגרנית, שהקיפה אותה מכל עבר. גם הפגישה של ה"יקים" עם תושבי רחביה הוותיקים וילדיהם הייתם לעתים קשה, כפי שמספרת אסתר ארליץ (בתו של גיאורג הרליץ, מייסד הארכיון הציוני, לימים שגרירת ישראל בדנמרק): בעל הבית שלנו, ברחוב אברבנאל ברחביה, יהודי ספרדי בשם ברוך... כעס מאוד על הייקים שעלו לפלשתינה. יחבל מאוד שבאתם" – אמר לאבי ברצינות גמורה – "אתם מקלקלים לנו את היחסים עם הערבים".135 קבלת הפנים בגימנסיה רחביה הייתה צוננת עוד יותר כפי שמספרת אסתר הרליץ: ... רציתי מאוד להיות צברית, ניסיתי בכל כוחי למחוק את סימני ה"ייקיות" שדבקו בי. סרבתי לדבר עם אבא גרמנית, למרות שהיא לא הצליחה ללמוד ולו מילים אחדות בשפה העברית הקשה הזאת, ולבסוף ויתרה על כך כליל... אבל הצברים בכיתה לא הניחו לי ולשלוש חברותי, שדברו עברית בקושי והצליחו לתקשר ביניהן רק בגרמנית, להשתלב... כינו אותנו "נאציות". לא בכיתי ולא הראיתי סימני עלבון, אבל כעסתי נורא. חזרתי הביתה ואמרתי, שאני מכריזה שביתה. אני, הודעתי להורי, לבית-הספר הזה לא הולכת... לא אהבתי את בית-הספר ולא יכולתי לשאת את יחס החברים. גם פרוש רש"י לא הבנתי, רציתי ללכת משם. כעבור שנה באה הישועה. האשה, שניהלה את בית הספר הציוני בברלין, הגיעה לארץ ופתחה בית ספר בתלפיות. תודה לאל, כל הילדים הייקים עשו "ויקום ויברח"...136 תשובתם של חלק מן ה"יקים" לעלבונות הייתה להתמיד בלימודי העברית ולחזק את שורשיהם היהודיים. התאחדות עולי גרמניה פתחה קורסים שנתנו לעולים מושגים בסיסיים בהיסטוריה יהודית, בציונות וביהדות. בימי מלחמת העולם השנייה התפתח בירושלים "בית-מדרש עממי" (בשיתוף קהילת "אמת ואמונה", שבית-הכנסת שלה שוכן עד היום ב"גן רחביה"), ובו מבחר קורסים ממושכים בארבע מגמות: לימוד הלשון העברית, ארץ ישראל והציונות, ידיעת היהודית ולימודים כלליים. הרב קורט וילהלם לימד קורס בבית-המדרש ששמו: "מה אומרים לנו שמותיהם של רחובות רחביה?" (על שירת ספרד). סגל המורים – שכלל את רוברט וולטש, אוריאל הייט (לימים הד), ארנסט סימון, ברוך קורצוויל ומרטין בובר – היה כזה שכל אוניברסיטה בעולם הייתה מתברכת בו.137 עולים אחרים העדיפו להסתגר ולדבוק באורח חייהם ובתרבותם הגרמנית. בתי-קפה אירופיים קמו ביוזמת העולים בשכונת רחביה ובמרכז העיר. הגרמנית והאנגלית נשמעו בהם לצד העברית, חרף מחאות "המועצה המרכזית להשלטת העברית" בראשותו של מנחם אוסישקין. בתל-אביב שברו ילדי גימנסיה הרצליה את חלונות בית-הקפה "ריבולי" ושיגרו לבעליו מכתב איום על שלא דיבר עברית.138 בירושלים הקוסמופוליטית יותר יכלו ה"יקים" לדבר בשפתם ביתר ביטחון ולדבוק במורשתם. אחת הידיעות שעוררו סערה בירושלים הייתה, שבאחד מבתיהם התכנסה אספת אבל לזכר ה"קייזר וילהלם".139 מכל מקום, ה"יקים" שינו את פניה של רחביה. בתי-קפה, פנסיונים, חנויות ועסקים רבים נפתחו ביוזמת עולי מרכז-אירופה. ב- 25 ביולי 1947 התפרסם ב"הארץ" מאמרו של העיתונאי גרשון סוואט תחת הכותרת "שכונת רחביה בת 25", ובו נאמר: ראשוני בוניה תארו לעצמם את הרובע הזה כשכונה של חווילות, שתהיה עטופה ירק וגינות ושלא יהיו בה לא בתי קפה, לא בתי שעשועים ולא בתי עסק. חלום זה נתגשם רק בחלקו. לאט לאט הולך וגובר ברחביה תהליך ה"אורבניזציה". כיום קיימים כבר שלושה בתי-קפה, חנויות, יש שלושה בתי-מרקחת... ולא קשה לנבא, שעם התפתחותה העתידית של רחביה תשתנה צורתה ויושם קץ לשקט האידילי השולט עדיין ברוב רחובותיה. תיאור ספרותי אירוני של תהליך האורבניזציה שעברה רחביה, אפשר למצוא ב"פרקים החיצוניים" של "שירה" מאת ש"י עגנון, בהם מסופר מה אירע להרבסטים לאחר שנאלצו לעזוב את ביתם בבקעה עקב ההתקפות הערביות ולעבור לרחביה הצפופה: ההרבסטים שכרו להם דירה ברחביה, ואף על פי שאינה נאה ומרווחת בדירתם הראשונה בבקעה מעלה אחרת יש לבית ברחביה שאתה דר בין יהודים ואין אתה צריך להתירא שמא יזרקו בך אבן וכן כל כיוצא בזה. כל זמן שאתה מצוי ברחוב הרי טוב, אבל כשאתה יושב בבית דומה לך שאתה שרוי בתוך כלוב, אין רחבת ידים ואין מראה עינים. חלון פוגע בחלון ועיניך נושכות בעיני שכניך. והגנים קטנים, לא גנים הם, עציצי פרחים הם, שאנשים שמתגעגעים על ירק העמידו אותם כסימן לגן, ואם יש גן שהוא גן, באים מודדים ומהנדסים ובנאים ובין היום למחר מעמידים שם בית אבן. קשה מזה הוא השאון ורעש האוטומובילים, אדם יוצא מביתו פתאום אוטומוביל לפניו ואבטומוביל מאחריו ואבטומוביל מימינו ואבטומוביל משמאלו, ועל מיטתך בלילה כל האוטומובילים שראית ביום באים בלילה ומשמיעים קולם. מיום שנכנס מנפרד לדור ברחביה אינו זוכר אפילו חלום אחד בשלימותו.140 לחלקים נוספים של המאמר:
הערות שוליים: 126. גלבר, מולדת חדשה, עמ' 252
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
