רבן גמליאל ביסס את מעמדו גם בעזרת קשריו עם גורמים מרכזיים בהנהגת לוד וסביבתה. כדי לברר זאת עלינו לבחון את שאלת מקום מגוריהם של חכמים לאחר החורבן. ביכלר הציע בשעתו שהחכמים והכוהנים נדדו בעיקר לאזור לוד, והכוהנים אף הקימו בה בית מדרש. אלון דחה הצעה זו ביחס לכוהנים וטען שהוכחותיו של ביכלר מאוחרות, אך הוא עצמו לא נקט עמדה שונה.38
לאור המקורות העוסקים בתקופת יבנה, האזור המרכזי שהשתקם ביהודה לאחר החורבן היה שפלת יהודה, והפעילות החברתית והרוחנית היתה בעיקרה בשפלת לוד ובשוליה. באזור זה פעלו בתקופת יבנה החכמים הבולטים והיו בו שני מרכזי חכמים והנהגה: יבנה ולוד.39 מבדיקת מאמריהם של כל חכמי הדור דומה שיש לקבל את דעת ביכלר. רוב החכמים הידועים לנו מאותו הדור, ששם מקום מגוריהם נשתמר, היו מאזור לוד, וביניהם כוהנים ולויים; ר' אליעזר בן הורקנוס מלוד; אפשר שר' צדוק ובנו ר' אלעזר גרו בלוד; פפייס איש אונו; יקים איש חדיד; נחום איש גמזו; ר' אלעזר המודעי; ר' יהושע בן חנניה מפקיעין, ושמעון בן אנטיפטריס.40 כל אלה מקומות הסמוכים ללוד. עתה יש להוסיף את המוצע כאן, שגם רבן גמליאל פעל בלוד בראשית דרכו.
ואמנם, לוד התאימה לשמש מרכז יהודי אחרי החורבן מכמה טעמים: היא היתה עיר יהודית גם קודם לכן, היא שכנה באזור פורה שניתן היה לשקמו במהירות, שיקומה החל כבר בשנת 68, ולאחר החורבן היתה עיר-מינהל (טופרכיה), אות למעמדה. הגורמים הללו משכו אליה תושבים חוזרים ופליטים, וביניהם גם חכמים וכוהנים. אמנם באזור זה שכנה גם יבנה, שאף בה התיישבו יהודים באותה שנה, אך היא היתה כידוע עיר הלניסטית מעורבת, ואף אחוזה קיסרית, ובאופן טבעי לא נמשכו אליה יהודים.41 אלון הוכיח, שאף רבן יוחנן בן זכאי, כאחרים, הובא ליבנה על ידי הרומאים בעל כורחו, וכוהנים וחכמים רבים לא הלכו אחריו.42 נראה אפוא, שאחוז ניכר מאלה הגיע ללוד, שהתפתחה כעיר יהודית וכמרכז של חכמים וכוהנים כבר סמוך לאחר החורבן.
רבן גמליאל פעל בלוד, וכך יכול היה לפתח קשרים עם גורמים שונים בהנהגה ועם אנשי העיר. לכך יש להוסיף את רקעו המשפחתי, כבנו של רבן שמעון בן גמליאל הפרושי. סביר להניח, שמוצאו ממשפחה אמידה יצר קירבה טבעית בינו לבין עשירי העיר. רמז לכך עולה מקשריו עם זינון עוזרו (שכאמור, זוהה כאביו של ביתוס בן זונין תושב לוד), שהיה עשיר מאוד ומקורב גם לחכמים אחרים.43 משפחת רבן גמליאל עמדה בקשרי נישואין עם כוהנים עוד בימי הבית, כמקובל במשפחות האצולה בירושלים. אחותו היתה נשואה לפנחס איש חבתא, שהקנאים במלחמת החורבן מינוהו לתפקיד כהן גדול.44 כוהן נוסף, רבי שמעון בן נתנאל, שנמנה על תלמידיו המובהקים של רבן יוחנן בן זכאי, היה נשוי לבתו של רבן גמליאל הזקן, אבי רבן שמעון.45 לאחר החורבן נמשכו קשריו של רבן גמליאל עם הכוהנים, בעיקר אלה שהיו גם חכמים בולטים; מכל מקום, עליהם נשתמרו רוב העדויות. היה בזה, בין היתר, רמז להמשך טבעי של קשרי המשפחה עם משפחות הכוהנים. קשרים אלה היו חשובים גם בעולמם של החכמים, ויכלו לסייע להתפתחות מעמדו של רבן גמליאל כמנהיג כבר בלוד.
הקשר ההדוק ביותר של רבן גמליאל היה עם ר' אליעזר בן הורקנוס, החכם הבולט בלוד במחצית הראשונה של התקופה. הקירבה בינו לבין רבן גמליאל היה בה כדי לקדם את שאיפתו של רבן גמליאל למנהיגות, שכן ר' אליעזר היה כוהן או לוי, אדם עשיר ממשפחה אמידה, שייתכן שישבה בלוד עוד בימי הבית. כבר בירושלים היה תלמיד מובהק של רבן יוחנן בן זכאי ואף חכם בזכות עצמו. רבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בן גמליאל, מנהיג הפרושים, היו מראשי החכמים בירושלים, וייתכן שכך התוודע ר' אליעזר גם אל הבן, רבן גמליאל. נראה שמיד לאחר החורבן הגיע ר' אליעזר ללוד, שאפשר שהיתה עיר מוצאו, ומסתבר שלא הלך אחר רבו המובהק ליבנה. הוא הפך לחכם הבולט בלוד, ומן הסתם סייע לכך גם מעמדו הכלכלי האיתן. ר' אליעזר בנה בית מדרש, והתקבצו אליו מרבית תלמידי הדור. מקצתם הפכו לחכמים המרכזיים בהמשך התקופה.46 השפעתו הרבה בעיר יכולה היתה לתרום רבות לקידומו של רבן גמליאל, אולי מכרו משכבר הימים, שבא ללוד והיה מחכמיה. שכן, מוצאו של רבן גמליאל מהמשפחה הפרושית המנהיגה, והקירבה המעמדית והדתית, יצרו ביניהם כנראה קשר קרוב. תעיד על כך המסורת הנזכרת בבבלי, שאחות רבן גמליאל היתה נשואה לר' אליעזר, נישואין המסתברים על רקע מעמדן הדומה של שתי המשפחות.
בן זוגו ובר-הפלוגתא של ר' אליעזר היה ר' יהושע בן חנניה (סתם: ר' יהושע). ר' יהושע היה לוי, ואפשר כאמור שגר תחילה בלוד ולאחר מכן בפקיעין הסמוכה לה, ומכל מקום פעל הרבה בלוד. רוב החכמים שלמדו אצל ר' אליעזר למדו במקביל גם אצל ר' יהושע. הידועים שבהם היו ר' עקיבא ובן מחלוקתו ר' ישמעאל.47 להלן יוצע, שלפחות מקצתם עמדו בקשר עם רבן גמליאל או שהחלו את לימודם גם לפניו, עוד בהיותו בלוד. הימצאות רבן גמליאל בלוד יצרה זיקה הדוקה בינו לבין ר' יהושע, זיקה שנמשכה גם לאחר מכן. אפשר שהכירו עוד בימי הבית, שהרי גם ר' יהושע היה תלמיד מובהק של רבן יוחנן בן זכאי וכבר היה חכם בשלהי ימי הבית.48 לאחר החורבן התחזק מעמדו כחכם בעל השפעה, ואף הוא יכול היה לסייע לקידומו של רבן גמליאל כמנהיג.
להבנת תהליך התפתחות מעמדו של רבן גמליאל תורם גם סדר אזכורם של החכמים במחלוקות בהלכה בינו לבין ר' אליעזר ור' יהושע. ברובן המוחלט של המחלוקות בין ר' אליעזר לרבן גמליאל שבמשנה ובספרות התנאית, נזכר רבן גמליאל אחרי ר' אליעזר.49 במחלוקות רבן גמליאל ור' יהושע נזכר על פי רוב רבן גמליאל תחילה, אך לעתים ר' יהושע.50 נראה שהגורם הוא מעמדו המיוחד של ר' אליעזר כחכם הבולט בלוד, מן הימים שלאחר החורבן ועד שנת 100 לערך, שאז נודה.51 בשל מעמדו זה הוא נזכר תמיד ראשון, גם אם המחלוקת היתה בשנים שבהן כבר היה רבן גמליאל נשיא. לעומת זאת, רבן גמליאל פעל עם ר' יהושע גם לאחר מכן, עד פטירתו של ר' יהושע. בשל מעמדו של רבן גמליאל כנשיא, התעמעם מעמדו של ר' יהושע ביחס אליו, ובתודעת הדורות נשתמר שמו של רבן גמליאל תחילה במחלוקות ביניהם.
לעומת זאת, במחלוקות שבהן מופיעים שלושת החכמים ביחד, נזכר ר' אליעזר ראשון, ר' יהושע נזכר בדרך כלל שני, ולבסוף רבן גמליאל.52 מחלוקות אלה, שבהן נזכר ר' אליעזר, ודאי שייכות לראשית התקופה, עד שנת 100. הן משקפות את השלבים המוקדמים של פעילות רבן גמליאל עם החכמים הללו, שעה שעדיין לא היה בשיא מעמדו, ולכן נזכרים חכמי לוד לפניו. המחלוקות מסייעות בכך להבנת התפתחות מעמדו של רבן גמליאל, שכן הן מציגות תהליך שבראשיתו עדיין אין רבן גמליאל משמש במנהיגות או שהוא בראשית מנהיגותו, ולכן הוא משני לחכם מרכזי כר' אליעזר; ובהמשכו מתחזק מעמדו מתוקף היותו נשיא. בד-בבד נפסקת פעילותו של ר' אליעזר, ורבן גמליאל הופך למנהיג המרכזי. סיוע לכך ניתן למצוא בעובדה שהחכמים הללו נזכרים בסדר זה גם בכמה מקורות המוסרים על נסיעה משותפת שלהם לרומא ולאנטיוכיה. לעומת זאת, מקורות אחרים מספרים אף הם על נסיעה לרומא, ובה נזכר רבן גמליאל ראשון ועמו שלושה חכמים נוספים: ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא. השניים האחרונים פעלו כידוע בחלקה השני של התקופה והם היו תלמידי ר' אליעזר ור' יהושע. לפיכך הציע ספראי,53 שהמקורות האחרונים עוסקים בנסיעה מאוחרת יותר, כאשר רבן גמליאל כבר היה נשיא. שאר החכמים הנזכרים היו ראשי ההנהגה שפעלו לצדו, וכאמור לעיל, הם נזכרים גם בשם כולל, 'רבן גמליאל וזקנים'. ואילו המקורות הראשונים עוסקים בנסיעה מוקדמת, כשרבן גמליאל היה בלוד או בתחילת ימיו כנשיא ביבנה, סביב שנת 85. בפרק זה עדיין לא זכה למעמד ולהכרה מיוחדים בעיני חכמים, ולכן הוא נזכר אחרי שני חכמי הדור הבולטים, ר' אליעזר ור' יהושע. אך מעמדו כמנהיג וקשריו המיוחדים עם חכמים מרכזיים אלו ביהודה, הביאו לצרופו להרכב המשלחת למסע לרומי, שכן היה בו במסע מן הסתם גם גוון מדיני, ולכן נשלחו שלושת האישים הבולטים ביישוב.54
נראה שגם ר' צדוק ובנו ר' אלעזר, שהיו כוהנים, ישבו לאחר החורבן בלוד. ר' אלעזר בר צדוק מוסר את המסורת הנזכרת על בית רבן גמליאל בלוד. הוא מעיד שלמד עם אביו ועם רבן גמליאל בבית המדרש בלוד בערב הפסח, עד שהגיע זמן ביעור חמץ והם הלכו יחד עם רבן גמליאל לביתו. הדבר מלמד על קירבתם הרבה לרבן גמליאל. השהייה במחיצתו בערב פסח, בזמן הביעור, מוכיחה שהם גרו בקירבתו. ואמנם, כמה וכמה פעמים מעיד ר' אלעזר שהוא ואביו הלכו לבית רבן גמליאל.55 ייתכן שמקצת המקרים הללו שייכים לתקופה שבה היה רבן גמליאל נשיא ביבנה, אך אפשר שיש ארועים שהתרחשו בלוד, כמו המקרה הנזכר של ערב פסח. מקור נוסף קושר בברור את ר' אלעזר בר צדוק ללוד, וממנו משתמע שהוא היה חכם בעל סמכות בלוד, שכן פסק לתגרי לוד בענייני הפסח.56 תגרי לוד היו אגודה מקצועית מקומית של סוחרים, בעלת מעמד, כעין הגילדות באימפריה כולה. אגודות כאלו היו בערים יהודיות אחרות בארץ, כטבריה וכציפורי, וכן מחוץ לארץ ישראל, כגון באלכסנדריה שבמצרים. ייתכן שהיתה לגילדות גם השפעה פוליטית.57 דומה שר' צדוק ובנו נשארו בלוד ופעלו בה גם בהמשך התקופה, ורק הרבו לבקר אצל רבן גמליאל הנשיא ביבנה. עם זאת, אולי גם הם עברו יחד עמו ליבנה.
חכם נוסף, ר' אלעזר המודעי, עמד בקשרים הדוקים עם רבן גמליאל, והוא לא נזכר עם רבן יוחנן בן זכאי. שמו מעיד על מקום מוצאו, מודיעין, ששכנה ממזרח ללוד והיתה בתחומה המינהלי; ואולי היה כוהן, שכן מודיעין היתה מקום מוצאם של החשמונאים. ר' אלעזר המודעי, שהיה חכם מובהק באגדה, נזכר גם עם ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע, והאחרון היה בעל מחלוקתו העיקרי באגדה.58 אפשר שגם קשריו עם רבן גמליאל נרקמו בלוד הסמוכה למודיעין, שהיתה המרכז העירוני-הרוחני של הסביבה, ואליה בא, כחכמים אחרים, ללמוד ולהורות.
כוהן בשם שמעון הצנוע נזכר במקור בודד. הוא מתדיין עם ר' אליעזר בן הורקנוס, ופונה אליו בתואר 'רבי', וייתכן אפוא שהיה תלמידו. כוהן זה עוד עבד במקדש, וידע מסורת כוהנית שונה מזו שהיתה בידי ר' אליעזר.59 שמעון הצנוע יכול היה לפגוש בלוד גם ברבן גמליאל, כשם שפגש בר' אליעזר. יש כאן רמז נוסף לכך שכוהנים הגיעו ללוד או לסביבתה לאחר החורבן.
כוהן אחר, ר' יוסי הכוהן, היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, אך לא נזכר עמו לאחר החורבן, ואפשר שפרש ממנו כחכמים וככוהנים אחרים. לעומת זאת, פעל ר' יוסי הכהן לאחר זמן בקירבת רבן גמליאל ביבנה.60 סביר להניח שהיה ביניהם קשר מוקדם, שהוביל חכם ותיק זה ליבנה, וטבעי שהקשר נוצר עוד בלוד, בשנים הראשונות לאחר החורבן. דומה שגם קשריו של רבן גמליאל עם החכמים הצעירים יותר, שפעלו בעיקר בעשור האחרון של המאה הראשונה, החלו בלוד. הוותיק ביניהם היה ר' טרפון, שגר בלוד ופעל בה. ר' טרפון היה כוהן וזכה לעושר רב. לאחר החורבן היה עדיין תלמיד, ורק כעבור דור, כשהצטמצמה פעילותו של ר' אליעזר בן הורקנוס, נודע כחכם הבולט בלוד (לערך בשנים 130-100). לא נודע בברור מי היו רבותיו, בשל מיעוט מסורות המעידות על כך, בעיקר מאמרים שאמר בשם חכמים קודמים. כבר צוין במחקר, שר' טרפון לא למד אצל רבן יוחנן בן זכאי.61 לפיכך האפשרות הסבירה ביותר היא שלמד אצל החכמים שהורו בעירו, ובראשם ראשי המורים ר' אליעזר ור' יהושע. ברם, בספרי במדבר יש רמז שלמד גם לפני רבן גמליאל (קורח, פיסקא קטז, עמ' 133):
וכבר נשתהא ר' טרפון מלבא לבית המדרש, אמר לו רבן גמליאל, מה ראית להשתהות, אמר לו שהייתי עובד. אמר לו כל דבריך תימה, וכי יש עבודה עכשיו, אמר לו הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.
ומפורשת יותר הלשון במקבילה בבבלי, פסחים עב ע"ב: 'דתניא מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבית המדרש. לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו מפני מה לא באת אמש לבית המדרש אמר לו עבודה עבדתי...'. על פי סגנון הדברים, נראה שר' טרפון למד בבית מדרשו על רבן גמליאל דרך קבע. כך מעידים ציוני הזמן 'אמש', 'לשחרית', וכן מלמדת על כך 'ההשתהות' הנזכרת בספרי. נראה ששניהם גרו בקירבת מקום, וכשר' טרפון לא הגיע לבית המדרש התרעם רבן גמליאל. ר' טרפון נימק את העדרותו במנהגו לאכול תרומה, שהיא קודש, בבוקר ובין הערביים, במקביל לזמני הקרבת התמיד, זכר למקדש.62 אם אכן היה ר' טרפון תלמיד או חכם צעיר, זה היה ככל הנראה בשנות השמונים; באמצען היה כבן שלושים, לפי שבזמן החורבן היה ר' טרפון לערך בן חמש-עשרה שנה.63 סביר להניח שר' טרפון הגיע ללוד מיד לאחר החורבן, ובה התפתח מעמדו הכלכלי והרוחני עד שהיה לחכם העיר. לפיכך, נראה שהמעשה המתואר היה בלוד, ור' טרפון למד גם לפני רבן גמליאל לפני שהלך ליבנה. אך גם אם היה זה בשנים הראשונות לשהותו של רבן גמליאל ביבנה, עדיף לומר שהקשרים ביניהם התפתחו עוד קודם לכן בלוד, מקום מגורי שניהם בראשית התקופה. לכן המשיך ר' טרפון לבוא לרבן גמליאל גם בגיל מבוגר יחסית.
נראה שזיקה דומה התפתחה בין רבן גמליאל לר' עקיבא, החשוב והידוע שבין חכמי דור ההמשך. גם ר' עקיבא לא נזכר כמי שלמד אצל רבן יוחנן בן זכאי, אלא לפני ר' אליעזר בלוד ולפני ר' יהושע ונחום איש גמזו.64 אך נראה שהוא למד גם לפני רבן גמליאל. המשנה (סוכה ג ט) אומרת: 'אמר ר' עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' '. ר' עקיבא מעיד כתלמיד שצפה בנוהגם המיוחד של רבותיו, רבן גמליאל ור' יהושע, בחג הסוכות, ומשמע שכולם שבתו במקום אחד. המשנה בנגעים (ז ד) מעידה: 'שאלתי רבן גמליאל ורבי יהושע [כשהיו] הולכין לנרווד'.65 והמשנה בכריתות (ג ז-ט) מוסרת: 'שאלתי את רבן גמליאל ור' יהושע באטלס של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל'.66 נהוג היה שהתלמידים שימשו את רבותיהם גם שלא בשעת לימודם, ובין היתר אף התלוו אליהם בדרך, כשהלכו לרגל ענייניהם. היה אף מינוח מיוחד לתלמיד המשמש את רבו: 'הולך אחרי'.67 בשלושת המקרים הנזכרים ר' עקיבא הולך אחר רבן גמליאל ואחר ר' יהושע כתלמיד אחר רבותיו.
ר' יהושע היה רבו המובהק של ר' עקיבא, כמו ר' אליעזר, וסביר שמתוך קירבתו אליהם התוודע לרבן גמליאל והתקרב אף אליו כתלמיד. זה היה בשנות השמונים, כשר' עקיבא עוד למד, וייתכן שהדבר היה בלוד או בראשית פעילותו של רבן גמליאל ביבנה. גם אם היה זה ביבנה, יש להעדיף את הקדמת ההכרות בין ר' עקיבא לרבן גמליאל לימי שהיית רבן גמליאל בלוד. כשם שר' יהושע הנזכר באירועים הללו היה רבו כבר בלוד, כך רבן גמליאל, ששהה עם ידידו ר' יהושע ועם ר' אליעזר. ייתכן שתלמידים נוספים שהפכו אחר כך לחכמים למדו בראשית דרכם בלוד אצל רבן גמליאל, כמו ר' טרפון ור' עקיבא.68
הקשרים שיצר רבן גמליאל בלוד משלימים את הבנת התפתחותו כמנהיג, כפי שנזכר בפרק הראשון של המאמר. רבן גמליאל ישב בלוד וביסס את קשריו עם מנהיגיה: חכמי לוד, שמקצתם היו כוהנים או בני שבט לוי; האצולה הכוהנית, שמקצתה באה ללוד לאחר החורבן; אצולת הממון, שגם עליה נמנו כמה מהחכמים הבולטים. כל אלה העניקו לרבן גמליאל גיבוי רב משמעות למינויו כמנהיג, בנוסף למינויו מידי רומא. נראה שמשקל ניכר היה ללוד ולמנהיגיה בקידום בחירתו של רבן גמליאל על ידי הממשל הרומי, בשל שיקום העיר והתפתחותה כמרכז יהודי זמן קצר לאחר החורבן.
מקור נוסף מסייע להנחה שרבן גמליאל נתמנה למנהיג בשנת 85 בקירוב. בספרי דברים (פיסקא לח, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 75-74) נאמר:
וכבר היו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובים בבית משתה בנו של רבן גמליאל, מזג רבן גמליאל את הכוס לרבי אליעזר ולא רצה לטלו, נטלו רבי יהושע, אמר לו רבי אליעזר, מה זה יהושע, בדין שאנו מסובים וגמליאל כרבי עומד ומשמשנו, אמר לו רבי יהושע, הנח לו וישמש, אברהם גדול העולם שמש מלאכי שרת... גמליאל ברבי לא ישמשנו. אמר להם רבי צדוק... אם מי שאמר והיה והעולם... ועורך שולחן לכל אחד ואחד, גמליאל ברבי לא ישמשנו.
ר' אליעזר, ר' יהושע ור' צדוק השתתפו בחתונת בנו של רבן גמליאל, והתעורר ביניהם ויכוח אם נאה שרבן גמליאל ישמשם. התואר שבו נזכר כאן רבן גמליאל בפי שלושת החכמים הוא 'ברבי' – הגדול; הם משווים אותו לאברהם אבינו ולקדוש ברוך הוא. דומה אפוא שרבן גמליאל כבר היה נשיא ונחשב לגדול הדור. מכאן שהארוע התרחש ביבנה, אם כי בשנותיו הראשונות של רבן גמליאל בה, שכן נזכרים ר' אליעזר ור' צדוק, שפעלו כאמור עד שנת 100 לערך. לעומת זאת לא נזכר ר' עקיבא, מאחר שלא היה עדיין בין ראשי החכמים, דבר המקדים את הארוע לראשית שנות התשעים. נראה שיש לזהות ארוע זה עם המעשה הנזכר במשנה בכריתות (ראה לעיל). שני המקורות עוסקים במשתה בנו של רבן גמליאל, ושניהם התרחשו בשנים סמוכות, שהרי גם בראשון היה ר' עקיבא תלמיד. הדימיון בתוכן והקירבה בתאריך מסייעים לזיהוי הארועים, ואם אכן מדובר באותו ארוע, הוא היה בשנות השמונים, דבר המתאים להצעה שרבן גמליאל נתמנה למנהיג לערך בשנת 85.
לבסוף, דומה שיש בדיון כדי להבהיר במשהו את יחסיו של רבן גמליאל עם רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי מזקני הדור היה, חכם מרכזי ובעל סמכות מובהקת עוד מימי הבית, וכידוע החל לפעול ביבנה מיד לאחר החורבן והיה חכם ומנהיג בזכות אישיותו. באותן שנים עמדו בצלו החכמים שפעלו בלוד הסמוכה. שכן אף החכם הבולט ביותר בלוד, ר' אליעזר בן הורקנוס, היה תלמיד מובהק של רבן יוחנן בן זכאי. בהמשך השנים התחזק מעמדם הרוחני והכלכלי של חכמי לוד, ובתוכם רבן גמליאל. לרבן יוחנן בן זכאי קמו מתנגדים בחוגים שונים, רבים מהם בלוד ובפרבריה. לעומת זאת, אין נראית סיבה שיכולה היתה לגרום לאותם חוגים להתנגד לרבן גמליאל. הרקע המשפחתי המרשים שלו יכול היה להביא לו תמיכה ציבורית רחבה, ואף הרומאים היו עשויים להעדיפו בשל כך ובהתאם לאינטרס של קידום הסדר ביהודה. אלא שהללו העדיפו ככל הנראה שהמנהיג יפעל בחסותם ביבנה, עיירה הלניסטית מעורבת ואחוזה קיסרית, ולד בלוד, העיר החשובה של היהודים, שבה עלולה היתה להתפתח ישות עצמאית ואולי אף מרד. לקיסריה, עיר הנציב, לא היה טעם לשולחו בשל ריחוקה משפלת יהודה, זירת הפעילות היהודית העיקרית לאחר החורבן. ייתכן שבשלב מכריע זה אירע המפגש בין רבן יוחנן לרבן גמליאל. אלון סבר, שרבן גמליאל דחה את רבן יוחנן בן זכאי,69 ואורבך סבר שרבן יוחנן עזב.70 אפשר להציע דרך ביניים – שהיתה דחייה עקיפה. משהיה רבן גמליאל למנהיג ביבנה מטעם רומא ובגיבוי הציבור היהודי, לא מעט בזכות היישוב בלוד, לא היה יותר מקום לרבן יוחנן בן זכאי והוא עזב לברור חיל. ייתכן שהרומאים הבינו את חשיבות נוכחותו של רבן יוחנן ביבנה ואת מעמד בית מדרשו בעיני היהודים, ולכן תמכו בהעברת ישיבתו של רבן גמליאל ליבנה, שגרמה כאמור לעזיבת קודמו.
חלקי המאמר:
מעמדו ופועלו של רבן גמליאל לפני הליכתו ליבנה א'
מעמדו ופועלו של רבן גמליאל לפני הליכתו ליבנה ב' (פריט זה)
מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא
הערות שוליים:
38. ביכלר, הכוהנים (לעיל, הערה 9), עמ' 29-16; אלון, מחקרים, א (לעיל, הערה 1), עמ' 259.
39. יוצא דופן בחלקה השני של התקופה הוא ר' ישמעאל, שגר בכפר עזיז, המזוהה עם חורבת עזיז (נ"צ 093 157) שבדרום הר-חברון. הוא היה בר-הפלוגתא הגדול של ר' עקיבא ובעל שיטת מדרש שונה והיו לו תלמידים רבים. ראה: אפשטין (לעיל, הערה 15), עמ' 544-521; ע"צ מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמוד, תל-אביב תשל"ד, עמ' 180-170, ובעיקר עמ' 172.
40. האחרון נזכר במסכת דרך ארץ, כרך א, פרקי בן עזאי, פ"ד, מהדורת היגר, עמ' 200-193. יש להוסיפו לרשימה שהביאו ביכלר (לעיל, הערה 38), ואלון, מחקרים, א (לעיל, הערה 1), עמ' 256, והערה 9, ועמ' 260-259, הערות 32, 33. יש לשער שכמה חכמים נוספים התגוררו באזור לוד, כגון ר' דוסא בן הרכינס (ראה: משנה, ראש השנה ב ח-ט) ור' יוסי הכהן (ראה עליו להלן). 4
41. מלחמת היהודים ד, 444; אופנהיימר (לעיל, הערה 8), עמ' 122-115, 129-124. על יבנה, אופיה ומעמדה בשלהי ימי הבית השני ראה: שירר (לעיל, הערה 36), ב, עמ' 7-6, 110-109; א' כשר, כנען, פלשת, יוון וישראל, ירושלים תשמ"ח, עמ' 225-220, והערה 43, עמ' 290, והערה 248. על מעמדן המינהלי של לוד ויבנה לאחר החורבן, ראה: שטרן (לעיל, הערה 2), עמ' 14-12; A.H.M. Jones, The Cities of the Eastern Roman Provinces, Oxford 19712, pp. 275-278
42. אלון, מחקרים, א (לעיל, הערה 1), עמ' 238-237, והערה 58, עמ' 273-253; הנ"ל, תולדות, א (לעיל, הערה 1), עמ' 64-61.
43. רוזנפלד (לעיל, הערה 11), עמ' סא-סב. וראה גם לעיל, הערה 12.
44. אלון, מחקרים, א (לעיל, הערה 1), עמ' 269; הנ"ל, מחקרים בתולדות ישראל, ב, תל-אביב תשי"ז, עמ' 219-218. וכן: תוספתא, כפורים א ו, מהדורת ליברמן, עמ' 222; הנ"ל, תוספתא כפשוטה, ד, כפורים, פ"א, עמ' 728, לשורות 31-28.
45. אלון, מחקרים, א, שם, עמ' 262 והערה 43; הנ"ל, תולדות, א (לעיל, הערה 1), עמ' 63. לדעתו, הוא לא הצטרף לרבן יוחנן בן זכאי ביבנה, או אולי נפטר לפני כן. לקשרים המשפחתיים הללו ולמשמעותם המעמדית, ראה: M. Stern, ‘Aspects of Jewish Society: The Priesthood and Other Classes’, The Jewish People in the First Century, Compendia Rerum Iudaicarum ad Novum Testamentum, eds. M. Stern, S. Safrai. II, Assen-Amsterdam 1976, pp. 582-583, 618
46. ראה במקורות שציין היימן (לעיל, הערה 5), עמ' 170-161, 175-173. גירסאות הסיפור העיקריות על תחילת לימודיו הן באבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסח א, פרק ו (= נוסח ב, פרק יג), עמ' 31-30; ובבראשית רבה, מא א, תיאודור-אלבק, עמ' 398. שם נרמז שגזר במישור בימי הבית ומשם עלה ללמוד בירושלים (וראה: מ' בר, אמוראי בבל, רמת-גן תשמ"ב, עמ' 73, הערה 138). מגוריו בלוד שבמישור לאחר החורבן עשויים ללמד שחזר למקום מוצאו. שם גם משתמע שכבר היה חכם ודרש לפני גדולי ירושלים. וראה: ירושלמי, חגיגה ב א, עז ע"ב. על אי הליכתו ליבנה, ראה לעיל, הערה 23.
47. היימן, שם, עמ' 633-624; מלמד (לעיל, הערה 39), עמ' 171.
48. אפשטיין (לעיל, הערה 15), עמ' 59; ספראי (לעיל, הערה 7), עמ' 160-158 ובהערות; בן-שלום (לעיל, הערה 23), וכן בירושלמי שצוין בהערה 46.
49. במשנה: ברכות א א; חלה ד ז (פעמיים, ואחת להיפך כתוצאה מהעריכה); מועד קטן ג ו; סוטה ד ז (ובסופה להיפך כתוצאה מהדיון); כריתות ג ז-ט. בבלי: מגילה טו ע"ב. ולהיפך, משנה: מעשרות ד ו (כתב יד קויפמן ואחרים); בכורים ב ו; גיטין א א; פרה ט ג.
50. הרוב, משנה: ברכות ד ג; מעשרות ב ז; סוכה ג ט; זבחים ט א (פעמיים, ופעם להיפך – תוספתא, שם שם), נגעים ז ד (= תוספתא, שם ג ד). תוספתא, סנהדרין יג א. ירושלמי: ברכות ב ט, ה ע"ד = בבא בתרא ה א, טו ע"אף שם, ד א, ז ע"ד. ולהיפך – משנה, ידים ד ד (= תוספתא, שם ב יח); ירושלמי, ברכות ד א, ז וסע"ג; בבלי, שם כז סע"ב.
51. לספרות על העניין, ראה: מנטל (לעיל, הערה 7), עמ' 136-130, 257, 259; אורבך (לעיל, הערה 15), עמ' 54-44, והערה 45; אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסח א, פרק כה, עמ' 81-80. שם משמע שהיה פער זמן רב מנידויו עד להשלמת חכמים עמו סמוך לפטירתו בשנת 120. לכן קשה לאחר את נידויו מעבר לשנת 100. ראה: א"א אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשכ"ט, עמ' 537; גילת (לעיל, הערה 19), עמ' 327-320, והערה 75. יש להוסיף, שחבריו ואלה שפעם עמם, ולא תלמידיו, פעלו במחצית הראשונה של תקופת יבנה, ולא בהמשכה, בעיקר משנת 100 ואילך. לפיכך אינו נזכר בקבוצות ההנהגה המאוחרות, וכפי שמובא גם להלן בסמוך. כל זה שלא כהשערת אברבך, שר' אליעזר נודה רק לאחר פטירת רבן גמליאל, לערך בשנת 115. ראה: M. Aberbach, ‘Did Rabban Gamaliel II Impose the Ban on Rabbi Eliezer Ben Hyrcanus’, JQR, LIV (1963-1964), pp. 201-207, ותמיהתו בהערה 7 נפתרת על פי דברי גילת שם.
52. משנה; שביעית ט ה; תרומות ח ח; יבמות יג ו (רבן גמליאל קודם לר' יהושע). בבלי: מגילה טו ע"ב; חולין צב ע"א. יוצאת דופן המשנה בכתובות א ו-ט, ושם זו מחלוקת זוגית של רבן גמליאל ור' אליעזר כנגד ר' יהושע.
53. ספראי (לעיל, הערה 7), עמ' 167-151. וראה בסוף דבריו, שהנסיעה הראשונה היתה סמוך לאחר שנת 96, כדעתו, שרבן גמליאל היה למנהיג רק לאחר עליית נרוה לשלטון. ברם, כאמור שם, יש להקדימה לאור מדיניות הרומאים ביהודה.
54. ושמא מטרת הנסיעה היתה קשורה במינוי רבן גמליאל למנהיג. המימשל הרומי זימנו להכרות, כפי שנהגו בשליטים מקומיים, כגון הורדוס שבא לרומא. ראה: מלחמת היהודים א, 285-282; קדמוניות יד, 389-381.
55. עיקר העדויות הן בתוספתא, והן נראות כעין קובץ מעשי בית רבן גמליאל, שר' אלעזר הוא המוסר החשוב שלהן. כגון: תוספתא, שבת א כב, מהדורת ליברמן, עמ' 5; שם, ביצה א כב, עמ' 285; שם, שם ב יג ('א' ר' אלעזר בר צדוק פעמים הרבה אכלתי בבית רבן גמליאל'), יד (עמ' 290); שם טז (עמ' 291). בבלי, פסחים לז ע"א. כל אלה בנוסף למסורת הנזכרת מהתוספתא בפסחים.
56. תוספתא, פסחים י ה, מהדורת ליברמן, עמ' 198: 'מעשה ואמר להם ר' אלעזר בר צדוק לתגרי לוד בואו וטלו לכם תבלי מצוה' (חרוסת לליל הסדר). תוספתא כפשוטה, ד, פסחים, פ"י, עמ' 654, לשורות 30-29. שם הביא ליברמן סברה, שהמלה 'לוד' היא אשגרה. שכן, במקבילות בירושלמי ובבבלי נזכרו תגרי ירושלים ולא לוד, והפסח נאכל בירושלים. לפיכך, בתוספתא הושפעו המעתיקים ממשנת בבא מציעא ד ג, האומרת שר' טרפון הורה הלכה לתגרי לוד בנושא מסחרי. אך ליברמן בעצמו ציין: 'ואפשר שסמכו ברייתא זו לדבריו שבמשנתנו', ונתכוון שהתוספתא הביאה את מעשה ר' אלעזר בר צדוק כהשלמה למשנה, וכנראה אף להלכה הקודמת לה בתוספתא. הוא חלק על התנא קמא, וסבר שהחרוסת מצווה גם לאחר החורבן. וראה גם דברי תבורי (לעיל, הערה 18), עמ' 241. לכן הורה לתגרי לוד, שבה התגורר, להזדרז בעניין, ללא קשר לירושלים. גירסת התוספתא עדיפה הן משום קדימותה והן מבחינת ההיגיון הטקסטואלי, שאם שינוהו – החליפו את לוד בירושלים ולא להיפך, כי מה ללוד ולתבלי מצווה? כמו כן, קיימת העדות הקודמת של ר' אלעזר, שהוא ואביו היו עם רבן גמליאל בערב פסח בלוד והלכו עמו לביתו. לפיכך, יש לראות את הוראתו לתגרי לוד למכור תבלי מצווה לליל הסדר, כחלק מניסיונות החכמים בדור שלאחר החורבן לגבש את דמות הפסח גם ללא מקדש. אף מקורבו רבן גמליאל פעל לעיצוב חג זה. ראה לעיל, הערה 18, ובפנים. 5
57. אלון, תולדות, א (לעיל, הערה 1), עמ' 106-103. על התפוצות, ראה: א' כשר, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית, תל-אביב תשל"ט, עמ' 313-310. על הגילדות במזרח ובאימפריה, ראה: M. Rostovtzeff, Social and Economic History of the Roman Empire, I-II, Oxford 1957; I, pp. 168-169; II, pp. 619-620; R. MacMullen, Roman Social Relations, New-York 1972, pp. 132-135. לגילדה של חכמים בבבל, ראה: בר (לעיל, הערה 46), עמ' 225-223.
58. ראה המקורות אצל היימן (לעיל, הערה 5), עמ' 215; קאנוביץ (לעיל הערה 32), עמ' קיג-קכב. בבבלי, בבא בתרא י ע"ב, מופיע ר' אלעזר המודעי בין תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. אך כבר הראה אלון (מחקרים, א [לעיל, הערה 1], עמ' 270, הערה 75; הנ"ל, תולדות, א [לעיל, הערה 1], עמ' 64, והערה 44), שמקור זה מקבץ אישים שונים שלא היו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. על הכללת מודיעין בתחום לוד עוד מימי הבית, ראה: G. Beyer, ‘Die Stadtgebiete von Diospolis und Nilopolis im 4. Jahrh. n. Chr. und ihre Grenznachbarn’, ZDPV, LVI (1933), pp. 232-234, 240-241. וראה עוד: שירר-ורמס (לעיל, הערה 36), עמ' 156, הערה 43.
59. תוספתא, כלים, בבא-קמא א ו (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 569). ושמא הוא זהה עם שמעון בן אנטיפטרס, שצוין למעלה, ליד הערה 40. היה לו נוהג מיוחד המשקף את הקפדתו היתרה במצוות והמאפיין גם את הצנועים. ראה במקורות שצוינו אצל א' בן-יהודה (ערך נ"ה טור-סיני), מלון הלשון העברית, ו, ניו-יורק-לונדון 1959, עמ' 5544-5543.
60. אלון (לעיל, הערה 1): מחקרים, א, עמ' 262; תולדות, א, עמ' 63, 318.
61. ז' פרנקל, דרכי המשנה, ורשה תרפ"ג, עמ' 112-107; היימן (לעיל, הערה 5), עמ' 529-524; ביכלר (לעיל, הערה 9), עמ' 14-13, 27-20. לפי חשבונם היה ר' טרפון כבן ט"ו שנים בזמן החורבן. ראה: אלון, מחקרים, א, שם, עמ' 259-258. לדעתו, אף כיהן כנשיא לאחר פטירת רבן גמליאל ויורשו ר' אלעזר בן עזריה. וראה גם קאנוביץ, אותיות ד-ט (לעיל, הערה 32), ירושלים תשכ"ח, עמ' רה-רל.
62. כמפורש במקבילה החלקית בספרי זוטא, קורח יח? (מהדורת הורביץ, עמ' 293): 'אמרו עליו על ר' טרפון שהיה אוכל תרומה בשחר ואומר הקרבתי תמיד של שחר ואוכל תרומה בין הערבים ואומר, הקרבתי תמיד של בין הערבים'.
63. ראה לעיל, הערה 61, דברי פרנקל, ביכלר ואלון (עמ' 256, והערה 9).
64. ראה לעיל, הערה 26.
65. כן גירסת כתב יד קויפמן, לו ואחרים. כבר עמד על כך קליין, ארץ יהודה (לעיל, הערה 25), עמ' 221. לדעתו, הם הלכו לנרבתה שבשיפולי מערב צפון השומרון. וראה עוד: אלבק, משנה (לעיל, הערה 21), נגעים, עמ' 220.
66. וכן בספרא, חובה, פרשה א, א-ח, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 125. על כמה שאלות הם ענו לו במסורות ששמעו עוד בירושלים בימי הבית, רמז שהכירו כבר אז. יש מקורות נוספים שמהם עולה יחסו של ר' עקיבא לרבן גמליאל כתלמיד אל רבו. ראה: היימן (לעיל, הערה 5), עמ' 933, ולא דק בפירושם.
67. כגון: משנה, עבודה זרה ב ה; תוספתא, חגיגה ב א, מהדורת ליברמן, עמ' 380; מכילתא דר' ישמעאל, תחילת כי תשא, מהדורת הורביץ, עמ' 340; ירושלמי, ברכות א ה, ג ע"א. וראה עוד לעיל, הערה 27. למגוון צורות הלימוד בעולמם של חכמים, ראה: A. Buchler, ‘Learning and Teaching in Open Air in Palestine’, JQR, n.s., IV (1914), pp. 485-491; ש' ספראי, בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה, ירושלים תשמ"ג2, עמ' 185.
68. כזה עשוי היה להיות ר' יוחנן בן נורי, בן דורו של ר' עקיבא ובר-הפלוגתא שלו. ר"י בן נורי היה גלילי, עלה ללמוד ביהודה, למד והיה ממקורביו של רבן גמליאל. הוא למד גם בלוד לפני ר' אליעזר, והיה כמפשר בין חכמים אלה. ראה: היימן (לעיל, הערה 5), עמ' 684-683; א"א אורבך, 'מיהודה לגליל', ספר הזכרון לי' פרידמן, בעריכת ש' פינס, ירושלים תשל"ד, עמ' 66-64. דומה שהספרי דברים (פיסקא א, מהדורת פינקלשטין, עמ' 5), רומז שר' יוחנן למד עם ר' עקיבא לפני רבן גמליאל ביבנה. ר' עקיבא היה תלמיד בשנות השמונים. משמע ששניהם למדו לפני רבן גמליאל בתחילת פעילותו ביבנה. וכשם שר' עקיבא למד לפניו עוד בלוד כן עשה ר' יוחנן.
69. אלון, מחקרים, א (לעיל, הערה 1), עמ' 273-267; הנ"ל, תולדות, א (לעיל, שם), עמ' 64-63.
70. בביקורתו על אלון. ראה: א"א אורבך, 'היהודים בארצם בתקופת התנאים', בחינות, ד (תשי"ג), עמ' 66; הנ"ל (לעיל, הערה 15), עמ' 43.
