כבן ליוצאי גרמניה שהיו בין מייסדי קיבוץ גלעד, החלטתי לכתוב ספר על תולדות הקיבוץ. בספר, פרק מיוחד על מורשת הייקים כפי שהיא משתקפת בזיכרון של דור המייסדים ובהווי המיוחד של הקיבוץ שמרבית מייסדיו, יוצאי גרמניה. מי הם היו, האנשים שעזבו מולדת, אב ואם וחברים לדרך, שהקימו את הקבוץ שלנו, שנתנו לו את שמו, שבנו במו ידיהם בתים ראשונים וחרשו כאן תלם ראשון שממנו כל ההתחלות שלנו? מי היו ה"ייקים" שלנו ומה הורישו לנו?.

קונצרטים על הגבעה

הם באו מלב ליבה של תרבות אירופה, מעושר עצום של אומנות, מדע, השכלה וספרים. המון ספרים. "בחנות לדברי אומנות ומתנות, של הדוד גוסטאב, ביקרו כלקוחות קבועים בני המשפחה הגרמנית הקיסרית, ובעיקר הנסיך היינריך, שהיה מפקד הצי בצפון גרמניה." כתבה מריאנה בורשטין. מנחם ליבר לא שכח מעולם את חדר הספרייה של אביו, החדר המרתק ביותר בבית: "היה זה אוצר בלום, היכל הספר האישי שלי". גם כשהלכו להכשרה לקראת עלייתם לארץ, אותה תרבות המשיכה להיות עולמם.

כך סופר על חוות אלגוט: "הפעולה התרבותית מסתייעת בספריה בת 3000 כרך, שני פטיפונים, רדיו, הרבה תקליטים טובים, שני פסנתרים וכמה חלילים. לפעמים מעירים בבוקר על ידי נגינת חליל, דבר מועיל ויפה גם יחד. בכלל, יש תשומת לב מיוחדת לבחינות אסטטיות." כשעלו לגבעה הקרחת, כשהקימו את גלעד, עוד בטרם כל, הזמינו ל"נקודה" שלישיות ורביעיות וסולנים לנגן בקונצרטים של החגים.

למדנו להתבונן, לא רק לראות...

הם גדלו על משמעת קפדנית, נוקשה והגיונית. "לא מדברים אם לא נשאלים" שיננה סבתה של מריאנה השכם והערב, ואביה היה: "ישר והגון, היו לו עקרונות ברורים על סדר וניקיון, דייקנות ואחריות, ומילוי חובה אישית של האדם, שאותם דרש גם מאחרים. כשהייתה לו פגישה והאיש לא הופיע בזמן, חיכה חמש דקות, ועזב את המקום." אותה משמעת הפכה להם הרגל ואופי, בסיס של ראייה ולימוד מעמיקים.

"אמא הראתה לנו את פלאי הטבע בטיולים ליער שבקצה העיר, את הפרחים והציפורים, ממנה למדנו להביט בכל בעין פקוחה ובוחנת. היא לימדה אותי להתבונן, ולא רק לראות. ." כתבה מאריאנה.

ילדים לא משתתפים בליל הסדר

החינוך שקבלו בילדותם הוא שקבע לימים ש"דשא לא חוצים", שסביב לבריכת השחייה אין דשא, "כי זה מלכלך". שנכנסים למים - רק לאחר שמתקלחים בכניסה, ושילדים עד כתה ה' אינם יכולים להשתתף בסדר הפסח הקיבוצי, כי אינם מסוגלים לשבת בשקט ולהקשיב ערב שלם! אותה משמעת מחשבתית מתגלה גם במבוא לספר לימוד שכתב מנחם ליבר, שם הגדיר את המתמטיקה (ואולי גם את עצמו): "ביטוי מובהק של מחשבה הגיונית ודמיון ממושמע." וותיקי קבוץ רגבים השכן זוכרים עד היום כי לאחר העזרה שניתנה להם ביום עלייתם על הקרקע, ב- 1948, נשלח להם מגלעד חשבון על טוריה שבורה! כשסיפר על כך הוסיף חבר רגבים באנחה: "והלוואי והיינו לומדים קצת מכם בעניין זה..." מעניין שמקבוץ עין-השופט הגיע לאחר יום העלייה לגלעד חיוב על שני מעדרים... גם "האמריקאים" היו מסודרים.

לא בונים בלי תכנית

לפיכך, כששמעון בורשטיין היה עולה מדי יום, במשך שנים רבות, על כסא גבוה כדי לכוון את השעון בחדר האוכל, היה בכך טקס קבוע שביטא קביעה נחרצת: "סדר מוכרח להיות!", על הדקה, תמיד.

ללא ספק, לאותו אופי היו גם צדדים אחרים, פחות חביבים, כפי שכתב גיורא יוספטל:

"מעצורים בשירה, כבדות בשמחות פומביות, רגישות יתר כלפי שגיאות ב"טון הטוב", כל אלה מהווים סימני היכר של כל הייקים, וגם אנו לא יוצאים מהכלל הזה. כירושה מהגלות אין לנו חן רב לנשפים ועונגים..."

"בימים ההם לא תכננו יישובים מראש, אבל אנחנו הזמנו תכנית לנקודה אצל האדריכל שרון. כולם לעגו לייקים שלא מתחילים לבנות לפני שיש להם תוכנית. רצינו יישוב מתוכנן ויפה..." ספרה לימים סנטה יוספטל. ואכן, את שורת הבתים הראשונה שנבנתה בגלעד סימנו במספרים: 6,5,4,3,2,1 . וכשהמשיכו לבנות באותו קו, אך לכיוון ההפוך, קראו לבתים מינוס אחד, מינוס שתיים, וכך הלאה. סדר כבר אמרנו...

לא במקרה היו גינות הנוי של החברים ליד בתיהם מקור לגאווה, ואפילו לתחרות, מי יגדל ליד ביתו את הדליות, הגרברות והוורדים היפים והמוצלחים ביותר! .

יש אשוח אבל ישו לא שלנו

הם באו, ברובם, ממשפחות שראו עצמן "גרמנים בני דת משה", והורי רבים מהם דבקו בגרמניותם עד הרגע האחרון. יצחק פרסר: "אני זוכר שהיה ילד גרמני שישב לידי בבית הספר, דברנו ושיחקנו בהפסקות. אבל כשאביו ראה אותי משחק עם בנו, אסר עליו. לא הבנתי, שאלתי: למה? הייתי בן שבע או שמונה. אביו אמר לי: בגלל שאני יהודי. אמרתי שאני לא יודע מה זה יהודי ושאשאל בבית. לאבי קשה היה להסביר לי מה זה יהודי, אבל תפסתי שאני שייך לאיזה עם אחר, שונה מרוב תושבי גרמניה."

"חגגנו את החגים הנוצריים כ"חגים גרמנים", והיה לנו כל שנה עץ אשוח לחג המולד. הסבירו לנו ש"ישו לא שלנו", אבל שרנו את שירי החג, שאני אוהבת מאד" כתבה חוה וולף. רוזל ליבר אמרה על הוריה: "הם הרגישו את עצמם עד הסוף, עד לרגע האחרון, שייכים לעם הגרמני. עוד יש לי גלויה אחרונה מאבא בה כתב כמה הוא אוהב את העיר שלו, וכמה לא רצה לעזוב."

ארץ ישראל הייתה למרביתם, לפני עליית הנאצים לשלטון, חזון רחוק ולא רלבנטי. כשסנטה שמעה ב- 1932 סיפור על חיי החלוצים בארץ "שמעתי את זה כמו סיפור מרתק, כפי שקראתי אולי גם על האינדיאנים" אמרה. לוטה מוקרי הגיעה לתנועת בני עקיבא והתקרבה לרעיון הציוני, "אבל אבא כל הזמן אמר לי: מה את מחפשת שם? יש שם מדבר. מי הולך לשם?" יוסף (יוף) יען אמנם גדל בבית ציוני, ואמר: "כבר בגיל בר המצווה היה לי ברור שאני מיועד לארץ ישראל", אבל למרבית ציוני גרמניה, עד עליית היטלר לשלטון, התאימה האימרה הידועה: "מיהו ציוני? יהודי אחד, הלוקח כסף מיהודי שני, כדי שיהודי שלישי יעלה לארץ ישראל." תנועת הנוער היהודית, החלוצית- ציונית, הפכה במהרה, בעקבות חילופי השלטון בגרמניה, לביתם האמיתי, לחוויה המכוננת שליוותה ועיצבה את כל חייהם.

רוזל זכרה:"הגעתי להחלטה על הדרך הנכונה לאחר שקראתי את כל החומר על החלוציות ועל הרעיון לבנות קיבוץ, לבנות חיים חדשים ליהדות, ובעיקר גם על סוציאליזם, על צדק שהיה מאד חשוב עבורי, ועבודה לכל אחד, זכות לכל אחד. אני שנאתי את הבורגנות, התנגדתי, הייתי "חלוצה" מטבעי.

רציתי להיות בן אדם חופשי, שמתלבש פשוט, בארץ חדשה, טובה יותר."

על מנת לממש אותה הכרעה היה עליהם לעבור מהפך אישי, להכשיר עצמם לחיי עבודה פיזית בחקלאות, כדי להתאים לעלייה חלוצית. עבורם לא היה זה מהלך טבעי או פשוט. "גוסטאב, הרפתן המדריך הגרמני, תמיד אמר לנו: ככה אתם רוצים לבנות את ארץ ישראל? מה שאתם בונים בידיים שלכם, אתם הופכים עם הישבן..." .

ייקים מפונקים

גדעון וולף זכר את המפגש הראשון שלו עם ארץ ישראל: "ירדנו בלילה חשוך, הגענו לרישפון, ושם שמעתי בפעם הראשונה בחיי נעירת חמור!"

הם הגיעו לארץ ודבר לא היה בידיהם. ריטה יען סיפרה על כך: " לא היו חפצים אישיים. באנו בלי. מהאנייה לקחתי תרמיל על הגב, נעליים, מעיל, וזהו. אבל לא הייתה הרגשת וויתור בגלל הפרימיטיביות הזאת. הייתי ממש שלמה עם זה. היינו כל כך עסוקים בלבנות את הקיבוץ, שכל ההיסטוריה בארץ עברה על ידינו."

כאן בארץ ישראל התקבלו "הייקים" ברגשות מעורבים. יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, הסביר ש"תכניתנו אינה ריאלית, כי חלוצי גרמניה יותר מדי מפונקים, ולא יהיו מסוגלים בתנאים הקשים בארץ להקים קיבוץ. לדבריו העלייה הגרמנית התחנכה על ברכי יהדות מתבוללת, שגדלה בתוך אטמוספרה אינטלקטואלית של הכרך והפרובינציה בגרמניה, ולא ינקה מהוויה עממית. זמן רב יעבור עד שחברים אלה יסתגלו לעבודה ולחיי אנשים פשוטים, להווי פרולטארי, להווי קיבוצי." בלילה הראשון על אדמת המולדת שוכנו כמה חברים בקבוץ גבעת השלושה, בלול תרנגולות, עם מזרונים עשויי קש. בחצי הלילה לא יכלו העולים החדשים לשאת יותר את עקיצות הפרעושים ששרצו בהמוניהם בתוך הקש, ויצאו מהלול.

בבוקר כשראו אותם חברי הקיבוץ שאלו אותם, ספק בתימהון ספק בלגלוג "מה? הפרעושים שלנו לא נאים לכם???" סנטה מעולם לא שכחה ספור זה. .

אין אוברדראפט

מריאנה זכרה היטב את המשמעת הקיבוצית: "שמעון ואני קבענו להתחתן במהרה, אך שלחו אותנו לעבודת חוץ באפיקים, לשלושה חודשים, ואמרו שלהתחתן נוכל גם בעוד רבע שנה.

המשמעת והאחריות הקיבוצית באה לביטוי אופייני גם באסיפה בפברואר 1944 בה נמסר על המצב הכספי: "בדוח מסר משה על המצב הכלכלי הקשה אשר אנו נתונים בו. בשלושה החדשים האחרונים הוצאנו לערך 800 לירות ארץ-ישראליות, אך הרווחנו רק 500 לא"י. קם ויכוח רציני מאד, בהשתתפות חברים רבים. הסיכום- 1. למנוע חריגות מהתקציב, 2. לנצל כל אפשרות של עבודת חוץ מכניסה, 3. להקטין ההוצאות הכלליות." סיכומים דומים ניתן למצוא גם בכל השנים הבאות. בכל אותה תקופה ריחפו צער ואי וודאות לגבי מה שקרה באירופה, כרסמו עמוק בלבבות, וחרתו צלקות לשנים ארוכות, כמעט מבלי שדברו על כך: קורט ארליך זכר:"הימים הראשונים היו קשים. תנאי העבודה הכבידו, ועל הלב רבצו שמועות מן האסון הגדול באירופה..."

בארץ התנהל וויכוח אם צריך ללכת לבריגאדה או רק לפלמ"ח. בעין חרוד התקיימה במשך שבוע שלם כל ערב אסיפה, עד אור הבוקר, ובאסיפה האחרונה הרביצו מכות. כשנסעתי הביתה לרעננה סיפרתי על כך ואמרתי: "עכשיו ברור לכם למה אנחנו צריכים קיבוץ משלנו? זה אצלנו לא יכול לקרות!

היינו קיבוץ מאד לא נאמן לקו, וכמעט הוציאו אותנו מ"הקיבוץ המאוחד" כי החלטנו לתת כסף כיס לחברים, 10 גרוש, שהספיקו ל 100 גרם קפה..." .

חלום שהוגשם

כשסוף סוף בא היום הגדול, יום העלייה על הקרקע, כתב דוד (נגוס) מוקרי ביומנו: "אנחנו, רק אנחנו, חורשים את התלמים על אדמתנו!" אותה שאיפת עצמאות, הגאווה על ההתחלה החדשה שעשו במו ידיהם, ליוותה את וותיקי גלעד כל חייהם וחיזקה אותם גם ברגעים הכי קשים. כך סיכם לימים אחד החברים: "...מאיזה עולם מוזר הגענו עד הלום, מאיזה ערבוב מרתק של תוהו וסדר, כוח חיות ורפיון חושים, ניזונו בני הדור שלנו. המוטיב המרכזי בחיינו היה, מאז שהגעתי להכרה, להימלט מהתוהו וליצור חיים המכוונים על ידי מטרה ברורה, ולבנות את הכלים להגשמתה.

...הגשמתי את חלום נעורי והייתי שותף להקמת יישוב עברי בארץ, בנס נמלטתי משואת ישראל באירופה וזכיתי לראות בתקומת ישראל במדינתנו שנולדה לעינינו המשתאות.

...ותמיד, כשהרחקנו ממקומנו לעיר או לחופשה, בהתקרב הרכב לביתנו, התמלא הלב בגאווה בראותי שדות ויערות ודרכים, ויישוב ברוך יופי עלי גבעה..." .

זאת המורשת, אלה השורשים

דומה שמשהו מאותם שורשים נשאר גם היום, לאחר שלושה וארבעה דורות, גם בקיבוץ שהשתנה כל כך. משהו נשאר מטעמם של כדורי הקוואקר שהחליפו את המרציפנים מהילדות, מקוניאק הביצים הביתי, העשוי כוהל גנוב מהמרפאה, מעוגות התפוחים, ה"אפפל שטרודל", מה"קומזיצים" סביב הפתילייה וסיר הפלא, ומהקצפת הגלעדית, שהייתה למסורת במסיבות סיום בית הספר "יפעת". קצת מהחינוך הקפדני, מהציורים האימפרסיוניסטים שהיו פעם קישוט יחידי על הקיר, מה"אוכל לא זורקים" וה"גומרים מה שבצלחת", מהקפדה על ימי ההולדת והזיכרון המופלא של כל התאריכים (תשאלו את חוה גולדשמידט או הגר רודניק), מה"חייבים לעמוד בתקציב", קצת מכל אלה עדיין מרכיבים נימים חבויים בקיבוץ שלנו.

זאת המורשת המיוחדת לקיבוץ הזה, לבית הזה, לאנשים הללו.