| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
היהודים היו צריכים להקדיש שוב מחשבה רבה לשאלת ההגנה. יהודי מיינץ נספו ב- 1096, מפני שחיילי ההגמון פנו להם עורף. יהודי שפייר שרדו, מפני שהם היו בטוחים מאחורי חומות המגן שבנה להם ההגמון רודיגרוס, והרתיעו את התוקפים בכוח הנשק. היהודים ברחבי ארץ הריינוס ובמקומות אחרים זכרו את הלקח הזה. ב- 1104 וב- 1146 הם נסוגו למבצרי אבן ולא הניחו למגינים נוצרים מפוקפקים להיכנס, כפי שתיאר זאת אפרים מבון מנסיונו האישי: "ויוציאו [יהודי קלן] את השר שומר המבצר על-ידי מתנות רבות, ולהם לבדם ניתן ולא עבר זר וערל בתוכם... ויהי מעת יצא שם בגויים לאמר נמסרה [מצודת] וולקנבורג ביד היהודים ואליה נקבצו כל היהודים, חדלו מלרדוף אחריהם".37 אך דרך הגנה זו נכשלה ביורק ב- 1190, ובפרנקפורט על המיין ב- 1298 (לנוכח מהלכים מסעירים חדשים). באורח פרדוקסלי, היד הנוקמת היתה דווקא זו של שליטים חילוניים בעלי כוונות טובות. החל מ- 1103 נחקקו באימפריה חוקי שלום הארץ, כפי שאלה כונו, אשר נועדו להגן על נשים, כמרים ואנשים אחרים חסרי מגן, בייחוד יהודים. אולם חוקים אלו נוצרו מתוך הנחה שאנשים חסרי מגן לא נשאו נשק. יהודים (או אחרים) שבחרו להפעיל כוח להגנתם איבדו תיאורטית את ההגנה שהעניקו להם חוקי שלום הארץ. הם היו עלולים להיחשב אפילו כתוקפנים. ייתכן שעקרון זה תרם לאיסור על נשיאת נשק שהוטל על יהודי האימפריה בראשית המאה השלוש עשרה.38 חוקי שלום הארץ לא היו יעילים. יהודים נרצחו בערים גרמניות שונות בשנות הארבעים של המאה השלוש עשרה, במהלך מעשי הטבח של רינדפלייש ב- 1298 ובהתקוממות ארמלדר ב- 1336. 39 האם היו לרוב היהודים ב- 1096 אמצעים להגן על עצמם? בסופו של דבר, שלמה ב"ר שמשון העיר שהיהודים נחלשו בגלל התעניות והתפילות. ואולם, לא צלחה ידם האוחזת בחרב, משום שהם השליכו את כל יהבם על אלוהים וסמכו על "אומנות אבותינו, תשובה ותפילה וצדקה", במקום לסמוך על עצמם. גישה מעין זו לא העידה על השלמה עם הגורל. חיי היהודים, בדומה לחיי הנוצרים במאה האחת עשרה, התנהלו על-פי אידיאלים דתיים. לדברי שלמה ב"ר שמשון, שנת 1096 – האחת עשרה במחזור רנ"ו לספירה העברית – היתה שנה של ציפיות משיחיות. אך כאשר הישועה התחלפה בטבח המוני, חיפשו היהודים גאולה מעשה ידיהם: הם הקריבו את חייהם ומתו מות קדושים על קידוש השם. הם עשו זאת כבנים ל"דור נבחר", בחירה שקיבלה משנה תוקף במותם, תוך שהם חוצים, כביכול, limina בעמקי נשמתם, כצליינים המפנים את האלימות שלהם כלפי עצמם. אך אירוני הוא שגם צליינים נוצרים קראו לעצמם בני "דור נבחר".40 שני העמים הנבחרים והאידיאלים המקבילים שלהם היו מועדים להתנגשות. במאה העשירית היו תקדימים למוות על קידוש השם. מכתב לאציל היהודי הספרדי חסדאי אבן שפרוט41 מתייחס ליהודים הנשחטים במאכלת. אך ביטוי ברור לאידיאולוגיה המשווה מיתה על קידוש השם להקרבת קורבנות בבית המקדש התפתח רק ב- 1096. היהודים דמו ליצחק בעקדה, פרט לכך שהעלאת יצחק לעולה נעצרה, ואילו הקרבתם התממשה.42 אפרים מבון מספר על כך בשפה פיוטית, באומרו שאברהם "בידיו אמונה שחטו בתוכן וטבוח טבח והכן... [וכאשר] רד טל תחי עליו ונתחיה, [האב] תפשו לשחטו פעם שניה... ויקרא [אז] ה' אל אברהם שנית מן השמים [ורק כך מנע מאברהם לשחוט שוב את בנו]".43 בני ישראל אכן היו לעם קדוש, עם של כוהנים. הם הפכו בעצמם ל- agnus dei, כמו מתוך התמודדות גלויה עם הטענה הנוצרית שישו לבדו היה הקורבן המושלם. איש לא הצליח להסביר את הופעת האידיאל של מיתה על קידוש השם. האם היתה ליהודים גישה לספרים היווניים על המכבים, שכלל דיווחים אודות אלו שהעדיפו מיתה על פני חילול השם ומצוותיו?44 ושמא הם גילו את דבריו של יוספוס על ההתאבדות ההמונית במצדה? ייתכן שהמופת היהודי של מיתה על קידוש השם ניזון גם מן הקשר עם הנצרות – ובייחוד עם התנועות הנוצריות האדוקות של ימי הביניים.45 שורשיו המסוימים של אידיאל זה אצל יהודי אשכנז מצויים, ככל הנראה, בתורותיהם של אבות-אבותיהם, יהודי איטליה. ייתכן שדמותו הספרותית של תיאופילו ב"מגילת אחימעץ" – שהקריב את חייו תוך אקט של חרטה ולא קיבל עליו את עול הנצרות מבשרת, מבחינת התפיסה, את קדושי קהילות ארץ הריינוס. אך המיתות על קידוש השם ב- 1096 הציגו מרכיב חדש: אבות שחטו את בניהם ואמהות הרגו את בנותיהן. הנוצרים נחרדו; היהודים ראו בזה אקט של אמונה שלמה. הם הפגינו בכך סולידריות משפחתית. רשומות ורשימות זכרון מתעדות את שמות הקדושים בסדר משפחתי – המשפחה הגרעינית – מלא (והן עתידות היו להמשיך בכך במשך כל ימי הביניים). האידיאלים היהודיים המשפחתיים והרוחניים התמזגו זה בזה. היהודי העלה את משפחתו לעולה על מזבחו של אלוהים, ובדרך זו של קורבן אשם הוא הגשים את "מסע הצליינות" שלו. דומה שבחברה הנוצרית קרה ההיפך הגמור. לקדוש הנוצרי הפוטנציאלי נאמר לעזוב את משפחתו ולצאת למזרח. נראה כי רק מאות שנים לאחר מכן הפכו האדיקות המשפחתית והאדיקות הנוצרית למושגים חלופיים.46 המשפחה הביולוגית הנוצרית בשלהי המאה האחת עשרה היתה נתונה בסכסוך עם המשפחה הרוחנית – זו של הכנסייה ושל ה- Christianitas בכלל. משקל שכנגד להתעלות הרוחנית של קידוש השם יצר היאוש בשל המרות דת בכפייה. מספרם המצומצם של המומרים בכוח לפני 1096 הלך וגדל במהלך מעשי הטבח, והגיע לממדים שלא נדע אותם לעולם. כמו כן, לעולם לא נדע אם המומרים בכוח באו משורות היהודים שהיו מעדיפים למות או מבין אלו שנטשו את היהדות מתוך פחד. בכל מקרה, גורלו של המומר לא היה נושא לקנאה. היהודים במצודת הבישוף בוורמס קראו ערב התאבדותם לעבר המומרים בכוח, בני דתם לשעבר, "נחיה ביחד במוות ובחיים!". מבחינה רוחנית, המומרים היו חשובים כמתים. המומרים ואלו שמסרו את נפשם על קידוש השם עתידים היו להתאחד מחדש רק בעולם הבא, אחרי המוות. יתרה מזו, כבר ב- 1096 גילתה החברה הנוצרית יחס מביש כלפי המומרים, אפילו מומרים מרצון. השלטונות הפרו דרך קבע את המלצת חוקי הכנסייה לשפר את מעמדם של המומרים (melioris conditionis), והחרימו את רכושם. רבים מהם התרוששו ונאלצו לפנות לאפיפיורים – שמחו נגד החרמות הרכוש הללו – בבקשה לפיצויים, או לפחות לקיצבה צנועה.47 האוכלוסייה הנוצרית בכללה לא אימצה אל לבה את המומרים. יחס הבוז שנתקלו בו אפילו מומרים מרצון מתמצה בקובלנתו של אחד הידוע כמאסטר אנדריאס:
גם היהודים היו חשדנים ביחסם למומרים בכפייה. המציאות לא התיישבה תמיד עם העקרון ההלכתי, שאמר כי המרת דת לא התירה את קשריו של היהודי עם היהדות. מומרים בכפייה שביקשו להגיע לפיוס עם היהדות בעולם הזה – לא רק "אחרי המוות" – גילו שנתיב החזרה היה זרוע מכשולים. רש"י ומנהיגים רבניים אחרים נאלצו לקבוע, שאין לגרום למומרים לסבול מאפליה ואין לזכור להם את מבחנם הקשה.49 הססנות בקבלת מומרים "חוזרים בתשובה", שהצטרפו מחדש לקהילה היהודית, היתה שקולה להססנות ביחס לגרים הספורים שהצטרפו מבחוץ אל חיק האמונה היהודית. המציאות הפריכה שוב את העקרון. מול סיפורו של יוחנן מאופידו, כומר נורמני שהתגייר, ברח למזרח וזכה להוקרה כתלמיד חכם ומחבר מוסיקה,50 אפשר להציב את סיפורו של יעקב בן סולם, שמסר את נפשו על קידוש השם ב- 1096: "ויהי שם איש טוב מאד", כתב שלמה ב"ר שמשון, "ושמו מר יעקב ב"ר סולם, והוא לא בא ממשפחת יקרים ואמו לא היתה מישראל [אם כי הוא היה מישראל עכשיו]. ויקרא בקול גדול לכל הניצבים עליו לאמר, 'עד עכשיו הייתם מבזים אותי, עכשיו ראו מה אעשה' [שעה שמת מות קדושים]". היהודים לא התגברו מעולם על יחסם הדו-ערכי כלפי אנשים מסוגו של יעקב בן סולם שישבו בתוכם. בלא אקט של מחויבות מוחלטת, היו להם סיבות בשפע להתייחס אליהם בפקפקנות ולחוש בחברתם סכנה. הצו של ועידת הכנסייה הרביעית בטולידו, שקבע שאפילו יהודים שנטבלו בכוח חייבים להישאר בחיק האמונה הנוצרית, זכה להכרה גוברת והולכת. בסוף המאה השתים עשרה, כאשר הלך אלכסנדר ה- 3 בעקבותיו של גרגוריוס הגדול והסיק מסקנה הפוכה, היתה עמדתו יוצאת דופן, כמו זו של הארכיבישוף מקנטרברי, שנתן לה ביטוי ציורי ב- 1189: "אם הוא [בנדיקט מיורק] לא יהיה נוצרי, שיהיה איש השטן".51 הכנסייה היתה נחושה בדעתה להוסיף ולהחזיק במומרים. היא היתה נחושה בדעתה להעניש את אלה שסייעו להם לחזור לסורם. נחישות זו הלכה והתחזקה בד בבד עם העלייה החדה במספרם של המומרים – מאונס או בדרך אחרת – במאה השתים עשרה, ואף יותר מזה, במאה השלוש עשרה. יהודים שעסקו בגיור – ואפילו בחשאיות מירבית – סיכנו את חייהם. אתגרים עצומים ציפו איפוא ליהודים ולמנהיגיהם, שהיו צריכים לבנות מחדש מן ההריסות את קהילות ארץ הריינוס. אך מי היו אותם מנהיגים, ואלו תכניות חדשות היו באמתחתם? המנהיגות במרכז הגדול, מיינץ, הוכחדה ברובה הגדול. משפחות כמו קאלונימוס אכן התקבצו מחדש והופיעו במצבים רגישים בעשורים מאוחרים יותר. אך משפחה זו וארבע משפחות הרבנים הבולטות האחרות מן העידן שקדם למסעי הצלב איבדו את מעמדן הרם, שינוי פוליטי שעתיד היה לעורר תמורות מורכבות גם בהנהגה הדתית, התרבותית והאינטלקטואלית. יעסיקו אותנו כעת אופיה של אותה מנהיגות, וטיבם של השינויים שהיא חוללה – בייחוד הגוף שבמשך למעלה ממאה שנה נחשב כשנוי ביותר במחלוקת מבחינה היסטוריוגרפית,52 חסידי אשכנז. אך מן הראוי לציין, שחסידים אלו לא היו המקור האחד והיחיד של יצירתיות יהודית בשיאם של ימי הביניים. יהיה אשר יהיה המחיר שגבו מסעי הצלב, יחד עם אותו זכרון בל יימחה שהותירו אחריהם – הם לא סתמו את הגולל על ההתחדשות התרבותית היהודית.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
