(1037-980). פילוסוף פרסי, רופא. המקורי ביותר מבין הפילוסופים המוסלמיים הדתיים (פ'אלאסיפה). הוא גיבש לעצמו השקפה פילוסופית מונותיאיסטית, המתקרבת ביותר אל סינתיסה בין רעיונות האיסלם לבין עיקרי התורות של אפלטון(Plato) ואריסטו (Aristotle). אהבת חיים מכאן, ובקשת האמת מכאן, הצטרפו יחדיו כדי יצירת שיטה פילוסופית המשקפת את פעולתה של רוח יוצרת וביקורתית, הספוגה רגשות דתיים עמוקים. שלא כפ'אראבי (Farabi) - ממנו הוא הושפע במידה ניכרת, ושלא כאבן-רושד - שתרומתו המקורית כלולה בעיקר בפירושים, הצליח אבן-סינא לנסח Summa פילוסופית, מחוץ למסגרת מחקר ביקורתי לכתבי אריסטו, משנסתייע בפרשנים ניאו-אפלטוניים וסטואיקנים. ה-Shifa שלו השפיעו השפעה מעמיקה על מוסלמים, יהודים ונוצרים, אף כי הם עוררו את איבתם של התיאולוגים. חיבורו של אל-גזאלי "אי עקיבותם של הפילוסופים" היה מכוון בעיקרו כנגד אבן-סינא. חיבור זה הביא לידי נסיגה של הספקולציה הפילוסופית היוצרת באיסלם ואפילו אבן-רושד בעצמו לא יכול היה להחזירה אל עמדתה הקדומה.

בתורת-ההגיון (לוגיקה) קיבל את התורה האריסטוטלית בדבר המושגים של סיבה ותולדה בחומרתה ולכן הגיע לידי מחלוקת עם התיאולוגיה. הדטרמיניסם הלוגי שלו חלק באופן קיצוני על הדטרמיניסם התיאולוגי.

בפסיכולוגיה הוא שילב את דעותיהם של אריסטו ושל פלוטינוס (Plotinus) לכדי שיטה אחת, ברעיון שזכה לתהודה נרחבת, בדבר אלמותה של הנפש השכלתנית: נפש זה באשר היא צורה, הריהי עצם.

תרומתו למטפיסיקה היא מרחיקה - לכת יותר. כמו כל הפילוסופים המוסלמיים הדתיים, הוא נסתייע בפלוטינוס ובפורפירי (Porphyry) (שניסה בעצמו למצוא שיטה המשלימה בין אפלטון לבין אריסטו) ובנסיון להעניק משמעות דתית - מוניסטית להגותו של אפלטון; בדרך כלל, סבר הוא שיוכל לקשר את האמונה המוסלמית המסורתית, עם עיקריה של המחשבה היוונית. תפיסתו של אבן-סינא את האלוהים, בו הישות, הקיום והמהות מזדהים, זכתה להיות נפוצה מאוד במערב בעיקר בתורותיהם של היהודי רמב"ם והנוצרי תומס אקווינה (Aquinas). וכן גם המוסף שלו, שבכל הברואים המהות נפרדת מהקיום - שאינו אלא מקרה.

אבן-סינא קיבל את המושג האריסטוטלי של קיום-עולם (במיוחד בנוגע לנצחיות החומר) ולפיכך חלק על המושכל הראשון התיאולוגי, לפיו העולם נברא "יש מאין". יתר-על-כן, הבריאה היא תוצאה מוכרחת מקיומו של האלוהים בתורת אחדות מוחלטת ופשוטה, בה הידיעה, הרצון והכוח הם אחד עם מהותה. אלוהים הוא הסיבה הראשונה, לפיכך הוא בהכרח הבורא. הרמב"ם ואקווינה חלוקים על התפיסה הזאת וטוענים לנכונותה של עמדת כתבי-הקודש, לפיה העולם נברא על-ידי אלוהים בתוך מימד הזמן, על פי רצונו החופשי ומתוך האין.

כדי לגשר על פני התהום שבין התגלות ותבונה, התבצר אבן-סינא בתוך מיסטיקה עיונית, בחיבורו "הנחיות" (Isharat, Indications). המיסטיקון הספקולטיבי (arif), המשיג את הדרגה הנעלה ביותר של הכרה, מגיע לאחדות אינטלקטואלית עם האלוהים בתפיסה אינטואיטיבית. הפילוסופיה המעשית היא חלק מן "המטפיסיקה" של אבן-סינא, כיוון שהשגת האושר האנושי אפשרית רק בחברה.

הנבואה והחוק המוסלמי המתגלה באורח נבואי (Sharia) הם הכרחיים למען חיי האדם ואושרו. נותן החוק הנבואי מביא אל האנושות חוק אלוהי, המהווה ערובה לאפשרותם של החיים הטובים עלי אדמות. פ'אראבי זיהה את נותן החוק הנבואי עם המלך-הפילוסוף האפלטוני; אבן-סינא איננו עושה כן ומעניק לנביא ידיעה נבואית אינטואיטיבית שהיא עדיפה ועליונה על פני הידיעה הפילוסופית. המדינה המוסלמית האידיאלית, בעלת חוקי מוחמד כחוקיה, היא הקוטב - שכנגד למדינה האפלטונית; ספרי "המדינה" ו"החוקים" הדגימו לדעת הפילוסופים המוסלמים הדתיים את המשמעות המדינית של Sharia והעניקו למדינה המוסלמית את מושגי הצדק והחוק. בדרך זו יכולים היו פילוסופים אלה להגיע לידי שילוב שבין יסודות האיסלם לבין מושגים - יווניים. בכך מתמצה מקוריותה של מחשבה פילוסופית-דתית זו, המעניקה עמדה עליונה ל-Sharia, בתורת יסוד ומרכז לשיטותיהם.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.