| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
באביב 1096 החריבו כנופיות של נוודים, ובעקבותיהן קבוצת חיילים מזוינים של הרוזן אימכו מפלונהיים, את הקהילות היהודיות של מיינץ, וורמס וקלן. קהילות טרוייש ופראג הרחוקה הושמדו בחלקן הגדול. יהודים שישבו בעיירות קטנות נרצחו או שאולצו להתנצר. כל אוכלוסיית רגנסבורג נטבלה בכוח בדנובה. בשל דבקותו בהתחייבויותיו והודות לשיטות ההגנה העיקשות שלו, הציל ההגמון יוהאן את כל יהודי שפייר, למעט אחד עשר איש. יש אי-אלו ראיות בנוגע להתקפה ברואן, אך זוהי ההתייחסות היחידה לפרעות, שבהן ניספו אלפי יהודים, מחוץ לאימפריה (גרמניה, פחות או יותר).1 רק שלושים או ארבעים אחוזים של האוכלוסייה היהודית ניצלו מפגיעה. לצד הנזק הפיסי נותרו צלקות עמוקות, שמעשי הטבח הטביעו בזכרונם של היהודים, ונערכו רשימות מפורטות של יהודים שנהרגו על קידוש השם. במשך מאות שנים אחרי כן הוקראו רשימות אלו בבתי הכנסת. כותבו רשומות חיברו דיווחים על האירועים. חוות דעת הלכתיות עסקו בסוגיה העדינה של מומרים בכפייה, התנהגותם והתנאים לחזרתם האפשרית לחיק היהדות. דיווחים אלו הם אשנב הצצה למנטליות ולהשקפות היהודיות במאה השתים עשרה. דבריו של שלמה ב"ר שמשון, שנכתבו זמן קצר אחרי 1140, מדברים בעד עצמם:
מבחינתו של שלמה ב"ר שמשון, מסע הצלב הראשון לא היה רגע גדול בתולדות ימי אירופה. זו היתה מגיפה ("ארבה"), שהונחתה על היהודים בידי גברים, נשים וילדים מארצות רבות ("צרפת ואשכנז"), פעולה של האספסוף שיצא למסע נקמה נגד המוסלמים, שכבשו את ארץ הקודש, ובייחוד את ירושלים, עיר שנעשתה קדושה לנוצרים לא פחות מאשר ליהודים.3 אף על פי ששלמה ב"ר שמשון לא היה יכול לנסח זאת כך, הוא תפס באינטואיציה נכונה שמסע הצלב היה גם מסע צליינות בחיפוש אחר הקדושה. ההתקפות על היהודים, כפי שהוא ראה זאת, לא היו מסע עונשין בלבד; מטרתן היתה טיהור יסודי של החברה הנוצרית. יש לחסל את היהודים, ואחר כך את המוסלמים, אלא אם כן יסכימו להתנצר. ההתרגשות של מסע הצלב אחזה בכל. בנקודה כזו או אחרת, היא סחפה את כולם בדרכה. שלמה הסיק מכך שרק לבדם, כשחרב בידם, יוכלו יהודי אירופה לשמור על בטחונם. אך האם התחושות של שלמה ב"ר שמשון – שנתגבשו חמישים שנה לאחר המאורעות עצמם – היו נכונות? האם השתנה העולם שבו חיו היהודים?4 האם הגישות כלפיהם נעשו שליליות בלבד? האם הפכו היהודים קורבן למעשי אלימות קפריזיים5 כל אימת שהיתה תסיסה של דעות קדומות?6 האם הפכו חיי היהודים ל"עמק הבכא"?7 ואולי היו מסעי הצלב אירועים בודדים, שהעידו על שחיקה מתקדמת במעמדם של היהודים ותו לא?8 לאמיתו של דבר, מעשי הטבח של שנת 1096 אינם מצביעים על קריסה מוחלטת של הבטחון היהודי, והם לא היו בהכרח הקדמה להתקפות הבלתי פוסקות שבאו לאחר מכן. כמו כן, אי אפשר היה לחזות אותם מראש. מדיניותם של השליטים לפני מסעי הצלב לא בישרה אותם, וגם לא אפיזודות קודמות אפשריות של טבילה בכוח. סמוך למסעי הצלב לא היתה ליהודי ארץ הריינוס סיבה לחשוב שהם נמצאים במצב מסוכן; ההתקפות נחתו עליהם בהפתעה מוחלטת, כפי שמציינים כותבי הרשומות היהודים. כמו כן, ניתן לטעון שמסעי הצלב שינו את מהלך היצירה היהודית. הם יצרו משבר אינטלקטואלי. אך העידן היצירתי בישיבות אשכנז הגיע לשיאו לפני שנת 1096.9 רש"י, שהיה משכמו ומעלה באותה תקופה, בא מצרפת ללמוד במיינץ, אך חזר אחר כך לארצו כדי להקים את הישיבה של בטרואה (טרוייש) שבשאמפאן. ויתרה מזו, לאחר מסע הצלב הראשון קמו קהילות ארץ הריינוס לתחייה, ותעיד על כך פריחת חסידי אשכנז מאה שנים לאחר מכן, אחד הביטויים היצירתיים ביותר של התרבות היהודית בימי הביניים. היכן אמור לעבור איפוא הקו בין המשכיות לשינוי, אם בכלל? למסעי הצלב עצמם היו פנים רבות. הם היו מסע צליינות לארץ הקודש, משימה לשחרור המקומות הקדושים הכבושים, וחידוש הרעיון הנוצרי של יישוב ארץ הקודש, שבוטא על-ידי אוסביוס במאה החמישית. מסעי הצלב סיפקו סיוע צבאי לביזנטיון המבוצרת, שכמעט נפלה בידי המוסלמים קודם לכן, במאה האחת עשרה; כמו כן, הם סיפקו אדמות לבנים הצעירים שלא יכלו לרשת את אחוזות אבותיהם, ואף לא יכלו להינשא ולהקים משפחות משלהם. מסעי הצלב היו הסלמה הגיונית במלחמה בת שלוש מאות שנה על כיבושו מחדש (או כיבושו, תלוי בנקודת הראות) של חצי האי האיברי מידי המוסלמים, שהגיעו בשנת 1085 לעיר טולידו. לפיכך, מסעי הצלב היו איתות לעולם המוסלמי שאירופה עברה ממגננה למתקפה. ותעיד על כך העובדה, שהסוחרים באזור הים התיכון החלו להעדיף העברת סחורות בספינות איטלקיות על פני ספינות מצריות.10 מסעי הצלב גילמו את הרעיון המופשט של Christianitas, האמונה כי העולם הלטיני מאוחד בחיפוש אחר אידיאל דתי משותף ויש לו תרבות משותפת. מסעי הצלב היו ביטוי לאדיקות עממית, להילה דתית שחדרה אפילו לתחומים שלא היה להם היבט דתי מובהק, ולאמונה הבלתי מעורערת של רבים בתקופת מסעי הצלב "במציאות עליונה, על-אמפירית, שהותוותה על ידם באמצעות סמלים נוצריים".11 דומה שהרעיון של אגובארד מליון אודות עם נוצרי החי בחברה נוצרית טהורה היכה כעת שורשים, לפחות במגזרים מסוימים של האוכלוסייה. מסעי הצלב המחישו תקוות משיחיות. בעבור רבים, אי אפשר היה להפריד עוד בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, ויעידו על כך מפות צלבניות ותיאורים איקונוגרפיים קודמים של ארץ הקודש.12 כיבוש ירושלים וטיהורה מכל תושביה הלא-נוצרים, אפילו באש – כפי שהצלבנים עשו – התפרשו כטיהור העולם לקראת הופעתו השנייה של ישו עלי אדמות. ברנארד מקלרוו כמו חזר בגירסה משלו על כמיהתו של יהודה הלוי, המשורר והוגה הדעות היהודי בן זמנו, כאשר כתב שלבו במזרח, ואילו הוא נמצא (פיסית) במערב. גודפרואה (גוטפריד) מבויון, דוכס לותרינגיה התחתית וצאצא ישיר של קארל הגדול, שהיה מראשי מסע הצלב הראשון, לא הכתיר את עצמו למלך אלא ל"שומר" הקבר הקדוש, ונזר הקוצים על ראשו סימל את ייסורי ישו. כיבוש ארץ הקודש היה בבחינת imitation Christi ("חיקוי ישו"). האפיפיור אורבאן ה- 2, שהטיף למסע צלב, קרא לו פעולה אשר יאה לה תהילת עולמים; הצטרפות לצבא הצלבנים קדמה לכל עניין ארצי אחר. התארים שבהם כינו הצלבנים את עצמם ואת שליחותם שיקפו נאמנה את שאיפותיהם. הם היו "חיילים קתולים, לוחמי עם האלוהים, וצבא המלכות הנצחית" (milites catholici, pro populo Dei pugnatores, belligeratores Regis aeterni).13 לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
