פעולות ראשונות מבטאות את הריבונות

הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 הפכה את היישוב היהודי בארץ ישראל למדינה ריבונית. למעשה, התנהל היישוב כמדינה גם לפני ההכרזה: נערכו בחירות לאספת הנבחרים, ומתוכה נבחרו הוועד הלאומי והנהלת הוועד הלאומי והם פעלו כמוסדות פוליטיים מייצגים. אך ההשתתפות בבחירות וקבלת המרּות של המוסדות הנבחרים היו נתונים לבחירה. ביישוב פעל ארגון ה"הגנה" והיה הזרוע הצבאית הכפופה למרּות ההנהגה הנבחרת. היישובים הפרוסים ברחבי הארץ המשיכו להתפתח. הכלכלה, החקלאות והתעשייה צברו תנופה.

המעבר ממעמד של יישוב הנתון לשלטון זר למעמד של מדינה ריבונית חייב קביעת דפוסים ממלכתיים מוסדרים ומחייבים, עיצוב מוסדות לניהול מדינה, הקמת צבא סדיר, קביעת המטבע הלאומי ועוד. עם ההכרזה על הקמת המדינה הוגדרו מוסדותיה: מועצת העם נקראה מועצת המדינה הזמנית והייתה הרשות המחוקקת, ומנהלת העם נקראה הממשלה הזמנית והייתה הרשות המבצעת. נקבע כי גופים אלה ינהלו את המדינה עד לעריכת בחירות.

ב-25 בינואר, 1949 כשמונה חודשים לאחרהכרזת העצמאות, עוד לפני סיומה של מלחמת העצמאות, נערכו בחירות לאסיפה המכֹוננת. תפקיד האספה המכוננת היה להסדיר את פעולתם של מוסדות המדינה. על פי חוק, האספה שנבחרה הפכה לכנסת ישראל. הכנסת הראשונה התכנסה בט"ו בשבט תש"ט 14 בפברואר 1949 בבחירות אלה קיבלה מפא"י יותר משליש מן המושבים בכנסת 46 - מנדטים מתוך, 120 ודוד בן גוריון, שהיה מנהיג מפא"י, הרכיב את הממשלה הראשונה ועמד בראשה. בכנסת הראשונה הושבע חיים ויצמן לנשיא הראשון של מדינת ישראל 17 בפברואר (1949).

ביטוי לריבונותה של המדינה היה - קביעת עיר הבירה. בתכנית כ"ט בנובמבר 1947 של האו"ם נקבע כי ירושלים תהיה עיר בינלאומית. אולם בן גוריון הודיע בישיבת הממשלה כי בכוונתו להכריז שירושלים היא בירת ישראל. הממשלה אישרה את ההצעה, וב-5 בדצמבר 1949 אישרה אותה גם הכנסת. בן גוריון הכריז במליאת הכנסת כי “ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל - כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של עם ישראל, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב ליּבָּה של מדינת ישראל". הכנסת אישרה פה אחד את הודעת הממשלה.

כדי להדגיש שירושלים היא בירת ישראל - קיבלה הממשלה את הצעת בן גוריון, להעביר לבירה את כל משרדיה מתל אביב (אולם משרד הביטחון לא עבר לירושלים). גם הכנסת עברה מתל אביב לירושלים למשּכנּה ב"בית פרומין".

בישיבות הכנסת הראשונה נידונה שאלת ניסוח חּוקה למדינה. בדיון עלו סוגיות עקרוניות: האם מן הראוי לקבוע חוקה למדינה מיד עם הקמתה? האם נכון לקבוע חוקה כאשר רק מיעוט מן העם היהודי חי במדינה, אולי עדיף להמתין עד שיעלו ארצה מרבית היהודים? המפלגות הדתיות התנגדו לקביעת חוקה משום שלדעתן חוקה עומדת בסתירה לאמונה הדתית ולהלכה. הן טענו כי חוקה היא מעשה ידי אדם ו"כל חוקה שהיא יציר ּכּפיו ( מעשה ידיו ) של אדם אין מקומה בישראל. " עוד טענו המפלגות הדתיות, כי “ חוקה אין כותבים ]... [חוקה מקבלים. חוקה ניתנת מפי הגבּורה ( הָאל.")

הפער בין עמדות הצדדים היה עצום ולאחר דיונים ממושכים הוחלט לחוקק חוקי יסוד בלבד, שישמשו בעתיד תשתית לחּוקת המדינה. תהליך החקיקה של חוקי היסוד נמשך עד היום. חוקי היסוד שחוקקה הכנסת עד כה מגדירים את הסמכויות של רשויות השלטון השונות, כמו “חוק יסוד: הכנסת", “חוק יסוד: הממשלה," וחוקים השייכים לתחומים אחרים, כמו “חוק יסוד: צה"ל" ו"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו."

עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות הוקם צה"ל, וארגוני המחתרות שולבו בתוכו כעבור חודשים אחדים פורק גם הפלמ"ח. כך הובטח כי למדינת ישראל יהיה רק צבא אחד, הנתון למרותו של פיקוד מרכזי ממלכתי - ההנהגה המדינית הנבחרת, ולא ארגונים צבאיים בעלי עמדות פוליטיות מנוגדות.

בספטמבר 1949 חוקקה הכנסת חוק חינוך חובה חינם לכל ילד / ה בישראל מגיל שש ועד גיל - 14 ללא הבדל מין, דת ולאֹום. לפני הקמת המדינה היו נתונים מוסדות החינוך בידי גופים פוליטיים ומפלגתיים, ולאחר הקמת המדינה היה צורך להקים מוסדות חינוך ממלכתיים, כלומר לבטל את הזיקה בין בתי הספר לבין המפלגות. ב-12 באוגוסט 1953 נחקק חוק חינוך ממלכתי, והוא הבחין בין מוסדות החינוך שהשתייכו לזרם הממלכתי למוסדות החינוך שהשתייכו לזרם הממלכתי-דתי. החרדים הקימו לעצמם מערכת חינוך נפרדת - החינוך העצמאי.