 |
הפרעות - מאי 1921 ותגובת מוסדות היישוב |
תדהמתם ומחאתם של הערבים לנוכח החלטת ועידת סן רמו ומחויבותו של שלטון המנדט הבריטי ל"בית לאומי" ליהודים, באו בתוך זמן לא רב לידי ביטוי בצעדים אלימים. ב-1 במאי 1921, בעקבות התכתשויות בין פלגים יריבים בהפגנות פועלים יהודים בתל אביב, נפוצו בקרב ערביי יפו שמועות שווא על פגיעות של יהודים בערבים. המון ערבי בסיוע שוטרים ערבים חמושים החל תוקף והורג יהודים ביפו ובפאתי תל אביב ובוזז חנויות ובתים. ההתקפות של הערבים התפשטו למקומות נוספים בשפלה ובשרון, נמשכו ארבעה ימים ובמהלכן נהרגו קרוב לחמישים יהודים ונפצעו יותר ממאתיים. קרוב לחמישים ערבים נהרגו מאש כוחות הצבא.
המאורעות האלו זעזעו את היישוב. שוב נחשפו חולשתו ותלותו הכמעט מוחלטת בכוחות המשטרה והצבא הבריטי לשם הגנתו. תגובתו של בן-צבי לאירועים האלו, שבמהלכם נרצח גם ידידו הטוב הסופר יוסף חיים ברנר, היתה קשה. זה חודשים התריע על הסכנה והשתתף, בתור חבר נשיאות הוועד הלאומי, בניהול המגעים עם הנציב העליון בדרישה להקים גדוד הגנה יהודי ולשלב את היהודים במשטרה. זעמו גבר משהחליט הרברט סמואל להיענות, זמנית, לתביעותיהם של הערבים להפסיק את העלייה, מתוך תקווה להביא להרגעת הרוחות. ככל מנהיגי היישוב ראה בכך בן-צבי כניעה לטרור ולאלימות ומתן פרס לפורעים. הוא החליט להתפטר מן "המועצה הארץ-ישראלית" במחאה על שורת האירועים ועל צעדיו של הנציב העליון. במכתב ההתפטרות ששיגר לסמואל תלה בן-צבי את הפרעות בחולשתו של הממשל ובוויתוריו התכופים לערבים, וציין שהשוטרים הערבים תמכו בפורעים וסייעו להם בפועל. "פעולות הממשלה לשם דיכוי הפרעות היו חלשות ובלתי מספיקות", כתב לנציב. התפטרותו התקבלה ברגשות מעורבים בקרב חבריו הן בוועד הלאומי והן ב"אחדות העבודה". היו שסברו שעל-אף הביקורת הקשה על מדיניות הממשל אסור לוותר על עמדת כוח חשובה שכזו, ועל בן-צבי ל"חרוק שיניים" ולהוסיף ולכהן בתור חבר המועצה. ואולם בן-צבי לא היה מוכן לחזור בו. הוא חשש
שצעדו של סמואל מסמל את תחילתו של שינוי מסוכן במדיניות הבריטית, שינוי שיביא בסופו של דבר לנסיגה ממילוי ההתחייבות להקמת "הבית הלאומי"; הוא ראה בהמשך חברותו במועצה השלמה שבשתיקה עם המדיניות הזאת. חששותיו אלו, בצד בעיות הביטחון של היישוב, צפו ועלו במכתב אחר ששלח בן-צבי אל הרברט סמואל, מכתב שבו דחה את בקשתו של הנציב שישנה את החלטתו ויבטל את התפטרותו מן המועצה.
|
ההתיישבות היהודית בארץ |
מששככו המאורעות וחלפה סערת הרוחות שבאה בעקבותיהם, נפנה בן-צבי לטפל בנושאים רבים בחיי היישוב שהיו קרובים ללבו. בראשית שנות העשרים צעדו המוסדות הלאומיים את צעדיהם הראשונים, וחלוקת התפקידים ותחומי הסמכויות ביניהם לא היתה נוקשה כפי שנעשתה כעבור שנים, יתרה מזו, בתחומי פעילות מסוימים נותר מקום נרחב ליזמותיהם של אישים וארגונים שונים ופעילותם התקבלה בברכה, דבר שעלה בקנה אחד עם אופיו הפעלתני של בן-צבי. מלבד תפקידיו הרשמיים בוועד הלאומי ובהסתדרות העובדים עסק גם בעניינים שחרגו מתפקידיו הפורמליים, ובכלל זה הקשרים עם הערבים, חיי היהודים בירושלים ויזמות שונות לרכישת קרקעות לצורכי התיישבות באזורים שטרם היתה בהם התיישבות יהודית כגון החורן, עבר-הירדן, ובעיקר הנגב. המתח ביחסי יהודים וערבים, תולדת ההתיישבות היהודית ורכישת הקרקעות בלב אזורים צפופי אוכלוסייה ערבית, הביאוהו להתעניין באפשרות להתיישב באזור הצחיח הזה, המיושב בדלילות רבה. עוד בימי ישיבתו ברפיח, בתור חייל בגדודים העבריים, שוטט בן-צבי לא אחת בסביבתה ולקט ידיעות בדבר האפשרות להתיישב באזור. לאחר שחרורו מן הצבא חידש, ביחד עם אשתו רחל וחבריו לארגון "השומר" מניה וישראל שוחט, את חלום יישוב הנגב כולו עד מפרץ אילת. לחלום הזה רתם בן-צבי את הוועד הפועל של "הסתדרות החיילים משוחררי הגדודים העבריים", שבן-צבי שימש יושב-הראש שלו מיום הקמתו. באותם ימים ניהלה הסתדרות החיילים המשוחררים מגעים עם הממשלה בדבר הקצאת אדמות מדינה להתיישבות חקלאית של חיילים משוחררים. בגלל הקשיים המדיניים, שמנעו כל אפשרות של הקצאת אדמות במרכז הארץ וצפונה, נותבו המאמצים אל הנגב - אל אזור תל ערד. ביולי 1921 יצאה משלחת בראשותו של בן-צבי ועמו אשתו רחל והאגרונום אסף גרזובסקי (גור) אל תל ערד, לבדוק אם אפשר ליישב במקום משפחות של חיילים משוחררים. רכובים על פרדות יצאו באישון לילה למסע נוסף אל מרחבי ארץ-ישראל והפעם אל הדרום. במהלך המסע רשם בן-צבי בפנקסו את הערותיו על הדרך, את ממצאיו אודות הזיקה היהודית הקדומה אל המקום, ואת רשמיו מן הסיור באזור תל ערד ועמד על בעיות המים הקשות במקום. עם שובו גיבש את רשימותיו לחיבור כולל (תעודה מס' 38 - ראה/י בספר), ששימש לו בסיס להכנת תזכיר לנציב העליון בשם הסתדרות החיילים המשוחררים. בתזכיר סקר את ממצאיה של המשלחת באשר לאפשרות להתיישב בתל ערד, ותבע להחכיר את האזור לאגודה שתתחייב ליישב בו לא פחות מ-120 משפחות מקרב חבריה. שלטונות המנדט הסכימו עקרונית לדרישות האגודה ואף מימנו קידוח באר בתל ערד, אולם בסופו של דבר ירדה התכנית מעל הפרק עקב כישלון הקידוחים למציאת מים באזור.
|
דרכים בהתארגנות הביטחונית של היישוב |
שלא כבמסעותיהם בעבר, יצאו הפעם יצחק ורחל אל תל ערד בליווי שוטר חמוש. המציאות של ארץ-ישראל שלאחר מאורעות 1921 חייבה משנה זהירות. לא ניתן היה עוד להתהלך במרחבי הארץ ולהתארח בכפרי הערבים כפי שנהגו בעבר
, ושב ועלה הצורך להגביר את המאמצים לחיזוק ארגון "ההגנה" הארצי שעדיין היה בחיתוליו. ההתארגנות הזאת, שהחלה בחורף 1920, גברה בעקבות האכזבה מאי יכולתם של הבריטים והגדודים העבריים להעניק ליישוב היהודי הגנה מספקת בעת האירועים האלימים בגליל ובירושלים באביב 1920. חוגי "השומר" הם שיזמו מטבע הדברים את הקמתו של ארגון הגנה ארצי ועם פירוקו של ארגון השומר קיבלה עליה אחדות העבודה את המשימה, ומשהוקמה ההסתדרות הכללית נמסרה המשימה להסתדרות.
רחל ויצחק בן-צבי השתתפו במאמצים להקים ארגון הגנה ארצי מראשיתם, וראו בכך המשך טבעי למעורבותם בהתארגנויות דומות בעבר. בן-צבי התאמץ לעשות נפשות לארגון ההגנה בדיונים במסגרות השונות במפלגה, בהסתדרות ובוועד הלאומי. לא אחת היו לו בנושא הזה ויכוחים קשים עם כמה מחבריו לתנועה, שראו במעשה זה של תנועת הפועלים אימוץ רעיונות מיליטריסטיים זרים ומקוממים. ואולם בן-צבי ראה בהקמת ארגון הגנה פעולת הגנה הכרחית ומוצדקת השונה לחלוטין ממיליטריזם לשמו. מתוך ניסיונו העשיר הכיר היטב את הסכנות האורבות ליישוב היהודי הקטן, וסבר שצריך להשתית את הגנתו של היישוב בראש ובראשונה על כוחו הוא ולא על כוחות זרים יהיו מי שיהיו. מאורעות מאי 1921 הוכיחו לו עד כמה צדק בתביעותיו. המאורעות מצאו את "ההגנה" בראשית התארגנותה, ובתל אביב ובכמה מושבות היתה ההגנה ספונטנית ומאולתרת. המושבה פתח תקווה, עמדה על סף חורבן וניצלה בזכות התערבותו של הצבא הבריטי ברגע האחרון ממש. הלקח הזה נלמד בוועד ההגנה בירושלים, שבו היתה רעייתו רחל הרוח החיה ובן-צבי הסמכות הפוליטית הבכירה. לאחר מאורעות מאי ולימוד ניסיון העבר, התכונן ועד ההגנה בירושלים לקראת הבאות. ביזמתה של רחל נקנו עשרים וחמישה אקדחים, גויסו חברים חדשים ונשלח מדריך שהכשיר אותם בשימוש בנשק. בתוך זמן קצר הצדיקו ההכנות האלו את עצמן. ב-2 בנובמבר 1921, ביום השנה הרביעי להצהרת בלפור, הצליח ועד ההגנה בירושלים להרתיע המון ערבי שביקש לתקוף את תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה. ולמרות שבמקומות אחרים בעיר נהרגו חמישה יהודים ועשרות נפצעו ראה בן-צבי את האירועים ברובע היהודי בתור הצלחה שאימתה את הנחותיו בכל הקשור להגנה היהודית: "ככה ניצל רחוב היהודים הודות לפעולת ההגנה העצמית היהודית בלבד, כי כוח המשטרה הבלתי מזוינת קצר היה מהושיע, וכל עזרה צבאית לא היתה בעיר במשך ארבע שעות מרגע שהתחילה ההפגנה עד גמר ההתנפלות על רחוב היהודים", סיכם את הדין-וחשבון שחיבר על האירועים האלו.
|
הבריטים וארגון "הההגנה" |
הצלחת "ההגנה" בירושלים הרימה את כבוד הארגון והפכה אותו לשם דבר בקרב תושבי ארץ-ישראל. בעקבות זאת החלו השלטונות והבולשת לגלות עניין בפעולות ארגון ההגנה ותבעו את פירוקו. בן-צבי, ששימש עם דב הוז בתור באי-כוח "ההגנה", ניהל באביב וקיץ 1922 את המגעים עם הממשלה שבהם נידונה תביעתה לפרק את ארגון ההגנה. בתמורה תבע בן-צבי שהיישובים היהודיים והקהילות היהודיות בערים יצוידו בגלוי בנשק הגנה מתאים שיעמוד תחת פיקוחם של ועדי הגנה מקומיים. הפומביות שזכה לה עתה הארגון ועצם קיומו לא נשאו חן בעיני חוגים עוינים את הציונות בבריטניה ובעולם הערבי, והרבה מן הזעם כוון אל בן-צבי, שעמד, לדעתם, בראש הארגון. בשנים האלו ראו קובעי המדיניות בבריטניה בחשדנות את הבולשוויזם בברית-המועצות ואת הזרמים בתנועת הפועלים העולמית שהיו קרובים לו וככה ראו גם השלטונות הבריטיים את תנועת הפועלים בארץ-ישראל. החשדנות הזאת גברה על רקע עמדתה השלילית והביקורתית באותן שנים של אחדות העבודה כלפי מדיניותה של בריטניה בארץ-ישראל וכלפי מדיניותו של הנציב הרברט סמואל בשאלות העלייה והביטחון. כיוון שהיה נתון למרותה של ההסתדרות הכללית, כרכו מבקשי רעתו של ארגון ההגנה את "שתי הסכנות" - הבולשוויזם וארגון ההגנה - בכרך אחד. מכאן היתה הדרך קצרה להוקיע את בן-צבי בתור מנהיג קיצוני, קומוניסט העומד בראש ארגון סתר טרוריסטי, מהפכני, בולשוויקי, "והדיקטטור האמיתי של המדיניות היהודית בארץ-ישראל". ההאשמות האלו נשמעו מפי מפקד המשטרה בארץ-ישראל בראמלי, הוצגו בשאילתה בבית הנבחרים בלונדון ונדונו בעיתונות הבריטית. על ההאשמות האלו לא היה בן-צבי נכון להחריש, כפי שעולה ממכתבו לשלמה קפלנסקי בלונדון. חוץ מן הבעיות המעיקות האלו שיתף את קפלנסקי במאורע אחר מכלל מגוון "ההתחלות החדשות", אך הפעם מאורע בעל חשיבות אישית - הולדת בנו הראשון עמרם באוקטובר 1922. כחודש לאחר הולדת עמרם שבה והתרחבה המשפחה. אביו של בן-צבי, ששוחרר מגלותו בסיביר לאחר נפילת הצאר הרוסי, אמו החורגת דבורה ואחותו הצעירה דינה עלו לארץ-ישראל והתיישבו בירושלים.
