1. ירושלמי, ברכות ד א, ז ע"ג-ע"ד (=תעניות ד א, סז ע"ד)3

1. מעשה בתלמיד אחד שבא ושאל את ר' יהושע:תפלת הערב מהו? אמ' ליה: רשות. בא ושאל את רבן גמליאל תפילת הערב מהו? אמ' ליה: חובה. אמ' לו: והא ר' יהושע אמ' לי רשות? אמ' לו: למחר כשאכנס לבית הוועד עמוד ושאול את ההלכה הזאת. למחר עמד אותו תלמיד ושאל את רבן גמליאל תפלת הערב מהו? אמ' לו: חובה. אמ' לו: הא ר' יהושע אמ' לי רשות? אמ' רבן גמליאל לר' יהושע: את הוא א'[ומר] רשות? אמ' ליה: לאו. אמ' לו: עמוד על רגליך ויעידוך. והיה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לר' חוצפית התורגמן: הפטר את העם! אמרו לר' זינון החזן: אמור! התחיל ואמ', התחילו ועמדו כל העם על רגליהם ואמרו לו: 'כי על מי לא עברה רעתך תמיד'.⁴

2. הלכו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה. בן שש עשרה שנה [היה]⁵ ונתמלא כל ראשו שיבות, והיה ר' עקיבה יושב ומצטער ואמ': לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני. אשרי אדם שזכו לו אבותיו, אשרי אדם שיש לו יתד במי להתלות בה. וכי מה היתה יחידתו של ר' אלעזר בן עזריה? שהיה דור עשירי לעזרא.

3. וכמה ספסלין היו שם? ר' יעקב בן סיסי אמ': שמונים ספסלים היו שם שלתלמ' חכמ' חוץ מן העומדין לאחורי הגדר. ר' יוסי בי ר' אבון אמ': שלוש מאות היו שם חוץ מן העומדין לאחורי הגדר.

4. כיי דתנינן תמן: ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה.⁶ תמן תנינן: זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה לפני חכמ' בכרם ביבנה.⁷ וכי כרם היה שם? אלא אילו תלמ' חכמ' שהיו עשויין שורות שורות ככרם.

5. מיד הלך לו רבן גמליאל אצל כל אחד ואחד לפייסו בביתו. אזל גבי ר' יהושע, אשכחיה יתיב עביד מחטין. אמ' ליה אילין את חיי? אמ' ליה: ועד כדון את בעי מידע (=הלך אצל רבי יהושע, מצאו יושב עושה מחטים. אמר לו: אלה הם חייך? אמר לו: ו[רק] עכשיו אתה מבקש לדעת?), אוי לו לדור שאתה פרנסו. אמ' לו: נעניתי לך.

6. ושלחון גבי ר' אלעזר בן עזריה חד קצר, ואית דמרין ר' עקיבא הוה (=ושלחו אצל רבי אלעזר בן עזריה כובס אחד, ויש אומרים רבי עקיבא היה), אמ' לו: מי שהוא מזה בן מזה יזה, מי שאינו לא מזה ולא בן מזה יימר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה?! אמ' לו: נתרציתם, אני ואתם נשכים לפתחו שלרבן גמליאל.

7. א'ע'פ'כ' לא הורידו אותו מגדולתו, אלא מינו אותו אב בית דין.

עלילת הסיפור מתוארת בקטעים 1, 2, 5, 6, 7. בקטע 3 מובאת מחלוקת אמוראים על שאלה צדדית. קטע זה חורג מן הסיפור הן בצורתו והן בתוכנו ונראה כתוספת מאוחרת יחסית לשאר הסיפור.⁸ בקטע 4 מצוטטות שתי משניות שתפקידן להעיד על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה. קטע 4 מתקשר ישירות לקטע 2 ומשתלב היטב ברצף הסיפור ועל כן אין הכרח לראות בו תוספת מאוחרת.⁹ לשונו של הסיפור, ובכלל זה העלילה גופה, אינה אחידה והיא בלולה עברית וארמית.¹⁰ לפי לשונו ולפי המקורות הכלולים בו יש לקבוע, שהסיפור במתכונתו הנוכחית הוא מעשה ידיהם של מספרים אמוראים.¹¹ עם זאת, העובדה שהסיפור מורכב ממארג של מקורות בני זמנים שונים משאירה את שאלת מקורו פתוחה.

העלילה מתפתחת בשני צירים. במרכזו של הציר האחד ניצב רבן גמליאל והוא כולל שתי סצינות. הסצינה הראשונה מתרחשת בבית הוועד ובה מתואר העימות בין רבן גמליאל לרבי יהושע (קטע 1). הסצינה השנייה מתרחשת בביתו של רבי יהושע ובה מתואר הפיוס בין השניים (קטע 5). במרכזו של הציר השני ניצב רבי אלעזר בן עזריה ואף הוא כולל שתי סצינות. בראשונה ממנים חכמים את רבי אלעזר בן עזריה (קטע 2), ואילו בסצינה השנייה הוא נדרש לפנות את מקומו (קטע 6). הגיונו של הסיפור בנוי על הצטלבותם של שני הצירים. מינויו של רבי אלעזר בן עזריה מובן על רקע העימות שהתחולל קודם לכן בבית הוועד, והדרישה להתפטרותו מובנת רק לאור ההתפייסות עם רבי יהושע. עם זאת, נשמרת הבחנה ברורה בין שני סיפורי המשנה, והיא באה לידי ביטוי בעובדה שאין כל מגע בין הנפשות הפועלות בכל אחד משני הסיפורים. אין בסיפור אף סצינה שבה מופיע רבי אלעזר בן עזריה לצדו של רבן גמליאל או של רבי יהושע. ההבחנה בין שני הסיפורים מעוררת את השאלה: האם הדבר רומז על מקורות שונים הניצבים בתשתיתו של הסיפור? בשאלה זו נדון להלן.¹²

2. פירושים קודמים

הסיפור מעורר בעיה פרשנית בסיסית שהנתחבטו בה החוקרים שדנו בסיפור. לפי הפרשנות המקובלת, הסיפור מתאר את הדחת רבן גמליאל מן הנשיאות ואת מינויו של רבי אלעזר בן עזריה במקומו.¹³ ואולם, פרשנות זו של הירושלמי מעוררת קשיים אחדים. (א) הקושי העיקרי טמון בכך שבירושלמי לא נאמר שרבי אלעזר בן עזריה התמנה לנשיא. המספר מתאר את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה בלשון: 'הלכו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה', ובהמשך הסיפור מצוטטת המשנה שנאמר בה: 'ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה'. המונח 'מינוי' מציין בדרך כלל את מינויו של אדם לחכם או לזקן. משמעות דומה יש לביטוי 'הושיבו בישיבה'. אף אחד משני הביטויים אינו כולל את המובן של הושבה בראש הישיבה או מינוי לנשיא.¹⁴ (ב) התואר 'נשיא', העומד לכאורה במרכזו של הסיפור, אינו נזכר לכל אורכו אפילו פעם אחת. (ג) אף הדחת רבן גמליאל אינה נזכרת במפורש. כל מה שנאמר בקטע הראשון של הסיפור הוא ש'העם', היינו החכמים, הביאו להפסקת הישיבה ויצאו תוך הבעת מחאה מילולית חריפה נגד רבן גמליאל.

פתרונו של גינצבורג לקשיים אלה היה בהבחנה בין הנשיאות כתפקיד פוליטי לבין ראשות הישיבה כתפקיד אקדמי.¹⁵ לפי פירושו, רבן גמליאל לא הודח מן הנשיאות, אלא מראשות הישיבה, ולתפקיד זה מינו החכמים את רבי אלעזר בן עזריה, כדי להפריד באורח קבע בין שתי המישרות. ברם, ניסיון זה כשל ורבן גמליאל שב לכהן כנשיא וכראש ישיבה. לפי פירוש זה, מובן מדוע הנשיאות אינה נזכרת, אבל פחות מובן מדוע אין ראשות הישיבה נזכרת. את זאת נימק גינצבורג בכך ש'המישרה שבישיבה ששירת בה ר' אלעזר בן עזריה "לשעתו" היתה ולא קנתה לה שם'. מאחר שהתואר 'ראש ישיבה' לא היה ידוע בימי התנאים, לא היה המספר יכול לציין את המישרה בשמה. לפיכך הוא השתמש במינוח המקובל למינוי שגרתי לחכם, מבלי שהיה יכול למסור שעיקר מינויו נועד לתכלית אחרת.

הקשיים בפירוש זה ניכרים לעין: (א) המרת הנשיאות בראשות הישיבה אינה פותרת את הבעיה, שכן גם זו אינה נזכרת בסיפור. וחוזרת למקומה השאלה העיקרית: מדוע השתמש המספר בלשון המקובלת לתיאור של מינוי שגרתי? (ב) הסברו של גינצבורג לכך שראשות הישיבה אינה נזכרת נראה דחוק. קשה להניח שהחכמים רצו למנות את רבי אלעזר למישרה שלא ידעו לנקוב בשמה או לתארה. קשה עוד יותר להניח, שהמספר לא מצא דרך למסור שהמינוי לא היה שגרתי אלא מינוי למישרה בכירה יותר. (ג) על רקע העדרה של מישרת 'ראש ישיבה' בתקופת יבנה, נראית השאיפה שגינצבורג מייחס לחכמים – להפריד בין הנשיאות לראשות הישיבה – ספקולטיבית למדי.

ג' אלון לא קיבל את פירושו של גינצבורג ופירש את הסיפור כמקובל, על הדחתו של רבן גמליאל מן הנשיאות ומינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקומו.¹⁶ הנשיאות אינה נזכרת, הסביר אלון, משום שהסיפור יצא מחוגי החכמים, שלא הכירו באותה עת במעמדו המיוחד של הנשיא. מאחר שהנשיא נחשב בעיניהם כ'תפקיד טכני' וכ'ראשון בין שווים', הם נמנעו מלציין את תפקידו המיוחד ותיארו את מינויו של רבי אלעזר במונחים המקובלים למינוי שגרתי של חכם. אף ההסבר שאלון מציע לאי הזכרתו של המינוי העיקרי נראה דחוק. גם אם ביקש המספר שלא לכבד את הנשיא במעלות יתרות, קשה להניח שהוא התעלם לחלוטין מן העובדה שרבי אלעזר בן עזריה לא התמנה לחכם מן השורה, אלא לתפקיד הבכיר שבין החכמים.

הצעה בכיוון חדש לגמרי העלה לאחרונה גודבלאט.¹⁷ בירושלמי, טען גודבלאט, אין מדובר כלל בהדחת רבן גמליאל או במינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקומו. מן הירושלמי עולה שהישיבה בבית הוועד הופסקה, תוך מחאה נגד רבן גמליאל, ושרבי אלעזר בן עזריה מונה לחכם מן המניין, ותו לא. את מקורו של הסיפור על הדחת רבן גמליאל ומינוי רבי אלעזר לנשיא תולה גודבלאט בבבלי, וקורא שלא לפרש את הירושלמי לאורו.

פירושו המקורי של גודבלאט עונה על הקשיים שנמנו למעלה, אבל אין הוא מתיישב עם הבטים אחרים של הסיפור: (א) פירושו של גודבלאט אינו מסביראת הקשר ההדוק בין הפעולה נגד רבן גמליאל ובין מינויו של רבי אלעזר בן עזריה. מדוע מיד לאחר הפסקת הישיבה הלכו החכמים ומינו את רבי אלעזר בן עזריה? מדוע בעקבות המינוי נחפז רבן גמליאל לפייס את החכמים? מדוע שולחים החכמים שליח לרבי אלעזר בן עזריה לאחר שרבי יהושע התפייס ומה הם מבקשים ממנו? קשה אפוא להכחיש, שהגיונו הפנימי של הסיפור מחייב להניח שרבי אלעזר בן עזריה מונה במקומו של רבן גמליאל. גודבלאט הכיר בכוחו המשכנע של טיעון זה,¹⁸ אבל השיקול המכריע בעיניו הוא השיקול המופיע בסעיף הבא. (ב) בסופו של הסיפור נאמר: 'אף על פי כן לא הורידו אותו מגדולתו, אלא מינו אותו אב בית דין'. כפי שאנו יודעים ממקורות תנאיים אחדים, אב בית דין הוא התפקיד השני בחשיבותו לנשיא.¹⁹ גודבלאט טוען: אם נניח שרבי אלעזר בן עזריה מונה לנשיא במקומו של רבן גמליאל, ובסופו של הסיפור מינוהו לאב בית דין, הרי שהורידוהו מגדולתו. ברם, בקושיה זו אין ממש, ובוודאי שאין בה כדי להפוך את הסיפור על פניו. כל מה שרוצה המספר לומר בהערה זו הוא שלא הורידו את רבי אלעזר מגדולתו למדרגת חכם מן השורה, אלא שמרו על מעלתו היתרה, בכך שמינוהו לאב בית דין. לעומת זאת, מפירושו של גודבלאט עולה, שבסופו של דבר זכה רבי אלעזר דווקא להעלאה בדרגה (מחכם לאב בית דין), והדבר אינו מתקבל על הדעת. פירושו של גודבלאט גם נסתר מירושלמי, פסחים ו א, לג ע"א, שם נזכר רבי אלעזר בן עזריה כאחד משלושה שוויתרו על כתרן וכמי שהתמנה בעקבות זאת ל'תניין'. לפי קריאה זו, בהערת הסיום של הסיפור יש דווקא ראיה שרבי אלעזר התמנה לנשיא, נגד פירושו של גודבלאט.²⁰ (ג) פירושו של גודבלאט אינו מתיישב עם העימות בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה, כפי שנרמז בקטע 6. בקטע זה נמשל העימות בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה לעימות בין שני אישים המתחרים על מישרת הכוהן המזה את אפר הפרה – 'מזה בן מזה' לעומת 'מי שאינו לא מזה ולא בן מזה'. מן הקטע ברור שמדובר במאבק של שני אישים על מישרה אחת. תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם פירושו של גודבלאט לסיפור.

3. ניתוח הסיפור

כל הצעות הפירוש שהוזכרו עד כה ראו בסיפור מכלול אחד ולא הבחינו בין פרשנותם של המקורות התנאיים המצוטטים בסיפור לבין פירושו של הסיפור בהקשרו השלם. גישה זו מקפלת בתוכה את ההנחה, שהסיפור כולו בא ממסורת תנאית ואין להפריד בין המקורות התנאיים הכלולים בו לבין הסיפור כמכלול שלם. ואולם, לאור העובדה שהסיפור במתכונתו הנוכחית הוא מעשה ידיהם של אמוראים, אין להניח זהות זו מראש ויש לנסות לנתח את הסיפור תוך הבחנה בין מרכיביו השונים. אנו נבקש אפוא להבחין בין המקורות התנאיים הכלולים בסיפור לבין הסיפור השלם, המייצג לדעתנו שכבה מאוחרת יותר.

נראה שהמקורות התנאיים אינם מכירים לא את הדחת רבן גמליאל ולא את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. לעומת זאת, הסיפור בהקשרו השלם מתאר מאורעות אלה תוך שימוש במקורות התנאיים ופירושם מחדש. עוד נראה, שתפיסת הנשיאות המשתקפת בסיפור אינה מתאימה למציאות המוכרת לנו מתקופת יבנה. היא הולמת את דמותה של הנשיאות כפי שמוכרת לנו מן המקורות של המאה הג'. על יסוד זאת נטען, שהסיפור המלא על הדחת רבן גמליאל הוא סיפור אמוראי, שאינו מעיד על המאורעות שאירעו ביבנה, ויש להבינו על רקע המציאות החברתית והפוליטית של המאה הג'.

נפתח בזיהוי ובניתוח של המקורות התנאיים שבסיפור. מתוך מכלול הקטעים של הסיפור אפשר להבחין בשני קטעים הכוללים מקורות תנאיים, קטע מס' 1, שזיהויו כמקור תנאי יוסבר להלן, וקטע מס' 4, שבו מצוטטים שני קטעים מן המשנה.

על זיהויו של קטע מס' 1 כמקור תנאי אפשר ללמוד מתוך עיון במקבילות. קטע מס' 1 משותף לבבלי ולירושלמי והוא הקטע היחיד המשותף לשני המקורות.²¹ עובדה זו מרמזת על קדמותו ועל מרכזיותו בהתפתחות הסיפור. לשונו העברית בכל המקבילות מעלה את האפשרות שמדובר במקור תנאי.²² לשון ההצעה של הקטע בבבלי ('תנו רבנן') מעידה, מכל מקום, שבעיני העורך הבבלי הוא נחשב למקור תנאי. המקבילה בבכורות לו ע"א,²³ שבה מופיע קטע זה כסיפור עצמאי ובלתי תלוי בסיפור ההדחה, אף רומזת שבשלב כלשהו הוא היה מקור עצמאי.²⁴

ייחודו של קטע מס' 1 משתקף כמדומה גם בירושלמי. כדי להדגים זאת נתמקד בהבחנה בין קטע מס' 1 לקטע מס' 2: (א) סגנונם של שני הקטעים שונה. הקטע הראשון הוא דיאלוג דרמטי מפורט ומעוצב היטב. הוא מכניס את הקורא לבית הוועד ומתאר כל דמות, כל תנועה וכל מלה שנאמרה שם. לעומת זאת, הקטע השני מתאר את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה בתמציתיות ואף בעמימות. קשה להניח ששניהם חוברו בידי אותו מספר. (ב) שני הקטעים משתמשים במינוח שונה. הקטע הראשון מדבר על 'בית הוועד' ואילו הקטע השני מדבר על 'ישיבה'. (ג) אם נניח שרבי אלעזר בן עזריה התמנה במקומו של רבן גמליאל, המעבר מהקטע הראשון לקטע השני מעורר בעיה. בקטע הראשון לא נאמר שרבן גמליאל הודח ואילו בקטע השני מתמנה רבי אלעזר בן עזריה במקומו. פער כזה יכול לרמז על חיבור בין שני מקורות.

בחינה של קטע מס' 1 בשלוש המקבילות מלמדת אפוא שמדובר במקור עצמאי, ככל הנראה תנאי. הנקודה החשובה לענייננו היא שהקטע אינו מתאר את הדחת רבן גמליאל. מן הקטע עולה, שבעקבות התנהגותו של רבן גמליאל כלפי רבי יהושע הפסיקו החכמים את הישיבה, תוך מחאה מילולית נגד רבן גמליאל.

הקטע התנאי השני הוא קטע מס' 4, שבו מצוטטים שני קטעים מן המשנה, שתפקידם להעיד על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המקור הראשון הם דבריו של בן עזאי המופיעים שלוש פעמים במשנה: 'מקבל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה' (זבחים א, ג = ידים ד, ב; ידים ג, ה). כפי שראינו למעלה, פירושו של הביטוי 'להושיב בישיבה' הוא לסמוך, כלומר למנות אדם לדרגת חכם או זקן, ואין הוא מורה על מינוי לנשיא. כמו כן, אין ללמוד מעצם אזכורו של המאורע שמדובר במאורע יוצא דופן, כגון הדחת הנשיא. בן עזאי הזכיראת היום שבו הושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה כדי לציין את הכינוס שבו נקבעו ההלכות המסוימות שהוא שונה, ולא כדי לשמר את זכרו של מאורע יוצא דופן. כינוסים רבי משתתפים הוזכרו בכמה הזדמנויות אחרות וכן הוזכרו מינויים של חכמים אחרים.²⁵ דברי בן עזאי בהקשרם המקורי לא באו אפוא לציין את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא או לראש ישיבה, אלא את מינויו לחכם גרידא.

המקור השני הוא משנה, כתובות ד, ו. במשנה זו מסופר על דרשה שדרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים ביבנה: 'זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: "הבנים ירשו והבנות יזונו" – מה הבנים אינם יורשים אלא לאחר מיתת האב אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן'. לפי פשוטה, מוסרת המשנה שרבי אלעזר בן עזריה הציע לפני החכמים, בעודם יושבים בכרם (כמשמעו²⁶) ביבנה, מדרש המוכיח שאין האב חייב במזונות בתו. בלשון דומה מוסרת המשנה על שלושה דברים שאמר רבי ישמעאל לפני חכמים ביבנה (עדויות ב, ד). אין הדברים באים לומר שרבי אלעזר בן עזריה עמד בראש הישיבה, או שהוא נשא 'דרשה' לפני החכמים או לפני התלמידים ביבנה. השימוש במשנה זו כהוכחה או כהמחשה למינויו של רבי אלעזר בן עזריה לראשות הישיבה הוא אפוא תוצאה של פרשנות 'דרשנית' של המשנה: 'וכי כרם היה שם? אלא אילו תלמידי חכמים שהיו עשויין שורות שורות ככרם'. פירושו של הירושלמי משנה את מובנם של המונחים המופיעים במשנה ואת הנסיבות כולן. הכרם הריאלי הופך לביטוי מטפורי לשורות התלמידים; ה'חכמים' הנזכרים במשנה נעשים ל'תלמידים'; רבי אלעזר בן עזריה אינו מציע לפניהם 'מדרש', היינו פרשנות להלכה, אלא נושא בפניהם 'דרשה', היינו הרצאה. אם המשנה מספרת שרבי אלעזר בן עזריה הציע הלכה בפני החכמים, שישבו כפורום משפטי בעל סמכות חקיקה ('סנהדרין'), הרי הירושלמי מתאר מוסד לימודי, שבו נושא רבי אלעזר בן עזריה דרשה בפני התלמידים.²⁷

בסיפור כלולים אפוא שלושה מקורות תנאיים. מקור אחד בקטע מס' 1 ושני מקורות נוספים בקטע מס' 4. אף אחד מן המקורות התנאיים אינו מזכיר את הדחת רבן גמליאל או את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. אין צריך לומר, שאין מקור תנאי אחר המזכיר מאורעות אלה או רומז להם. זאת ועוד, ברובד התנאי לא ניתן להצביע על זיקה בין המקור העוסק בעימות בין רבן גמליאל לרבי יהושע (קטע 1) ובין המקורות העוסקים ברבי אלעזר בן עזריה (קטע 4). ניתוח זה של המקורות מעלה את הסברה, שמעשה הדחתו של רבן גמליאל לא היה מוכר בתקופת התנאים, והוא נוצר בידי מספר אמוראי, שצירף את המסורת על העימות בבית הוועד למסורת על הושבתו של רבי אלעזר בן עזריה בישיבה. משעה שהמסורות הללו צורפו זו לזו הן נתפרשו מחדש. המאורע שהתחולל בבית הוועד התפרש כמעשה של הדחה, ואילו הושבתו של רבי אלעזר בן עזריה בישיבה התפרשה כמינוי לנשיא במקומו של רבן גמליאל. אם נאמץ סברה זו, נוכל להבין את מבנהו המיוחד של הסיפור ואת ההבחנה בין שני סיפורי המשנה שעליהם עמדנו בראשית הדברים. כמו כן, אפשר להסביר באמצעות השערה זו את מקור לשונו העמומה של הסיפור, כפי שנראה להלן.

נעבור לדון בסיפור המלא כפי שהוא לפנינו (קטעים 1, 2, 5, 6, 7). כפי שנרמז בדברינו, את הסיפור בהקשרו הרחב יש להבין כסיפור על הדחת רבן גמליאל ומינוי רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקומו. את ההסבר ללשונו העמומה של הסיפור ולשימוש במינוח המתאים למינוי שגרתי לחכם יש למצוא ככל הנראה במקורות התנאיים שמהם נארג הסיפור. בדיוננו להלן נבסס פרשנות זו, נתאר את אופן התפתחותו של הסיפור מן המקורות התנאיים ונעמוד על מאפיינים המצביעים על איחורו.

קטע מס' 1 מתאר את ההתנגשות בין רבן גמליאל לרבי יהושע, שהיתה העילה להדחתו של רבן גמליאל. מן הקטע מצטייר רבן גמליאל כבעל הסמכות בבית הוועד. הוא מנהל את הדיון והוא גם רשאי לנקוט באמצעים משמעתיים כלפי החכמים. ואולם, מתברר שכל המערכת הזאת תלויה בהסכמת החכמים, ואם הם סבורים שרבן גמליאל נהג שלא כהלכה, והפעיל את כוחו באופן מוגזם, הם גורמים להפסקת הישיבה תוך מחאה חריפה כלפיו.²⁸ כאמור, סיפור זה היה במקורו סיפור עצמאי, ואילו עתה הוא משמש פרק ראשון בסיפור ההדחה. הפסקת הישיבה, שהיתה בסיפור המקורי מעשה של מחאה נגד התנהגותו של רבן גמליאל, מתפרשת עתה כהדחה של רבן גמליאל מתפקידו.

קטע מס' 2 פותח במינויו של רבי אלעזר בן עזריה: 'הלכו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה'. מאחר שאנו סבורים שהמספר מתאר כאן את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, עלינו להסביר את השימוש בלשון שגרתית, המשמשת בדרך כלל לתיאור מינוי של חכם. אף שקטע זה הוא מלשונו של המספר, קל להבחין בקירבה ללשון המשנה. למעשה, המספר מצטט את המשנה ומחליף את התיבה 'הושיבו' ב'מינו', חילוף המשקף את המעבר מלשון התנאים ללשון האמוראים.²⁹ עמימותה של הלשון נובעת אפוא מן השימוש שעושה המספר בלשון המשנה, המכירה את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לחכם ותו לא, כדי לספר על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא.

תיאור מינויו של רבי אלעזר בן עזריה משולב ביסודות אגדיים והוא נועד לעורר תמיהה בקרב השומעים. ראשית, מסופר שהוא התמנה בגיל צעיר מאוד – בן שש-עשרה שנה. מינויו של אדם בגיל כה צעיר למישרה בכירה, דתית או מדינית, הוא בוודאי מינוי מתמיה. הנס שאירע לשערו מגביר את התמיהה ומדגיש את אי התאמתו של נער צעיר, ששיבה לא זרקה בשערו, למישרה כה בכירה.³⁰ התמיהה גוברת והולכת כאשר מתברר, שגם מבחינת גדולתו בתורה הוא לא היה המועמד הטוב ביותר, ולפחות רבי עקיבא היה גדול ממנו.

בנקודה זו מתגלה ההסבר למינויו המפתיע של רבי אלעזר בן עזריה: הוא נתמנה לא בשל היותו 'בן תורה' אלא בשל היותו 'בן גדולים'. רבי אלעזר בן עזריה נתמנה לא בזכות גילו ולאבזכות חכמתו, אלא אך ורק בשל ייחוסו – 'אשרי מי שזכו לו אבותיו'. הסיפור מבליט אפוא את מרכזיותו של הייחוס ואת עדיפותו על פני שתי התכונות האחרות, הגיל והחכמה. אף את דמותו ותפקידו של רבי עקיבא בסיפור יש לראות בהקשר ספרותי בלבד. רבי עקיבא אינו נזכר במקורות התנאיים של הסיפור, ואף ברובד המאוחר אין הוא ממלא תפקיד פעיל. הוא אינו מצדד ברבן גמליאל או ברבי יהושע, וגם בפרשת מינויו של רבי אלעזר בן עזריה אין הוא נוקט בצעד אקטיבי. רבי עקיבא מוצג כמועמד אלטרנטיבי, שמפיו אנו למדים מדוע נבחר רבי אלעזר בן עזריה. הצבת דמותו של רבי עקיבא מול זו של רבי אלעזר בן עזריה נועדה כמדומה להבליט את משמעות הבחירה ברבי אלעזר. ניתן לראות ברבי עקיבא וברבי אלעזר בן עזריה נציגים של שני טיפוסי חכמים החותרים למעמד של הנהגה. רבי עקיבא מייצג את דמות החכם, שמעמדו מבוסס על גדולתו בתורה, ואילו רבי אלעזר בן עזריה מייצג דמות של כוהן, שמעמדו מבוסס על ייחוסו. הבחירה ברבי אלעזר בן עזריה והעדפתו על פני רבי עקיבא מבטאת את התפיסה, שהתכונה הקובעת לצורך מינוי לנשיא היא ייחוס מובחר.

ייחוסו המיוחד של רבי אלעזר בן עזריה, 'דור עשירי לעזרא', מאפשר להציגו כמועמד המתאים לרשת את כסאו של רבן גמליאל. אין המספר מסתפק בייחוסו ככוהן ומייחס אותו גם לעזרא.³¹ ייחוסו של רבי אלעזר בן עזריה לעזרא מבוסס ככל הנראה על שמו. השם עזריה נזכר פעמיים בשושלת היוחסין של עזרא והוא שם סבו.³² ברם, אין להסתפק בקשר זה. יש קשר מהותי בין דמותו של עזרא לבין דמותו של רבי אלעזר בן עזריה המוצגת בסיפורנו: שניהם משלבים כהונה, חכמה ומעמד פוליטי.³³ מעניינת במיוחד הזיקה בין עזרא לשושלת הנשיאים. לפי מסורת תנאית אחת, כאשר הספידו את הלל הזקן אמרו עליו 'הא עניו, הא חסיד, תלמידו של עזרא'.³⁴ מכיוון ששולת הנשיאים מתייחסת להלל,³⁵ הרי שאפשר לדבר על זיקה בין רבן גמליאל ובין עזרא. מאחר שמעמדו של רבן גמליאל מעוגן בייחוסו להלל, והואיל וגדולתו של הלל, לפי מסורת זו, היא בהיותו תלמיד של עזרא, ניתן לומר שמעמדו של רבן גמליאל מבוסס על יחסי תלמיד-רב לעזרא. לעומת זאת, יחסו של רבי אלעזר בן עזריה לעוזרא הוא יחס של בן-אב. מנקודת המבט של הייחוס, יש כמובן להעדיף את הבן על פני התלמיד, ולכן ייחוסו של רבי אלעזר בן עזריה לעזרא מקנה לו עדיפות על פני רבן גמליאל.³⁶ המספר בונה אפוא את דמותו של רבי אלעזר באופן שניתן לראות בו את יורשו של רבן גמליאל. הוא מתאר את ייחוסו של רבי אלעזר בן עזריה כייחוס הטוב ביותר שניתן למצוא מחוץ לשושלת בית גמליאל, ומבחינה מסוימת אף כייחוס עדיף.

בקטע מס' 5 מתואר ניסיונו של רבן גמליאל לפייס את החכמים ולהציל את כסאו. הליכתו 'אצל כל אחד ואחד לפייסו בביתו' משקפת קרע שנוצר בינו ובין כל החכמים. עם זאת, הקטע מתאר בפירוט את הפיוס בינו ובין רבי יהושע, שכן סכסוך זה היה העילה להדחתו.³⁷ בניסיונו לפייס את רבי יהושע נכשל רבן גמליאל פעם נוספת, ומתברר שאין הוא יודע בצערם של חכמים. נסיבות הפיוס ממחישות את המרחק שבין הנשיא לחכמים ואין הן מחמיאות לדמותו של הנשיא. ואולם, בסופו של דבר נאות רבי יהושע להתפייס, ומשעה זו אין עוד מקום להדחתו של רבן גמליאל.

קטע מס' 6 מתאר את החזרת רבן גמליאל לתפקידו. מיד לאחר שנתפייס רבי יהושע, נשלח אל רבי אלעזר בן עזריה מסר בצורת משל, האמור להיות מתורגם לעימות שבין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה. במשל מתואר ויכוח חריף בין שני אישים בשאלה מי רשאי להזות את מי החטאת, שהוא תפקיד של הכוהנים.³⁸ האחד, 'שאינו מזה ולא בן מזה', טוען כלפי חברו: 'מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה', כלומר הזאתו פסולה. האחר טוען לעומתו, שרק 'מזה בן מזה יזה'. כלומר, רק הוא, בנו של כוהן, רשאי להזות. הכהונה היא המשל, והנמשל הוא הנשיאות. המסר ברור גם הוא: רק רבן גמליאל המיוחס ראוי לשמש נשיא. השימוש במשל כלפי רבי אלעזר בן עזריה הוא אירוני וחריף. מתברר שרבי אלעזר בן עזריה, שהתמנה לתפקיד רק בשל ייחוסו, אינו יכול להחזיק בנשיאות, דווקא משום שאין הוא מיוחס בייחוס ראוי. מאחר שרבי אלעזר בן עזריה כוהן, מקבלת הטענה משמעות פולמוסית חריפה: כשם שאתה, רבי אלעזר בן עזריה, מקבל את העיקרון של הייחוס והשושלת ביחס לכהונה, עליך לקבל עיקרון זה גם ביחס לנשיאות. המשל מבטא היטב את טענת הייחוס כפי שנתפסה בעיני הנשיא ותומכיו. מעמדו של הנשיא, כמו של הכוהן, מעוגן בייחוס ולפיכך אינו ניתן לערעור.³⁹

ביסוסה של הנשיאות על הייחוס של בית גמליאל והפיכתו למקור הלגיטימיות שלה יכול היה להיעשות רק לאחר דור יבנה. גם אם רבן גמליאל דיבנה נהנה מייחוס מכובד, בהיותו בן לאחת המשפחות הפרושיות החשובות, אין ייחוס זה יוצר זיקה מיוחדת לנשיאות. לפי הידיעות שבידינו על ההנהגה היהודית בסוף ימי הבית, לא עמדו רבן גמליאל הזקן ורבן שמעון בן גמליאל בראש העם ולא כיהנו כנשיאים, ולכן אין לראות את רבן גמליאל כמי שירש את הנשיאות מאבותיו.⁴⁰ אי אפשר אפוא לומר, שבתקופת יבנה היתה הנשיאות בחזקתה של שושלת בית גמליאל. על ירושת הנשיאות אפשר לדבר לראשונה רק עם מינויו של רבן שמעון, בנו של רבן גמליאל דיבנה. ואולם, העברת המישרה לא היתה ישירה, שכן רבן גמליאל מת שנים אחדות לפני מרד בר כוכבא ואילו רבן שמעון החל לפעול רק לאחר המרד (ומי שנשא בינתיים בתואר 'נשיא' היה, כידוע, בר כוכבא). אם המבחן לקיומה של שושלת הוא מעבר רציף וישיר של התפקיד מאב לבן, הרי ששושלת בית גמליאל הפכה לעובדה רק בימיו של רבי יהודה הנשיא, שעלה על כס המנהיגות מיד אחרי אביו. אכן, רק מימיו של רבי יהודה הנשיא ואילך אנו שומעים את הטענה בדבר ייחוסה של השושלת להלל ולבית דויד, ורק מתקופה זו ואילך אפשר לראות את הייחוס כמקור הלגיטימציה של הנשיאים בני גמליאל.⁴¹

ביטוי נוסף להשתקפותה של הנשיאות בסיפור אפשר למצוא בתגובתו של רבי אלעזר בן עזריה למסר שנשלח אליו: 'נתרציתם, אני ואתה נשכים לפתחו של רבן גמליאל'. משמעות הדברים היא בוודאי הודאה בנשיאותו של רבן גמליאל. הביטוי 'נשכים לפתחו' שכיח בתיאור יחסים בין נתינים למלך, ונראה שהוא משקף את מנהג ה-salutatio הרומאי – ביקור של כבוד ודרישה בשלומו של הפטרון או המלך.⁴² כפי שהראו חוקרים אחדים, נוהג רומאי זה חדר ליהודה והיה מקובל בחצרו של הנשיא במאה הג'.⁴³ העדויות המפורשות על קיומו של הסלוטציו ביהודה אינן קודמות לימיו של רבי יהודה הנשיא.⁴⁴ אם פירוש זה נכון, הרי הדברים שבפי רבי אלעזר בן עזריה הם ביטוי מובהק להודאה במעמדו של רבן גמליאל כנשיא דווקא, ויש בהם סימן נוסף לאיחורו של הסיפור.

סיום הסיפור, בקטע מס' 7, 'אף על פי כן לא הורידו אותן מגדולתו אלא מינו אותו אב בית דין', הוא כאמור ביטוי נוספ לכך שרבי אלעזר בן עזריה התמנה לנשיא. אף על פי שרבי אלעזר בן עזריה נאלץ לוותר על כסאו, 'לא הורידו אותו מגדולתו', אלא מינו אותו אב בית דין ונשמרה מעלתו על פני שאר החכמים. תיאור זה מבוסס, כפי שראינו, על מבנה ההנהגה המשתקף בכמה מקורות תנאיים, שאב בית הדין היא המישרה השנייה בחשיבותה לאחר הנשיא. ואולם, מבנה זה של ההנהגה מוזכר רק במקורות המאוחרים למרד בר כוכבא, ואין עדויות על קיומה של מישרת אב בית דין בתקופת יבנה.⁴⁵ לפיכך, יש בהערה זו רמז נוסף לאיחורו של הסיפור.

4. הערכה היסטורית

מסקנתנו בדבר איחורו של הסיפור ואי התאמתו לתקופת יבנה מבוססת על שיקולים הנוגעים לטיב המקור – מבנהו ותארוכו. כמו כן, ניתן לבססה על שיקולים היסטוריים כלליים הנוגעים לתוכן הדברים – תפיסת הנשיאות ודמותה כפי שעולה מן הסיפור:

(א) הסיפור על הדחת רבן גמליאל מתועד רק במקורות אמוראיים. ההבחנה בין הרובד התנאי לרובד האמוראי של הסיפור נוגעת ביסודות הסיפור. המקורות התנאיים אינם מכירים לא את הדחת רבן גמליאל ולא את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. לעומת זאת, הסיפור השלם מספר על אירועים אלה תוך שימוש במקורות התנאיים ופרשנותם מחדש. לפיכך, נראה שמקורו של הסיפור ביצירתם של אמוראים, שארגו מן המקורות התנאיים סיפור חדש.

(ב) דמותה של הנשיאות המשתקפת בסיפור אינה הולמת את הנשיאות כפי שמוכרת מתקופת יבנה: (1) טענת הייחוס והשושלתיות, שהיא לפי הסיפור ההצדקה המרכזית לנשיאותו של רבן גמליאל, אינה יכולה להיות רלוונטית לתקופת יבנה, מאחר שרבן גמליאל לא ירש את הנשיאות מאבותיו; (2) מבנה ההנהגה של נשיא ואב בית דין המוזכר בסיפור אינו מוכר במקורות מן התקופה שלפני מרד בר כוכבא; (3) מנהג הסלוטציו, שכנראה נרמז בסיפור,אינו מוכר לפני המאה הג'. משקל מיוחד יש לתת לטענת הייחוס, הניצבת במוקד הסיפור ומוכרת כטענה מרכזית בביסוס מעמדה של הנשיאות בתקופה שמימיו של רבי יהודה הנשיא ואילך. לפיכך, יש לשער שהסיפור נוצר לאחר ששושלת הנשיאים נתייסדה ולאחר שנתגבשה התפיסה בדבר ייחוסה של השושלת, כלומר במהלכה של המאה הג'.

(ג) אם אנו מניחים שהרומאים הכירו במנהיגותו של רבן גמליאל, ובמיוחד אם אנו מניחים שמינויו נעשה בתמיכה ואולי אף ביוזמה רומאית,⁴⁶ קשה לשער שהחכמים היו מרהיבים עוז להדיחו ממישרתו. שיקול זה כבר העלה גינצבורג, והוא היה בין הנימוקים שהביאו אותו לפרש שרבן גמליאל לא הודח מן הנשיאות, אלא מראשות הישיבה בלבד.⁴⁷ על הקשיים של פירוש זה עמדנו למעלה. ג' אלון העלה בהקשר זה את הסברה, שהרומאים הכירו במנהיגותו של רבן גמליאל בתור מי שעמד בראש הסנהדרין, והחכמים יצאו מנקודת הנחה שהרומאים יכירו בכל מי שימונה למישרה הזאת.⁴⁸ ואולם, מדיניות ההתערבות העקבית, שנקטו בה הרומאים במשך כל שנות שלטונם ביהודה, אינה מבוססת סברה זו. כפי שהראה גודבלאט, הרומאים התערבו באופן עקבי בקביעת זהותה של המנהיגות היהודית ודאגו שהיא תתאים לאינטרסים השלטוניים שלהם.⁴⁹ לנוכח מדיניות זו, אין להניח שהרומאים היו שווי נפש לשינוי בזהותו של המנהיג היהודי, ומותר גם להניח שעמדתם זו היתה נהירה לחכמים.

מסקנתנו היא אפוא, שאין לראות בהדחת רבן גמליאל עובדה היסטורית אלא יש להתייחס לסיפור כיצירה ספרותית שאינה מתיימרת לתאר מאורעות מתקופת יבנה. עם זאת, הסיפור אינו נטול ערך היסטורי, וקריאתו על רקע המציאות החברתית והפוליטית של המאה הג' יש בה כדי להאיר את הסיפור באור חדש וללמד על תפיסתם של האמוראים בני המאה הג'.

המימד הפוליטי של הסיפור ניכר לעין. הנושא העומד במרכז הסיפור הוא מעמדה של שושלת בית גמליאל וזיקתה לנשיאות. נסיבות הדחתו של רבן גמליאל יוצרות למספר הזדמנות לבחון את השאלה: האם אדם שאינו מבית גמליאל יכול לכהן כנשיא? שאלה זו נבחנת בשני שלבים. בשלב הראשון מתחרים על התפקיד חכם, המיוצג באמצעות רבי עקיבא, וכוהן, המיוצג על ידי רבי אלעזר בן עזריה. הבחירה ברבי אלעזר בן עזריה הצעיר מבטאת את התפיסה, שלצורך הנשיאות קובע הייחוס. דחיית מועמדותו של רבי עקיבא מבהירה כי החכמים, שמעמדם מעוגן בידיעתם את התורה, אינם יכולים לראות את עצמם כמועמדים אפשריים לנשיאות. בשלב השני נבחנת מועמדותו שלר בי אלעזר בן עזריה, בעל הייחוס האלטרנטיבי, מול רבן גמליאל. העדפתו של רבן גמליאל מבהירה שאין ייחוס, מכובד ככל שיהא, היכול לעלות על ייחוסה של שושלת בית גמליאל, ואין אדם מחוץ לשושלת היכול לכהן כנשיא. השימוש הכפול שעושה המספר בטענת הייחוס, כלפי רבי עקיבא וכלפי רבי אלעזר בן עזריה, מדגיש את כוחה של הטענה הן לגבי החכמים והן לגבי הכוהנים. הסיפור אינו נוקב במפורש בייחוסה של השושלת, אבל ניתן להניח, על סמך מקורות אחרים, שהכוונה להתייחסותה לבית דויד.

מנקודת מבט פוליטית זו, אפשר להבחין במתח שבין הסצינה הפותחת את הסיפור לבין סיומו. סצינת הפתיחה מבטאת את עליונותם של החכמים, שבכוחם להעביר את הנשיא מתפקידו, ואילו סיומו של הסיפור מבטא את ההכרה, שאין תחליף לנשיא מבית גמליאל. כיצד יש להסביר מתח זה? אפשרות אחת נעוצה באופן התפתחותו של הסיפור, כפי שתיארנו למעלה. מאחר שחלקו הראשון של הסיפור הוא ממקור תנאי, הרי מבחינתו של המספר זוהי מסורת נתונה. לפי זה, כוחו של הסיפור הוא ביכולתו להפוך מסורת נתונה, המבטאת עמדה אנטי נשיאותית מובהקת, לסיפור פרו-נשיאותי, המבטא הכרה במנהיגותו של הנשיא. ואולם, נראה לי שאין להסתפק בהסבר זה. אם נבחן את הסיפור על שני חלקיו ניווכח שהמסר הפוליטי של הסיפור הוא מסר מורכב. מצד אחד, מציג הסיפור עמדה הרואה בחכמים גורם מרכזי, שתפקידו לאזן את שלטונו של הנשיא ובכוחו אף להעבירו מכהונתו. מצד אחר, הוא מבטא באופן ברור את ההכרה, שאין תחליף לשושלת בית גמליאל ויש להכיר במנהיגותם של הנשיאים גם כאשר התנהגותם חורגת מהמידה הראויה.

עמדה זו תתבהר אם נצליח למקם אותה בהקשר היסטורי ברור. באיזו קבוצה ובאיזה חוג יכול היה סיפור כזה להיווצר או להיות מסופר? כאמור למעלה, הווי הסיפור ודמותה של הנשיאות המשתקפת בו מתאימים לידיעותינו על המאה הג', וסביר להניח שהוא נוצר בתקופה זו. המאה הג' התאפיינה לכל אורכה במתחים ובעימותים בין החכמים לנשיא, והם היו יכולים לשמש רקע ריאלי להיווצרותו של סיפור מעין זה.⁵⁰ ואולם, דומה שניתן לציין במיוחד את ימיהם של רבי יהודה נשיאה (נכדו של רבי), רבי יוחנן וריש לקיש, באמצע המאה הג', כתקופה שבה בלטו מתחים דומים לאלה שמעלה הסיפור. מערכת יחסיהם של החכמים עם רבי יהודה נשיאה מזכירה את אווירת הסיפור על הדחת רבן גמליאל.⁵¹ גם המאבק בין הכוהנים לחכמים, שעליו אנו שומעים בתקופה זו, מתאים למתח הבא לידי ביטוי בסיפור.⁵²

על אף המסקנה הפרו-נשיאותית של הסיפור, קשה לשער שמקורו בבית הנשיא ממש. האפשרות המונחת ביסודו של הסיפור, שבכוחם של החכמים להעביר את הנשיא מתפקידו, בוודאי לא היתה מקובלת על הנשיא. גם דמותו של רבן גמליאל כפי שעולה מן הסיפור אינה מחמיאה לנשיא כלל ועיקר. תחילה נוהג הנשיא ביד רמה ופוגע בכבודו של רבי יהושע, וגם בשעה שהוא מבקש לפייסו מבליט המספר את התנשאותו וריחוקו. אף דבריו של רבי יהושע, 'אוי לו לדור שאתה פרנסו', אינם ערבים לאוזניהם של הנשיא ובאי ביתו.⁵³ עם זאת, הסיפור מבטא הכרה מלאה במעמדם של הנשיאים מבית גמליאל, ואין לשער שסיפור עם מסקנה מעין זו היה יוצא מחוגי האופוזיציה המובהקת לנשיאות. ניתן אפוא לשער, שהסיפור יצא מחוגם של חכמים שתפסו את עצמם כגורם עצמאי ובעל כוח ועם זאת הכירו במנהיגותו הבלתי מעורערת של הנשיא.

חכם בן המאה הג' שהחזיק בעמדה כזו בדיוק היה רבי יוחנן. כפי שהראה קימלמן, רבי יוחנן נקט בעמדה עקרונית שהכירה במנהיגותו של הנשיא. עמדה זו היתה עילה למחלוקתו עם ריש לקיש במדרש ובמעשה.⁵⁴ מחלוקת אופיינית על רקע זה מופיעה בבראשית רבה, על הפסוק 'האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרעה אתי מעודי עד היום הזה, (בראשית מח, טו): 'רבי יוחנן אמ' לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמ' לנשיא מהלך והזקנים לפניו, על דעתיה דר' יוחנן אנו צריכין לכבודו, על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודינו'.⁵⁵ שלא כריש לקיש, המדגיש את עליונותם של החכמים, תובע רבי יוחנן מן החכמים לנהוג כבוד בנשיא בהיותו הרועה, המנהיג הפוליטי של האומה. ביטוי מעשי לעמדותיהם השונות אפשר למצוא בסיפור הבא: 'דבי נשיאה גזר תעניתא ולא אודעינהו לרבי יוחנן ולריש לקיש. לצפרא אודעינהו. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הא לא קבילא עלן מאורתא? אמר ליה: אנן בתרייהו גררינן'.⁵⁶ ריש לקיש מבקש שלא לציית לגזירת הנשיא, בנימוק שכל אדם צריך לקבל את התענית בעצמו מן הערב. לעומתו קובע רבי יוחנן, שיש לציית להוראת הנשיא ואין צורך בקבלה אישית של התענית.

עם זאת, רבי יוחנן ראה עצמו כנציג מובהק של החכמים ופעל לשילובם כגורם מרכזי בהנהגה ובמינהל. פעילות זו של רבי יוחנן כוונה במידה מסוימת נגד הנשיא, שכן הוא ביקש להציב מועמדים מקרב החכמים כנגד אלה שהציע הנשיא.⁵⁷ כמו כן, ידועים מקרים שבהם עמד רבי יוחנן באופן גלוי נגד רבי יהודה נשיאה, תוך שהוא מגן על כבודם ומעמדם של החכמים מפני התנהגותו התקיפה של הנשיא.⁵⁸ מסורת מעניינת במיוחד בהקשר זה היא המסורת המייחסת לרבי יוחנן את העמדה, שנשיא שנמצא בו דבר של דופי 'מעבירין אותו'.⁵⁹ עמדה זו מבטאת בדיוק את הגישה העולה מן הסיפור על הדחת רבן גמליאל. רבן יוחנן הוא אפוא דוגמה לחכם המחזיק בעמדה פוליטית דומה לזו הבאה לידי ביטוי בסיפור הדחת רבן גמליאל, ובקרבתו יכול היה סיפור מעין זה להיווצר. כמובן, איננו יכולים ואיננו מתיימרים לקבוע בביטחון אם אכן נוצר הסיפור בחוגו של רבי יוחנן. ברם, נראה לנו שהצבעה על רקע היסטורי וחברתי אפשרי מבהירה את טיב העמדות המובעות בסיפור ומדגימה את התפקיד הפוליטי שסיפור כזה יכול לשרת.

חלקי המאמר:

1. הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה
2. הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה: א. הסיפור בתלמוד הירושלמי (פריט זה)
3. הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה: ב. הסיפור בתלמוד הבבלי - המקורות והרכבם
4. הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה: ג. סיכום: התהוות המסורת ורקעה ההיסטורי

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

3. הטקסט של ירושלמי ברכות מובא לפי כתב יד ליידן, בתוספת סימני פיסוק.

4. נחום ג, יט.

5. לפי המקבילה בתענית.

6. משנה, זבחים א, א = ידים ד, ב; שם ג, ה.

7. משנה, כתובות ד, ו.

8. קטע 3 הוא הקטע היחיד שיש בו מחלוקת והקטע היחיד שנזכרים בו שמות החכמים (שניהם אמוראים ארץ ישראלים מן המאה הד'). מבחינת תוכנו אין הקטע ממלא תפקיד בסיפור. כפי שהעיר גינצבורג (לעיל, הערה 2), עמ' 187, אין להניח שהירושלמי הכיר את הסיפור הבבלי על תוספת הספסלים לבית המדרש, ולפיכך יש לפרש את השאלה 'וכמה ספסלין היו שם' – כמה ספסלים היו שם באותה שעה, כלומר, כמה חכמים נכחו באותו מעמד. לעניין בבליותו של הסיפור על תוספת הספסלים ראה להלן, ב 3.

9. בניגוד לטענתם של גינצבורג, שם, עמ' 189, ושל גולדנברג (לעיל, הערה 2), עמ' 169. הסיבה היחידה שהביאה את גינצבורג לראות בקטע זה תוספת היא הנחתו המוקדמת, שהסיפור הוא מקור תנאי, ולכן סבר שקטע 4, שהובא בוודאי בידי מחבר אמוראי, הוא תוספת. ברם, לאור לשונו של הסיפור, ובכלל זה גם העלילה (ראה להלן), אין סיבה לאמץ הנחה מוקדמת זו, ולפיכך גם אין סיבה להניח שקטע זה הוא תוספת מאוחרת.

10. קטעים 1, 2, 3 בעברית. בקטע 4 לשון ההצעה בארמית ובקטע 5 הלשון מעורבת (הן לשון המספר והן הדיאלוג בין החכמים). בקטע 6 לשון המספר ארמית אך הדיאלוג בעברית. קטע 7 הוא בעברית.

11. לנקודת מוצא בסיסית זו לא נתנו דעתם רבים מן החוקרים. גינצבורג מתייחס כאמור לסיפור כאל ברייתא. גם אחרים מניחים שהסיפור הוא תנאי – אף שאינם מציינים זאת במפורש – תוך התעלמות מן העובדה שבמתכונתו הנוכחית מדובר בוודאי בטקטס אמוראי. כאמור למעלה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את האפשרות שמקורו של הסיפור תנאי ורק גיבושו הספרותי האחרון אמוראי, אבל דומה שחובת ההוכחה מוטלת על מי שמבקש להקדים את זמנו.

12. שאלה זו העלה גולדנברג (לעיל, הערה 2), עמ' 170. ואולם, אי אפשר להפריד את הסיפור באופן מכני לשני סיפורי משנה ולראות בהם שני מקורות נבדלים, הן משום שהפרדה מעין זו נעדרת בסיס לשוני וטקסטואלי והן מפני שהיא פוגעת בהגיונו של כל אחד מן הסיפורים. עם זאת, כפי שנראה להלן, ניתן לעמוד על מקורות שונים הניצבים בתשתיתו של הסיפור.

13. כך פירשו את הסיפור רוב המפרשים והחוקרים (לעיל, הערה 2). פירוש זה עולה בבירור מהבבלי, המתאר במפורש את העברתו של רבן גמליאל מתפקידו ואת מינויו של רבי אלעזר בן עזריה במקומו. הנשיאות אינה נזכרת בבבלי בשמה, אבל מתוך ההקשר ברור שמדובר בנשיאות (ראה את הטעם למינוי רבי אלעזר בן עזריה; 'והוא עשיר – דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח'; וראה גם רש"י, ד"ה 'תא ונעבריה' וד"ה 'מעברין לך').

14. י"נ אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים תשי"ז, עמ' 424; אלון, תולדות (לעיל, הערה 1), א, עמ' 143; ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, א (דמיי), ניו יורק תשט"ו, עמ' 216; י' גפני, '"ישיבה" ו"מתיבתא"', ציון, מג (תשל"ח), עמ' 21-16; ד' גודבלאט, 'על סיפור "הקשר" נגד רבן שמעון בן גמליאל השני', ציון, מט (תשמ"ד), עמ' 369-362. כאשר מדובר במינוי לנשיא צוין הדבר במפורש: 'עמדו ומינו אותו נשיא עליהן' (ירושלמי, פסחים ו א, לג ע"א), או 'הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא' (בבלי, פסחים סו ע"א). אפשטיין, שם, ביקש להבחין בין 'הושיבו בישיבה', שמשמעו כאמור מינוי לחכם, לבין 'מינו בישיבה', שמשמעו מינוי לנשיא. ואולם, הביטוי 'מינו בישיבה' מופיע רק בסיפורנו, ולפיכך אין מדובר בהבחנה טרמינולוגית, אלא באופן שבו יש להבין את הסיפור שלפנינו. ח' אלבק, 'סמיכה ומינוי ובית דין', ציון, ח (תש"ג), עמ' 85 ואילך, זיהה את ה'מינוי' ואת ה'הושבה בישיבה' עם מינוי ל'ראש ישיבה', וטען שכל מי שמונה לחכם הועמד בראש ישיבה מקומית והותר לו ללמד תורה. ואולם, כפי שהראה גפני, שם, הישיבה בארץ ישראל היתה כינוי למוסד משפטי ולא אקדמי, ולכן אין לזהות בין השניים. על 'הושבה בראש' ראה את דיונו של גודבלאט, סיפור הקשר, שם. מונח נוסף המציין העלאה של אדם לדרגת חכם מן המניין הוא 'מיכה'. מן הירושלמי (סנהדרין א א, יט ע"א) עולה, שבתקופת האמוראים היתה הבחנה גיאוגרפית בין המונח 'מינוי' הארץ ישראלי למונח 'סמיכה' הבבלי. ואולם, מתברר שבתקופת התנאים השתמשו בארץ ישראל דווקא ב'סמיכה' (משנה, סנהדרין ד, ד), כפי שהראה ש' ספראי, 'מקורות ארץ-ישראליים היסטוריוגרפיים קדומים במסורת התלמוד הבבלי', עיונים בהיסטוריוגרפיה, בעריכת מ' צימרמן, מ' שטרן וי' שלמון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 76-73. סיכומו של דבר: כדי לציין את מינויו של אדם לחכם מן המניין השתמשו בתקופת התנאים בלשון 'הושיבו בישיבה' ובלשון 'סמיכה', ואילו בתקופת האמוראים השתמשו בארץ ישראל במונח 'מינוי', ובבבל המשיכו להשתמש בלשון 'סמיכה'.

15. גינצבורג (לעיל, הערה 2), עמ' 197-189. בדרך דומה פירש ח' אלבק, ששה סדרי משנה מפורשים, טהרות, ירושלים-תל אביב תשי"ט, השלמות ותוספות למסכת ידים, עמ' 607.

16. אלון, תולדות (לעיל, הערה 1), א, עמ' 201-200.

17. גודבלאט, העיקרון המונארכי (לעיל, הערה 2), עמ' 253-251.

18. שם, עמ' 251. את עיקרו של הטיעון כבר העלה גולדנברג (לעיל, הערה 2), עמ' 181.

19. משנה, תענית ב, א; שם, חגיגה ב, ב; תוספתא, חגיגה ב, ח; שם, סנהדרין ז, ח; ירושלמי, מועד קטן ב ז, פג ע"ב; בבלי, מועד קטן כב ע"ב.

20. וראה: גודבלאט, העיקרון המונארכי (לעיל, הערה 2), עמ' 252.

21. הטקסט של הבבלי מובא בהמשכו של המאמר, ושם נשווה בפירוט בין המקבילות. כפי שיתברר, לבבלי ולירושלמי יסודות משותפים נוספים, אבל הקטע הראשון הוא הקטע היחיד המופיע בשלמותו בשני המקורות (בשינויים קלים בלבד).

22. במיוחד יש לציין את ההקפדה על לשונו העברית בבבלי ברכות, שבו מעובד הסיפור מחדש ומסופר בארמית. גם במקבילה בבכורות, הנזכרת להלן, סיפור המסגרת הוא בארמית (רבי צדוק הוה ליה בוכרא וכו') ואילו קטע זה נשמר בעברית.

23. הסיפור בבכורות זהה לקטע כפי שמופיע בבבלי ברכות (כז ע"א), בשינוי אחד בלבד; בברכות נסוב הדיון על השאלה 'תפילת ערבית רשות או חובה?', ואילו בבכורות נסוב הדיון על שאלה בעניין בכור: 'כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ?'.

24. המספר הבבלי בברכות שילב את שני הסיפורים והציג אותם כשני אירועים שונים, שהתרחשו זה לאחר זה. תחילה התרחש העימות המתואר בבכורות, ולאחריו התרחש העימות המתואר בברכות. ברם, לאור הדמיון הרב בין הסיפורים יש מקום לשער, שאין מדובר כאן בשני אירועים שונים, אלא בשתי מסורות מקבילות שמקורן אחד. בין כך ובין כך, עצם הזיקה הספרותית שבין שני הסיפורים מבססת את ההשערה, שלקטע הראשון היה קיום עצמאי מחוץ לסיפור ההדחה, שכן קשה להניח שהסיפורים עוצבו בלשון דומה כשהם נתונים בקונטקסט שונה לחלוטין.

25. כינוס גדול יותר נזכר בתוספתא, כלים ב"ב ב, ד. בעניין הכינוסים ומספר המשתתפים בהם ראה: אלון, תולדות (לעיל, הערה 1), א, עמ' 195; והשווה: גודבלאט, העיקרון המונארכי (לעיל, הערה 2), עמ' 251-244. לאזכורם של מינויים אחרים ראה: תוספתא, עדויות ג, א; ספרי דברים, פיסקה טז, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 26.

26. כרם של ממש. ראה: A. Buchler, 'Learning and Teaching in the Open Air in Palestine', Jewish Quaterly Review, IV (1913-1914), pp. 485-491; אפשטיין (לעיל, הערה 14), עמ' 426, הערה 44; ש' ספראי, 'התאוששות הישוב היהודי בדור יבנה', ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א, בעריכת צ' ברס ואחרים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 37 והערה 98 (=בימי הבית השני ובימי המשנה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 338-337, והערה 98).

27. להבחנה בין 'חכמים' ל'תלמידי חכמים' ראה: תוספתא, דמיי ב, יג; קידושין ג, ט; סנהדרין ז, ח; שם ז, י. אף שהדבר לא נאמר במפורש, ייתכן שברקע פירושו של הירושלמי עומד הסיפור המופיע בתוספתא, סוטה ז, ט-יב, שנזכר בסיפור הדחת רבן גמליאל בבבלי. שם אכן מתוארת דרשה פומבית שנשא רבי אלעזר בן עזריה ביבנה. ואולם, כפי שנראה בדיוננו בבבלי להלן, גם במעשה זה אין ראיה לתפקיד מיוחד שמילא רבי אלעזר.

28. דיון בכמה הבטים נוספים של הקטע הראשון, ראה להלן, ב 1.

29. ראה לעיל, סוף הערה 14.

30. קשה לאמץ את הסברו הרציונליסטי של גינצבורג (לעיל, הערה 2), עמ' 181, לאופן שבו נתמלא שערו של רבי אלעזר בן עזריה שיבות, ויש להכיר בכך שגם הסיפור בירושלמי בנוי על יסוד אגדי-נסי. עצם מינויו של רבי אלעזר לנשיא כנער בן שש-עשרה, מבלי שהוא יורש טבעי, הוא אגדי ובלתי ריאלי. יש אפוא לתת את הדעת על תפקידם הספרותי והרעיוני של מוטיבים אלה.

31. עדיפותו של עזרא על פני אהרן מפורשת באחת הדרשות: 'אילו היה אהרן קיים, היה עזרא גדול ממנו בשעתו' (קהלת רבה א, ד), מסתבר שעדיפות זו קשורה בחכמתו ובעדיפות החכם על הכוהן, שכן עזרא היה 'סופר מהיר בתורת משה'. במקור ידוע אחר הושווה עזרא למשה: 'רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו, אילמלא קדמו משה' (תוספתא, סנהדרין ד, ז ומקבילות). גדולתו של עזרא היא אפוא בשילוב של חכמה וכהונה.

32. עזרא ז, א-ה.

33. ייחוסו של רבי אלעזר בן עזריה לעזרא נזכר פעם נוספת – ירושלמי, יבמות א ו, ג ע"ב, אבל נראה שאזכור ייחוסו שם הוא משני ומקורו בסיפורנו. הזיקה בין שני הסיפורים באה לידי ביטוי גם בשמותיהם של שלושת החכמים הנזכרים שם: רבי יהושע, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה, הקשורים אף הם באופן הדוק לסיפורנו.

34. תוספתא, סוטה יג, ג, מהדורת ליברמן, ניו יורק תשל"ג, עמ' 231 ומקבילות.

35. ירושלמי, כלאים ט ד, לב ע"ב; בבלי, הוריות יא ע"ב; שבת טו ע"א. הדבר עולה בעקיפין גם ממסורות אחרות, כגון 'א"ר לוי מגילת יוחסין מצאו בירושלים וכתוב בה הלל מן דוד' (ירושלמי, תעניות ד ב, סח ע"א; בראשית רבה, צח, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 1259). וראה להלן, הערה 41.

36. יש כאן היפוך מעניין לדבריו של הלל עצמו, 'הוי מתלמידיו של אהרן' (אבות א, יב), שיש לראותם כהכרזה אנטי-כוהנית וכהעדפה של תלמידי אהרן, היינו החכמים, על פני בניהם של אהרן, הכוהנים (אורבך, מעמד והנהגה [לעיל, הערה 1], עמ' 37). מובן שאין ייחוסו של רבי אלעזר בן עזריה לעזרא עומד בפני ייחוסו של רבן גמליאל לדויד. בנקודה זו יבוא לידי ביטוי ייחוסו הנבחר של רבן גמליאל, שמכוחו הוא עתיד לגבור על רבי אלעזר בן עזריה בסופו של הסיפור.

37. מבחינה תימטית מקביל קטע מס' 5 לקטע מס' 1. האישים המופיעים כאן הם רבן גמליאל ורבי יהושע, והקטע מתאר את הסצינה השנייה במסכת היחסים ביניהם. ואולם, להבדיל מקטע מס' 1, שיש בידינו עדויות על קיומו העצמאי והקדום, קטע מס' 5 מסופר בארמית ומשולב ברובד האמוראי של הסיפור.

38. המשנה, פרה יב, י, קובעת אמנם ש'הכל כשרים להזות, חוץ מטמטום ואנדרוגינוס והאשה'. ואולם, נראה שתפקיד זה הוחזק בידי הכוהנים. כך עולה מהתוספתא, פרה יב, ו: 'מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהזות באזוב המוטבל'; שם ג, יד, בתיאור חלוקת אפר הפרה: 'וחולקין אותו לשלשה חלקים, אחד נתן בחייל, ואחד נתן בהר המשחה, אחד מתחלק לכל המשמרות'. הרי שגם האפשר שחולק ברחבי הארץ נמסר לידי משמרות הכוהנים. וכן פירש רש"י בבבלי, ברכות כח ע"א, ד"ה 'מזה בן מזה': 'כהן בן כהן יזה את מי חטאת'. וראה: גינצבורג (לעיל, הערה 2), עמ' 205. הדבר עולה גם מן המשנה, בכורות ד, י, שהיא המקור ללשון הסיפור: 'הנוטל שכרו לדון – דיניו בטלים; להעיד – עדותו בטלה; להזות ולקדש – מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה. אם היה כהן וטמאהו מתרומתו – מאכילו ומשקו וסכו. ואם היה זקן – מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל'. אזכורם של הכוהן והזקן מתאים לתפקידים שמנתה המשנה: הזקן דן ומעיד והכוהן מזה ומקדש (בעניין עדות ראה: ז' ספראי, הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ה, עמ' 93).

39. על מקומו של הייחוס בחברה הארץ ישראלית וזיקתו לכהונה, ראה: י' גפני, '"שבט ומחוקק" – על דפוסי מנהיגות חדשים בתקופת התלמוד בארץ ישראל ובבבל', כהונה ומלוכה, בעריכת י' גפני וג' מוצקין, ירושלים תשמ"ז, עמ' 91-79.

40. ראוי לצטט בהקשר זה את דבריו של אורבך, מעמד והנהגה (לעיל, הערה 1), עמ' 39: 'לתואר נשיא מובן ומשמעות רק כשמדובר בנשיא על כל ישראל העומד בראש העם'. מאחר שבתקופת הבית עמדו בראש העם הכוהנים הגדולים, אין לתאר את רבן גמליאל הזקן ואת רבן שמעון בן גמליאל כנשיאים, גם אם מילאו תפקיד בהנהגת הפרושים ובהנהגה הלאומית. בנוסף לכך, אין רציפות בין רבן גמליאל לאביו, שהרי קודם לרבן גמליאל פעל רבן יוחנן בן זכאי. עם זאת, מעמדו שלו בתור מנהיג לאומי אינו ברור כל צורכו. ראה: ג' אלון, 'נשיאותו של רבן יוחנן בן זכאי', מחקרים בתולדות ישראל, א, תל אביב תשל"ח, עמ' 273-253; ד' גודבלט, 'יהודי ארץ ישראל בשנים 132-70', ההיסטוריה של עם ישראל: יהודה ורומא – מרידות היהודים, בעריכת א' רפפורט, ירושלים תשמ"ג, עמ' 171-165.

41. לבירור טענת הייחוס של שושלת הנשיאים, ראה: י' ליוור, תולדות בית דויד מחורבן ממלכת יהודה ועד חורבן הבית השני, ירושלים תשי"ט, עמ' 41-37; גודבלאט, הנשיאות (לעיל, הערה 1), עמ' 95-94; הנ"ל, העיקרון המונארכי (לעיל, הערה 2), עמ' 175-146. גודבלאט מעלה את האפשרות, שהטענה כבר הועלתה בימי רבן שמעון בן גמליאל דווקא בשל הצורך בביסוסה של השושלת. יש הסבורים שרבן שמעון בן גמליאל גם היה הראשון בשושלת שנשא בתואר נשיא. ראה: א' אופנהיימר, הגליל בתקופת המשנה, ירושלים תשנ"א, עמ' 51, והערה 18.

42. בבלי, חגיגה יב ע"ב: 'משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימולפתחי'; בבא בתרא טז ע"ב: 'אצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו'; סנהדרין ע ע"ב: 'מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו'. על סלוטציו ראה: The Oxford Classical Dictionary, 1970, p. 948; L. Friedlander, Roman Life and Manners, New York 1968, I, pp. 30ff.

43. ר' קימלמן, 'האולגרכיה הכוהנית ותלמידי חכמים בתקופת התלמוד', ציון, מח (תשמ"ג), עמ' 137; L.I. Levine, 'The Jewish Patriarch (Nasi) in Third Century Palestine', Aufstieg und Niedergang der romischen Welt, II, 19.2, p. 660; י' לוין, מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד, ירושלים תשמ"ו, עמ' 108-106.

44. ירושלמי, שבת יב ג, יג ע"א; הוריות ג ט, מח ע"ג. וראה: ש' ליברמן, הירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ"ה, עמ' 176-175; קימלמן, שם, עמ' 137; לוין, מעמד החכמים, שם, עמ' 108-106. ובירושלמי, תענית ד ב, סח ע"א: 'שמואל ואילין דבית שילא הוון שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום'. המקור בתענית מתאר מציאות בבלית ו'הנשיא' הנזכר אינו אלא ראש הגולה (השווה: לוין, הנשיא, שם, עמ' 660). ואולם, אין להביא מכאן ראיה לקיומו של הסלוטציו בחצרו של ראש הגולה. נראה שהירושלמי מתאר את המציאות הבבלית בעיניים ארץ ישראליות, ולמעשה יש לראות בדברים עדות נוספת לנוכחותו של נוהג זהבארץ ישראל (השווה: גפני [לעיל, הערה 39], עמ' 84).

45. המשנה עצמה (חגיגה ב, ב) טוענת אמנם לקדמותן של מישרות הנשיא ואב בית הדין ומייחסת אותן לזוגות. ואולם, כאמור למעלה, אין לדבר על קיומן של מישרות אלה בתקופת הבית, וכבר ראשוני החוקרים טענו שיש כאן השלכה של מציאות מאוחרת על תקופה קדומה. טענה זו העלו לראשונה: נ' קרוכמאל, מורה נבוכי הזמן, פי"ג, מהדורת ש' רבידוביץ, ברלין תרפ"ד, עמ' 218-217; א' גייגר, המקרא ותרגומיו, ירושלים תש"ט, עמ' 77. סקירה מפורטת של המחקר בסוגיה זו (עד שנות השישים), ראה: מנטל (לעיל, הערה 1), עמ' 63-3, ובעניין אב בית הדין – שם, עמ' 151-122. וראה גם: אורבך, מעמד והנהגה (לעיל, הערה 1), עמ' 33. ביחס לתקופת יבנה יש להבחין בין מישרת הנשיא למישרת אב בית הדין. לעניין הנשיא, מסכימים כמעט כל החוקרים שהיתה קיימת מישרה של מנהיגות ובה שימש רבן גמליאל, והדיון מצטמצם בעיקרו לשאלת התואר (ראה לעיל, הערה 1). לעומת זאת בעניין אב בית דין אין כל ראיה, מעבר לסיפור זה, על עצם קיומה של מישרה כזאת בתקופת יבנה.

46. ראה: אלון, תולדות (לעיל, הערה 1), שם; גודבלאט, ראשיתה של הנשיאות (לעיל, הערה 1), שם.

47. גינצבורג (לעיל, הערה 1), עמ' 195.

48. אלון, תולדות (לעיל, הערה 1), א, עמ' 200.

49. במאבק בין הורקנוס לאריסטובולוס הכריע פומפיוס לטובת הראשון, אף שהשני היה מקובל יותר על העם; גביניוס ארגן מחדש את המבנה המינהלי של יהודה; הסנט הרומי מינה את הורדוס למלך היהודים והעדיף אותו על פני אנטיגונוס החשמונאי, שהיה מקובל על העם; אוגוסטוס הדיח את ארכלאוס; גאיוס וקלאודיוס מינו את אגריפס הראשון למלך; קלאודיוס, נירון ואספסיינוס המליכו את אגריפס השני ותמכו בו. ראה: גודבלאט, ראשיתה של הנשיאות (לעיל, הערה 1), עמ' 97 ואילך.

50. לוין, מעמד החכמים (לעיל, הערה 43), עמ' 129-90.

51. ראה למשל הסיפור על רדיפתו של יהודה נשיאה את ריש לקיש והפיוס שהושג בסופו של דבר בלחצו של רבי יוחנן – ירושלמי, סנהדרין ב א, יט ע"ד; הוריות ג א, מז ע"א.

52. ירושלמי, הוריות ג ט, מח ע"ג; וראה: קימלמן (לעיל, הערה 43), שם.

53. להמחשת הזיקה בין סיפורנו לידיעות מן המאה הג' נציין את מעשה הבא: 'ר יהוד' נשיאה גזר תעניתא בעי רחמי ולא אתא מיטרא (=רבי יהודה נשיאה גזר תענית. ביקש רחמים ולא בא גשם). אמ' מה בין שמואל הרמתי ליהודה בן גמליאל, דאילו שמואל הרמתי לא גזר תעניתא ואתא מיטרא ואילו יהודה גזר תעני' ולא אתא מיטרא. אוי לו לדור שנתקע בכך, ואוי לו שעלתה בימיו כך. חלש דעתיה ואתא מיטרא (=חלשה דעתו ובא גשם)' (תענית כד ע"א, לפי כתב יד מינכן). שמא אפשר לראות בניסוח הדברים שמטיח רבי יהושע ברבן גמליאל ('אוי לו לדור שאתה פרנסו') משום הד לדבריו של רבי יהודה נשיאה עצמו.

54. R. Kimelman, 'The Conflict Between R. Yohanan and Resh Laqish on the Supermacy of the Patriarchate', דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, מחקרים בתלמוד הלכה ומדרש, ירושלים תשמ"א, חלק לועזי, עמ' 20-1.

55. בראשית רבה, צז ב, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 1245.

56. בבלי, תענית כד ע"א. תרגום: 'של בית הנשיא גזרו תענית ולא הודיעו לרבי יוחנן ולריש לקיש. למחרת הודיעום. אמר לו ריש לקיש לרבי יוחנן: הרי לא קבלנו עלינו מן הערב? אמר לו: אנו אחריהם נמשכים'. לפי כתב יד מינכן, תחילת הדו-שיח בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש היתה בתביעה של רבי יוחנן 'ניתיב מר בתעניתא', ולתביעה זו סירב ריש לקיש, בנימוק: 'והא לא קבילנן עילוון מאתמול'.

57. ר' קימלמן, 'רבי יוחנן ומעמד הרבנות', שנתון המשפט העברי, ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), עמ' 358-329; לוין, מעמד החכמים (לעיל, הערה 43), עמ' 106-100.

58. ראה את התייצבותו לימין ריש לקיש לאחר שנרדף בידי הנשיא – ירושלמי, סנהדרין ב א, יט ע"ד; הוריות ג א, מז ע"א; וכן את התייצבותו לימין יוסי מעוני – ירושלמי, סנהדרין ב 1, כ ע"ג (והשווה: בראשית רבה, פ לד, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 952-951). לניתוח סיפור זה ראה: מ"ד הר, 'בין בתי כנסיות לבין בתי תיאטראות וקרקסאות', כנסת עזרא – ספרות וחיים בבית הכנסת, אסופת מאמרים המוגשת לעזרא פליישר, בעריכת ש' אליצור ואחרים, ירושלים תשנ"ה, עמ' 119-105.

59. מדרש שמואל, ז ה, מהדורת בובר, עמ' לד. דברי ר' יוחנן נמצאים רק במדרש וחסרים במקבילות בירושלמי, ויש בכך כדי לעורר ספק בייחוס הדברים לרבי יוחנן. ואולם, אין ספק בעצם קיומה של דעה כזו משמם של חכמים שונים.