חלוקה בקנה מידה גדול של אינדולגנציות אפיפיורות היתה לראשונה בשנת 1095, כשאורבנוס השני הכריז כי השתתפות במסע הצלב תתקבל כתחליף לכל צורת כפרה אחרת – או, במלים פשוטות, תבטיח כניסה מיידית לגן-עדן לכל צלבן שימות לאחר חרטה ווידוי.⁴¹ זמן רב אחרי שנת 1095 עדיין נשמרו האינדולגנציות המלאות האלה, שרק האפיפיור היה מוסמך לתיתן, להזדמנויות יוצאות מן הכלל בלבד: בעיקר כגמול על השתתפות במסע צלב, לפי תנאים שקבע האפיפיור. גמול דומה על מעשים ראויים לשבח אחרים היה נדיר ביותר. מכל מקום, הן נתפסו מלכתחילה כביטוי אישי מיוחד של מלוא הסמכות האפיפיורית, ולא היתה שום הגבלה עקרונית על השימוש שיכלו האפיפיורים לעשות בפריווילגיה שלהם.

אחת הדוגמאות המוקדמות לשימוש שנעשה בפריווילגיה הזאת ממחישה בצורה נוגעת ללב את מעורבותו האישית של האפיפיור. תיאר את התמונה ג'ון מסולסברי.

יום אחד בשנת 1150 ישב האפיפיור איגניוס השלישי בחצרו ודן במשפט גירושין, שבו ביקש הרוזן ממוליז להתגרש מאשתו מטעמים של קירבת דם. כעבור זמן מה לא עצר עוד האפיפיור כוח לשלוט ברגשותיו. הוא פרץ בבכי, קם ממקומו והטיל עצמו לרגלי הרוזן בכוח כזה, שהמצנפת נפלה מראשו והתגוללה בעפר. הבישופים והקרדינלים הקימו אותו על רגליו, החזירו לו את המצנפת, והאפיפיור החל מפציר ברוזן שישיב את אשתו אל חיקו. את דבריו סיים במלים אלה:

כדי לעודד ולדרבן אותך לכך, אני – יורשו של פטרוס וממלא מקומו של כריסטוס, שקיבלתי לידי את מפתחו מלכות השמים – אתן לרעייתך נדוניה שלא תמולא בפז: אם תהיה נאמן לה, היא תביא לך פטור (מעונש) על כל החטאים שחטאת עד היום, ואני אשא באחריות להם ביום הדין.⁴²

נדיר למצוא הכרזות שובות-לב כל-כך של אפיפיורים ימי-ביניימים אחרים בנושא האינדולגנציות, אבל תחושת האחריות האישית העמוקה, שמעולם לא היתה זרה לטובים שבהם, מומחשת כאן היטב. המשך סיפור האינודלגנציות, עגום ככל שהיה בסופו של דבר, אינו אלא פיתוח של מה שראינו באירוע המוקדם הזה בקנה מידה קטן: כוחם ותשוקתם של האפיפיורים להרחיב יותר ויותר את החסינות, שאוגניוס השלישי הפציר כל-כך ברוזן של מוליז לקבלה.

אין צורך ביותר מראשי פרקים כדי לסקור את תהליך הרחבת החסינות הזאת בעולם הנוצרי. כבר בסוף המאה ה-12 הרחיב אינוקנטיוס השלישי את האינדולגנציה המלאה של הצלבנים, ונתן אותה לא רק למי שלחם אלא גם למי שסייע בכסף או בעצה; ובנוסף לפטור המלא מעונש, הוא הבטיח שכר מוגדל בגן-עדן תמורת מעשים טובים.⁴³ באמצע המאה ה-13 עשה אינוקנטיוס הרביעי את הצעד הבא כשנתן אינדולגנציות מלאות, בנסיבות מיוחדות, בלי להתנות זאת בשירות מסוים כלשהו.

בתחילה אכן היו אלה נסיבות נדירות. בדומה למחילה שהעניק אוגניוס השלישי לרוזן של מוליז מאה שננים קודם לכן, מדובר בפעולות ספונטניות של האפיפיור – הפעם לנוכח מעלותיהם של אנשים ונשים אדוקים בדתם כמו קלרה הקדושה או הכרוניקאי הפרנציסקאני סאלימבנה. אבל בסוף המאה ה-13 כבר ניתנו אינדולגנציות לשליטים חילונים מטעמים פוליטיים.

לא עבר זמן רב, ובעקבות הרחבה נוספת של החסד האפיפיורי יכלו גם יחידים לרכוש פריווילגיה, שתאפשר להם, ברגע מותם, לקבל אינדולגנציה מלאה מן הכוהן המוודה שלהם. בשנת 1344, בזמנו של קלמנס השישי, כבר הגיע השימוש החופשי שעשו האפיפיורים בסמכותם לממדים מופלגים. בששת החודשים הראשונים של שנה זו קיבלו את הפריווילגיה לא פחות ממאתיים בני-אדם באנגליה לבדה.⁴⁴ בהכרח לא היו ביניהם חסרי אמצעים וכולם יכלו לעמוד במחיר האינדולגנציה, אבל המחיר לא היה גבוה – פחות מעשרה שילינג סטרלינג לפי לוח התעריפים של חצר האפיפיור. גם אם נוסיף לחשבון את סכום הכסף שנדרש להוצאות נלוות, אינדולגנציה מלאה בשעת המוות היתה בהישג ידן של שכבות חברתיות רבות. בשנת 1344, לצד מלכת אנגליה ואחרים ממשפחת המלוכה, היו גם אבירים, כוהנים קהילתיים ותושבי ערים שהחזיקו בפריווילגיה. לכולם הובטח כי במקרה הצורך, יוכל גם הדיוט לבטא בנוכחותם את המלים "יפטור אותך אלוהים מאשמה ומעונש, בהתאם לפריווילגיה שקיבלת לדבריך מן האפיפיור," כדי שהאינדולגנציה תחול עליהם במלואה. היה זה קלמנס השישי שאמר כי "אפיפיור צריך לדאוג לכך שנתיניו יהיו מרוצים."⁴⁵ והוא אכן עשה הכול כדי לקיים את כלל היסוד הזה של אמנות המימשל.

אינדולגנציות אישיות היו דבר שעולה כסף, אבל קלמנס רצה להרעיף את החסד האפיפיורי העליון גם על מי שאין לו כסף, אלא רגליים חזקות בלבד. את הדוגמה לקח מבוניפציוס השביעי. בשנת 1300 זיכה בונפציוס באינדולגנציה מלאה כל אדם שיתחרט ויתוודה על חטאיו, בתנאי שיבקר באותה שנה, ובשנה הראשונה של כל מאה בעתיד, בכנסיות השליחים הקדושים ברומא. בשנת 1343 קיצר קלמנס השישי את פרק הזמן בין הביקורים לחמישים שנה, על יסוד הכתוב בספר ויקרא: "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה." את החלטתו ליווה בהצהרה מנומקת על תיאוריית האינדולגנציות האפיפיורות:

טיפה אחת מדמו של כריסטוס יכלה להספיק לגאולתו של המין האנושי כולו. כל השפע שנותר מקורבנו של כריסטוס הוא אוצר, שאין לצרור אותו במטפחת או לטמון אותו בשדה אלא יש לעשות בו שימוש. אוצר זה נמסר בידי האל לממלאי מקומו עלי אדמות, לפטרוס הקדוש וליורשיו, כדי שישתמשו בו למתן פטור מלא או חלקי מעונשי הזמן שנקצבו למאמינים שחטאו, לאחר שיתחרטו ויתוודו על חטאיהם.⁴⁶

בשנת 1389 קיצר אורבנוס השישי את הזמן המפריד מן היובלות לשלושים ושלוש שנים, בנימוק ההגיוני שרוב בני-האדם אינם מאריכים ימים עד גיל חמישים; ובשנת 1470, אחרי הרהור נוסף על רפיון הקיום האנושי, קיצר פאולוס השני את תקופת הביניים לעשרים וחמש שנים.⁴⁷ וכך, כל מה שנדרש היה תוחלת חיים רגילה ויכולת להגיע לרומא כדי לזכות בפטור מלא מייסורי כור המצרף.

אבל בינתיים חלו התפתחויות נוספות, שאיפשרו לוותר על המסע מכל וכל. החל מן השנים המאוחרות של המאה ה-14, מתן פריווילגיות מלאות לכנסיות מקומיות חדל להיות מותנה בנסיבות מיוחדות והפך לעניין רגיל ושכיח. יותר מזה, האפשרות שבשנת 1344 היינו עדים להצלחתה כחידוש של הזמן האחרון – הצטיידות מבעוד מועד בפריווילגיה לאינדולגנציה מלאה, שתינתן על-ידי כוהן מוודה בשעת המוות – נופחה לממדים עצומים במהלך מאה וחמישים השנים הבאות. הנטייה הטבעית להפיק מכל חידוש את מירב התועלת ולשכלל אותו לכל פרטיו באה בהתפתחויות האלה על סיפוקה המלא. עכשיו היו אינדולגנציות של שעת המוות; אינדולגנציות לסכנת מוות יחידה; אינדולגנציות לסכנות מוות רבות; אינדולגנציות מבית-הדין האפיפיורי; אינדולגנציות מגופים שהאפיפיור הסמיך אותם לכך; אינדולגנציות לצליינים העולים לרומא או למקומות אחרים; אינדולגנציות ללא כל התניה, מלבד התנאי הבסיסי של חרטה ווידוי. מרגע שנפתח האוצר האינסופי הזה, לא היה עוד כוח שיגביל את חלוקתו. בסוף המאה ה-15 הסתעפה המערכת עד כדי כך שכל ניסיון לחשב את ממדיה היה ללא הועיל. הסיבות לכך היו רבות: תשוקתם של אפיפיורים יריבים להרחיב את השפעתם ולשפר את מצבם הכספי; תביעותיהם של כנסיות, ערים ושליטים מקומיים לחלק באוצר; הכמיהה האנושית האוניברסאלית לגאולה מובטחת. אין כל צורך להמשיך בסיפור. במקום לסקור אחת לאחת את התחבולות שננקטו לסיפוק יצר ההתפשטות של האפיפיורים, חשוב לבחון ולהבין את המצב שהאפיפיורות נקלעה אליו ואת הסיבות לכך.

מטרתנו העיקרית בדפים אלה היא לבחון את שיטת האינדולגנציות ככלי שלטוני. אבל לפני שנסיק מסקנות בעניין הזה, כדאי שנחזור רגע לנקודה שממנה התחלנו וניזכר ביסודותיה העמוקים, הרגשיים והאישיים, של השיטה כולה. אם בשנת 1150 ראינו את אוגניוס השלישי נסחף ברגשותיו ונוקט צעד חשוב, לא מתקבל על הדעת שהמאה ה-15 היתה פטורה מתופעות דומות. העדויות הפזורות על מסעי צליינות שיצאו לקבל את האינדולגנציה האפיפיורית נקראות כמו תיאורים של תנועות פלאגלאנטים ואילומינאטי; לא ייתכן שהאפיפיורים נשארו אדישים לסובב אותם.

אפיזודה קטנה משנת 1476 תמחיש אולי את הרקע הרגשי להתפתחויות האלה. בשנה זו ביקר סיקסטוס הרביעי, עם כמה קרדינלים, אצל הנזירות הפרנציסקאניות בעיר האיטלקית פוליניו. הכוהן המוודה של הנזירות ביקש ממנו אינדולגנציה, והוא נתן להם אינדולגנציה מלאה לכבוד חג הבתולה מריה הממשמש ובא. פתאום היתה לו הרגשה שזה לא מספיק, והוא הוסיף: "כמו-כן אתן מקבלות פטור מלא מ-et poena cul[a [מעונש ומאשמה] בכל פעם שאתן מתוודות על חטאיכן." "מה?" נזעקו הקרדינלים, "בכל פעם?" "כן," השיב האפיפיור, מניח את ידו על לוח ליבו, "אני נותן לכן כל מה שיש לי." מיד נפלו הקרדינלים על ברכיהם יקראו "גם לנו!" והאפיפיור אמר "בסדר, גם לכם."⁴⁸

אלמלא תיעד את הסצינה מתבונן מן הצד, לעולם לא היינו יודעים שמאחורי הפריווילגיה האפיפיורית יוצאת הדופן לאחיות הנזירות של פוליניו, שנוסחה בסופו של דבר בשנת 1482, לא הסתתר רצון ליצור תקדים וגם לא שום חישוב ממולח, אלא בסך הכל איש זקן ששם את ידו על לוח לבו ונתן כל מה שיש לו.

אירועים כאלה ניחנו ביופי משל עצמם, אבל מנקודת הראות של המימשל האפיפיורי יש כאן מקרה ברור של אינפלציה. אינפלציה מיוחדת במינה, כמובן, כי הכיסוי, כביכול, למטבע הרוחני היה אוצר אינסופי. אבל תוצאות ההנפקה הלא מוגבלת של שטרי האינדולגנציה היו דומות למה שקורה בהדפסת שטרי כסף: שפע השטרות הביא לירידה בערך שיוחס להם. סימני הירידה הורגשו די מוקדם בתהליך האינפלציוני, זמן רב לפני שהוטל ספק כלשהו במהימנוצ האוצר שברשות האפיפיור. אחד הסימנים היה ירידת מספר הצליינים שהגיעו לרומא בשנות היובל שאחרי שנת 1300. אין להוציא מכלל אפשרות שמספר עולי הרגל לרומא בשנת היובל הראשונה היה כשני מיליון. בספרות התקופה הוצג היובל הזה כאירוע מרכזי וחשוב.⁴⁹ היובל שבא אחריו, בשנת 1350, כמעט ולא נזכר בכתבי כרוניקאים בני הזמן, וברור שמספר הנוהרים לרומא היה הרבה יותר קטן. המגיפה השחורה, שהגיעה לאירופה זמן קצר קודם לכן, סיפקה כמובן לאנשים חומר אחר למחשבה, ומי שביקש להיוושע בדחיפות נזקק לאמצעים יותר חריפים ממסע צליינות לרומא. ובעלי מזג מתון יותר יכלו עכשיו לרכוש, בתנאים נוחים למדי, אינדולגנציה אישית מלאה.

במקום למשוך את האנשים האלה לרומא, נעשתה שנת היובל עילה להנפקת מספר גדול של פריווילגיות פרטיות לנסיכים ומשפחותיהם ולגופים דתיים. אם נמשיך באנלוגיה המונטארית, מובן שהמטבע הזמין הזה דחק מן המחזור את המטבע הקשה יותר להשגה, ויצר ביקוש למטבע עוד יותר זמין. במאה ה-15 נאלצה שנת היובל הרומית להתחרות במספר גדול של שנות יובל מקומיות, שהציעו פריווילגיות זהות. לפעמים זכו האירועים האלה לקבלת פנים נלהבת, אבל במספר מפתיע של ערים המשיכו הכרוניקאים המקומיים לדווח על סכסוכים מוניציפאליים בלי להתעכב כלל על ההזדמנות הדתית הגדולה שנקרתה לתושבים. מאמצעים עצומים הושקעו בהעלאת קרן של האינדולגנציות האפיפיורות, ורבים מהם עלו יפה; אבל כמו כל מסע קידום מכירות, גם המאמצים האלה נתקלו לעיתים בהתנגדות וחוסר היענות.

כל הקלה הביאה עימה ציפייה להקלות נוספות, ופגעה בערך הפריטים שהוצעו קודם. זייפני בולות אפיפיורות הצטרפו לזירה כדי לסגור את הפער בין הציפיות והמציאות, והאיצו עוד יותר את תהליך הפיחות. בסוף המאה ה-15 כבר לא נזקק איש לכושר נבואי או להבנה כלכלית מעמיקה כדי להבין שבקרוב לא יהיה מפלט מן השאלות: מהו, ככלות הכל, הביטוי למטבע האינדוליגנציות האפיפיורי? ומה בסופו של דבר יקרה לכשיוצג המטבע הזה לפירעון? מובן שלנו קל יותר לראות את מגמת הסחף משהיה הדבר לאפיפיורים, שהצד הפחות תובעני הזה של העוצמה האפיפיורית היה להם הקלה רגעית יחידה בהתמודדותם האינסופית עם בעיות היומיום הקשות והסבוכות.

סיפור האינדולגנציות האפיפיורות בשנים 1500-1095 הוא תמצית תולדות האפיפיורות במאות השנים האלה. עד סוף המאה ה-13 היתה השיטה מועילה ומוצלחת: היא תרמה להפגת האימה שהטילו על הנצרות המעבית עונשי הכפרה הקשוחים של העבר, ונסכה במאמינים ביטחון בנצחיותה של הסמכות שקיבלה הכנסייה מידי האל. הביסוס התיאורטי של השיטה פותח בהדרגה, וכמו התפתחויות רבות אחרות הוביל בסופו של דבר למלוא הסמכות האפיפיורית. כך קרה שהפעילות האפיפיורית נקשרה אסוציאטיבית עם תקווה, ביטחון ושליטה. אבל אחרי 1300 החל תהליך של סרבול יתר ובלבול, שלא נבע אמנם ממחדל מוסדי או אינטלקטואלי כלשהו של האפיפיורים, אלא מן הלחץ הברוטלי שהופעל מכל צד לנצל את השיטה עד תום. ככל שנמשך התהליך הלכה התקווה הקודמת והתחלפה בפסימיות, הבלבול הוליד ספק וערער את תחושת הביטחון, והחוטים שנותרו בידי האפיפיורים חדלו להקנות להם שליטה.

תהליך דומה איפיין גם את התחום השני של הפעילות האפיפיורית, שבו נעסוק עכשיו.

הערות שוליים:

41. לתיאור מקורותיה והתפתחותה של השיטה, ראו: N. Paulus, Geschichte des Ablasses in Mittelalter, 3 vols., 1922-1923; H. D.elehaye, "Lettres d'indulgence collectives", Analecta Bollandiana, 1926-1928, xliv, 342-379, xlv, 97-123, 323-344, xlvi, 149-57, 287-343.
42. Historia Pontificalis, ed. R. L. Poole, 1927, p. 84
43. Paulus, Geschichte des Ablasses im Mittelater, I, 207, הנוסח המלא: P.L. 214,
    828-832
44. Calender of Entries in the Papal Registers, iii, pp. 4-8, 95-181: מחברי ספר הרישומים האפיפיורי הזה לא ערכו את הפריטים בסדר כרונולוגי, והאיגרות מינואר עד יוני 1344 מופיעות בעירבוביה עם חומר מוקדם ומאוחר יותר.
45. G. Mollat, The Popes at Avignon (English translation), 1963, 9th ed., p. 38
46. Extravagantes Communes, v, ix, 2 (Friedberg, Corpus Iuris Canonici, ii, 1304-1306)
47. לדיווח מן המאה ה-14 על התפתחות שנת היובל והדוקטרינה שמאחוריה, ראו: Ranulph Higden, Polychronicon, ed. J. R. Lumby, R.S. ix, 206-210, שמביא את נוסח הבולה של אורבנוס השישי. לנוסח הבולה של פאולוס השני, ראו: C. Cocquelines, BUllarium Pont. Romanorum, 1743, iii. Part 3, p. 128.
48. Paulus, Geschichte des Ablasses im Mittelalter, ii, 305
49. לדיווחים של בני-התקופה על המוני הצליינים, ראו: T.S.R. Boase, Boniface VIII, 233-236, לרשמיהם של דאנטה ווילאני (Villani), ראו: Paget Toynbee, Dictionary of Proper Names and Natable Matters in the Works of Dante, 2nd ed., 1968, 325-326