אחד מסלעי המחלוקת בין ישראל ובין מדינות ערב – ודאי לא החשוב שבהם – היה ועודנו מספר הערבים הפלסטינים שנהפכו לפליטים בזמן מלחמת 1948 ובגינה. הדוברים מטעם הערבים נקבו מאז 1949 מספר של 900,000 או מיליון פליטים, ואילו דובריה של ישראל נקבו דרך-כלל, לפחות בפומבי, במספר "520,000 בקירוב".¹ משלחת הסקר הכלכלית של או"ם וסוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטינים במזרח הקרוב (UNRWA, אונר"א בראשי תיבות בעברית), אף היא מוסד של האומות המאוחדות, העמידו את המספר על 726,000.² יש אומדנים נוספים, הנעים בין אלה של ישראל ושל הערבים. למשל, בפברואר 1949 אמדו הבריטים את מספר הפליטים ב-810,000, מהם 210,000 ברצועת עזה, 320,000 בגדה המערבית ו- 280,000 בלבנון, בסוריה ובממלכת ירדן גופא ("הגדה המזרחית").³

מנכ"ל משרד החוץ של ישראל, איתן, התייחס במכתב פרטי שכתב לקראת סוף 1950 למספר הפליטים שנרשמו ברישומי אונר"א ב- 1949: 726,000. מספר זה, לדעתו, "קפדני" מדי ו"המספר האמיתי הוא קרוב ל- 800,000".⁴ אך ישראל הוסיפה לדבוק רשמית במספר נמוך בהרבה – 520,000, בשל סיבות מובנות: "אם האנשים (...) יתרגלו למספר הגדול ואנו נצטרך בסופו של דבר להסכים לחזרת הפליטים, עלולים אנו להיתקל בקשיים, מול המוני תובעים, לשכנע את העולם שלא כל האנשים האלה היו לפנים בשטח ישראלי (...) בכל מקרה נראה שרצוי להפחית את המספרים (...) במקום להגדילם".⁵

ישראל האמינה באמת ובתמים, שהמספרים שנקבו הערבים (וגם האו"ם) "מנופחים". לדעתו של שרת נבע ניפוח זה מכך, שנכללו בהם גם פליטים מאזורים שמחוץ לתחומה של ישראל וכן "אנשים חסרי אמצעים", שהעדיפו לקפוץ על קרון הסעד של האו"ם במקום להישאר בבתיהם ולהיות שרויים שם בעוני. הפליטים עצמם נהגו להפריז במספרם (למשל, על-ידי אי-רישום מקרי המוות) כדי לזכות ביותר מנות מזון.⁶

באוגוסט 1948 הורה שרת לפקידי משרד החוץ להסתייע במומחים כדי לאמוד את המספר הנכון של הפליטים. הפקידים השיבו, כי הסטטיסטיקאים "אובדי עצות" בניסיונותיהם להגיע לאומדן מדויק ככל האפשר וכי הם עצמם פנו אל משרד החוץ לקבלת המספרים.⁷

באמצע 1949 ביקש שרת מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל להגיש לו אומדן רשמי. ב- 2 ביוני השיב דוקטור הלמוט מיוזם, אחד מאנשי הלשכה, כי "מספר הפליטים מגיע איפוא בערך ל- 577,000". הלשכה הגיעה למספר הנ"ל בדרך זו: על-פי אומדנים של שלטונות המנדט הבריטי התגוררו בזמנם 722,000 לא-יהודים באזורים שנכללו לימים במדינה היהודית (כולל ירושלים המערבית). כיוון שאומדן זה עלה, לדעת הלשכה, ב- 6 אחוזים על המספרים בפועל, יוצא מכאן שהמספר האמיתי הוא 679,000. ממספר זה יש להפחית את כ-102,000 הערבים החיים עתה במדינת ישראל, ונותר אפוא מספר של 577,000 פליטים.⁸ (על יסוד זה הגיע משרד החוץ של ישראל למספר הרשמי של 520,000 עד 530,000: הוא טען, כי 30,000 עד 40,000 ערבים הסתננו בחזרה לישראל מאז המפקד בנובמבר 1948, שבו נמנו בישראל 102,000 ערבים, ויש להחסיר אותם מן המספר 577,000). אולם מיוזם סייג את אומדנו באמרו, כי המספר 679,000 שנקב בתור מספר הערבים בשטחי ארץ-ישראל המנדטורית, שלימים נכללו במדינת ישראל, לא הביא בחשבון את הערבים ה"בלתי-חוקיים" שחיו בארץ (ולכן לא נכללו באומדן הבריטי) וכן לא את ריכוזי הבדווים בנגב, גם אלה שנשארו במקומם וגם אלה שגלו ממדינת ישראל.

שתי קבוצות אוכלוסייה אלה, כמו גם גורמים נוספים, הובאו בחשבון באומדן שעשו הבריטים בספטמבר 1949. משרד החוץ בלונדון הגיע למסקנה, כי מספר הפליטים נע "בין 600,000 ל- 760,000". האומדן בעל "השוליים הרחבים" נבע מכך, שהמשרד ציטט כאן, מצד אחד, את האומדן של מחלקת המחקר שלו (600,000), ומצד שני את "המספר המרבי" (766,000) שאמדה הוועדה הטכנית של ועדת הפיוס. אך גם המספר הנמוך יותר היה גבוה מן המספר שנקבו מקורות ישראליים רשמיים, ומשרד החוץ הבריטי הסביר הפרש זה בנימוקים הבאים: ראשית, ישראל לא הביאה בחשבון את הריבוי הטבעי בקרב הערבים הארץ-ישראלים מאז 31 בדצמבר 1947 (שאמנם צריך היה להחסיר ממנו את מספר האבדות שספגו הערבים במלחמה); שנית, ישראל שגתה בהפחיתה 6 אחוזים מן המספר שהתקבל במפקד שערכו שלטונות המנדט (725,000); ושלישית, היא התעלמה מ- "95,000" הבדווים, שרבים מהם נהפכו בזמן המלחמה לפליטים. על סמך שיקולים אלה הגיעו הבריטים למסקנה, כי המספר הקרוב ביותר לאמת הוא, ככל הנראה, 711,000 פליטים ערבים פלסטינים.⁹

מקובל היה גם על דוקטור מיוזם וגם על הבריטים, כי אין כל דרך לקבוע במדויק את מספר הערבים הבלתי-חוקיים שחיו בארץ-ישראל עם פרוץ המלחמה. בה-במידה לא היה אפשר, לדעתם, לקבוע בדיוק את ההפרש נטו בין מספר הלידות ומספר המיתות בקרב ערביי ארץ-ישראל בזמן המלחמה. מיוזם הוסיף על כך, ובצדק, כי גם אין אפשרות להעריך במדויק את מספר הבדווים שנהפכו לפליטים.

מכל האמור לעיל יוצא, כי אי-אפשר לקבוע אומדן מוגדר ואמין לחלוטין. אני כשלעצמי נוטה להסתמך על האומדן הבריטי הראשון, שיש בו אומנם שוליים רחבים, כאמור, אבל עם-זאת הוא נראה הבטוח ביותר, דהיינו: "בין 600,000 ל- 760,000" פליטים.

קראו עוד:
ראשית קליטתם של הפליטים הפלסטינים במדינות ערב 1948 - 1949 

הערות שוליים:

1. ראה, למשל, ג"מ, מ"ח 2451/13, קומיי לוועדה הטכנית של ועדת הפיוס, 24 ביולי 1949: שם, 2444/19, שרת לאילת (וושינגטון), 31 ביולי 1949.
2. Gabbay Political Study p. 175. גבאי עצמו אמד את מספר הפליטים ב-710,000 (עמ' 177).
3. PRO, fo371-75419 e2297/1821/31, McNeil response to Question on 16 February 1949 by Brigadier Rayner.
4. אצ"מ, A340-24, איתן לדניאל סירקיס (הצפה), 10 בנובמבר 1950.
5. ג"מ, מ"ח 2564/22, ארתור לוריא לאיתן, 11 באוגוסט 1948.
6. שם, 2444/19, שרת לאילת (וושינגטון), 31 ביולי 1949.
7. שם, 2564/22, שמעוני לאיתן, 25 באוגוסט 1948 (עם הערה של שרתוק), ושמעוני לשרתוק, 2 בספטמבר 1948.
8. שם, 2444/19, דוקטור ה' מיוזם לאשר גורן, המחלקה מדינית של משרד החוץ, 2 ביוני 1949.
9. PRO, fo371-75436 ei0083/1821/31, Foreign Office to UK Delegation to the United Nations, New York, 2 September 1949.