על תפקוד המוסדות הלאומיים בארץ

בעקבות מאורעות תרפ"ט והזעזוע הקשה שפקד את היישוב עלתה בעיית ארץ-ישראל למקום גבוה בסדר היום של קובעי המדיניות בבריטניה, ושינויים נתחוללו בהיערכותם של "המוסדות הלאומיים" וביחסם לשאלה הערבית. לאחר המאורעות מתחו חוגים ביישוב ביקורת רבה על המוסדות הלאומיים וטענו שהניתוק בין ההנהלה הציונית ובין הוועד הלאומי פוגע בתפקודם, גורם לאי-הבנת המצב המדיני ולטעויות קשות בהערכת תגובותיהם של הערבים. עיקר הביקורת כוונה כלפי ההנהלה הציונית, אבל גם הוועד הלאומי לא נוקה מן הביקורת, והנהגתו הואשמה בחולשה ובחוסר סמכות. בעקבות הביקורת הזאת הוחלט לבצע שינויים במבנה של הנהגת הוועד הלאומי. בספטמבר 1929 נבחר פנחס רוטנברג - מקים מפעל החשמל בנהריים ואיש מעשה לא-מפלגתי - לנשיא הוועד הלאומי, ונבחרה הנהלה חדשה בת שישה חברים בראשותו של בן-צבי. מינויו של רוטנברג לעמוד בראש הוועד הלאומי החדיר תנופה בפעולתו של הוועד, והעלה במידה רבה את יוקרתו בציבור ואת מעמדו בעיני השלטונות וההנהלה הציונית. במשך רוב תקופת כהונתו, עד ינואר 1931, ישב רוטנברג בלונדון וניהל שם פעילות מדינית נמרצת, וניהול ענייני הוועד הלאומי בארץ הופקד בידיו של בן-צבי.



 

הוועד הלאומי והשאלה הערבית

הביקורת הנוקבת שנמתחה על תפקודם של המוסדות הלאומיים הביאה לשיפור ניכר בשיתוף הפעולה ביניהם בנושאים המדיניים. בדצמבר 1929 הוקמה "הלשכה המאוחדת של המוסדות היישוביים לטיפול בשאלה הערבית", שהיתה משותפת להנהלה הציונית, שהפכה למעשה להנהלת הסוכנות היהודית, לוועד הלאומי ולאגודת ישראל, ובראשה הנהלה בת שלושה אנשים - הקולונל קיש, יושב-ראש הנהלת הסוכנות, בן-צבי וחיים מרגלית-קלווריסקי, שעסק זה שנים בשאלה הערבית ובטיפוח היחסים עם הערבים. הלשכה המאוחדת עסקה בכל השאלות הנוגעות לאוכלוסייה הערבית וליחסים עמה, ונועדה בעיקר לשפר את היחסים בין שני העמים ולהמעיט במשהו את הסכנה הנשקפת לציונות מהתנגדותם הגורפת של הערבים למעשי הציונות בארץ.
מכוח בקיאותו בהלכותיהם של הערבים ובשפתם היה בן-צבי ששימש סגנו של קיש לדמות מרכזית בעבודתה היום-יומית של הלשכה. הוא קיים מגעים עם גורמים מתונים מקרב הערבים כדי לנסות ולתקוע טריז בינם ובין הזרם הקיצוני בהנהגתו של חאג' אמין אל-חוסייני. כמו כן פעל לקירוב לבבות בין שני העמים בדרך של פעולות משותפות וסעד הומניטרי, וניהל את מקצת המגעים עם הסוכנים הערבים שפעלו בשירות "הלשכה המאוחדת" וסיפקו מידע על ההתפתחויות הפוליטיות בקרב ערביי ארץ-ישראל. במסגרת מאמציו של בן-צבי להפגת המתח הלאומי באו לידי ביטוי גם הקשרים המיוחדים שקשר בעבר עם העדה הדרוזית והחשיבות הרבה שראה בהעמקת היחסים אתה, באוגוסט 1930 נפגש בן-צבי עם ראשי העדה הדרוזית ותיווך בסכסוך שפרץ בינם לבין השלטונות על רקע מעצרים מלווים בהתעללות שערכה המשטרה בקרב תושביו הדרוזים של הכפר מע'אר שנחשדו במעורבות ברצח שוטר. בעקבות הצלחת פעולת התיווך והעמקת קשריו עם הדרוזים, כתב בן-צבי תזכיר עבור הנהלת הלשכה המאוחדת ובו סקר את יחסיו עם בני העדה הדרוזית, יחסי הדרוזים עם העדות האחרות בארץ-ישראל, והעלה מספר הצעות לחיזוק הקשרים עם בני העדה (תעודה מס' 57 - ראה/י בספר).



 

מדיניות בריטניה בשנות השלושים

הפעילות המדינית המוגברת של בריטניה בשאלת ארץ-ישראל עוררה דאגה רבה ביישוב. מנהיגי היישוב העריכו כי הדיון המדיני על עתיד ארץ-ישראל בשעה שהיהודים מהווים כ- 15% בלבד מאוכלוסייתה, יעמיד בספק את ההבטחה להקמת בית לאומי ויעניק לתנועה הלאומית הערבית יתרונות פוליטיים והסברתיים. ואכן, התקופה שלאחר המאורעות היתה רוויה מתח מדיני רב שהביא לציונות מפח נפש.
ב- 1 באפריל 1930 פורסם הדוח ובו ממצאי ועדת שאו, ועדת החקירה שמינתה הממשלה הבריטית בספטמבר 1929 לחקור את הסיבות לפרוץ המאורעות. מסקנותיה והמלצותיה העתיקו את מרכז הכובד מן הדיון המדיני בשאלת הזכויות ההיסטוריות לשאלות כלכליות-יישוביות של עלייה, קרקע ונישול אריסים ערבים, והיה בכך סימן מבשר רעות לתנועה הציונית:
ב- 6 במאי הודיעה הממשלה הבריטית על מינויו של סר ג'ון הופ-סימפסון לשליח מיוחד מטעמה לארץ-ישראל. הוטל עליו לחקור את התנאים הכלכליים וההתיישבותיים בארץ, ולהגיש לממשלה את מסקנותיו כדי שישמשו אותה להבא בקביעת מדיניותה בשאלת ארץ-ישראל.
ב- 14 במאי הודיע הנציב העליון לראשי הסוכנות היהודית, שעל-פי הוראת שר המושבות הלורד פספילד תופסק העלייה היהודית עד סיום החקירה של הופ-סימפסון. הודעתו התקבלה ביישוב בתדהמה ובזעם ועוררה גל מחאות.



 

תגובת ביישוב היהודי למדיניות הבריטית

באספה מיוחדת של הוועד הלאומי הוחלט לקיים שביתת מחאה ביישוב ב- 22 במאי. באספת מחאה של מפא"י בירושלים, שנתקיימה באותו היום, הכריז בן-צבי באוזני המשתתפים לאמור: "באנו בכדי לתת את ההתראה, את ההתראה לעם היהודי על הסכנה שבה אנחנו נמצאים, סכנה שלא היתה כמוה מיום הכיבוש". ב- 20 במאי 1930 הגיע הופ-סימפסון לארץ-ישראל וערך את חקירותיו במשך כחודשיים. ב- 22 באוגוסט הגיש לשר המושבות את הדוח שחיבר על סמך ממצאיו. במסקנותיו מתח ביקורת קשה על מדיניות העלייה היהודית ורכישת הקרקעות, והמליץ על הגבלתן לממדים שיבטיחו קודם כל את טובת התושבים הערבים. ב- 21 באוקטובר 1930 פורסם "הספר הלבן" של פספילד, שבו הציגה ממשלת הוד מלכותה את מדיניותה לגבי ארץ-ישראל. ב"ספר הלבן" נקבעו הגבלות קשות על העלייה ועל רכישת הקרקעות בידי היהודים והובטחה הקמת "מועצה מחוקקת". מבחינתו של הציבור היהודי-הציוני היתה משמעותם של הצעדים הללו הקפאה של היישוב היהודי בארץ וחיסול התקוות הציוניות.

פרסום "הספר הלבן" עורר ביישוב ובמוסדותיו ביקורת קשה על מוסדות ההנהלה הציונית, שראשיה וייצמן, ורבורג והלורד מלצ'ט התפטרו ערב פרסומו, על שהתעקשה לנהל את הפעולה המדינית בעצמה. זה זמן מה תבעו רוטנברג ובן-צבי להעניק ליישוב משקל נכבד יותר בדיונים המדיניים שעסקו בגורלו הוא, ולאפשר לנציגתו הנבחרת, הנהלת הוועד הלאומי, ליטול בהם חלק של ממש. ההנהלה הציונית הסתייגה מן התביעות הללו ולא ראתה בעין יפה את ניסיונותיו של רוטנברג לנהל בלונדון פעילות מדינית משלו.
המכה הקשה שספג היישוב וחוסר האמון שרחשו בעקבותיה בן-צבי וחבריו בוועד הלאומי כלפי ההנהלה הציונית, הביאו אותם לשוב ולהעלות את תביעותיהם ביתר עוז: "אם יש ישיבה של הקהילות בארץ - היא לא תוכל להסתפק בעניינים הארגוניים שהם אמנם חשובים, אלא תצטרך להתערב גם בעניינים הפוליטיים", קבע בן-צבי בישיבת מרכז מפא"י ערב פרסום "הספר הלבן". את החלטות הוועד הלאומי בנידון העלה בן-צבי במכתב ששלח לברל כצנלסון, חבר מליאת הוועד הלאומי, שישב בלונדון בשליחות ההסתדרות הכללית (תעודה מס' 58 - ראה/י בספר). רוב מכתבו עסק בהחלטות הוועד הלאומי בנושאים המדיניים, ובעיקר בסכנת "המועצה המחוקקת", ובחשדנותו של רוטנברג כלפי כוונותיו של וייצמן בשאלה הזאת. שאלת הקמת "המועצה המחוקקת" שבה ועלתה במרוצת שנות העשרים, ובן-צבי נדרש לה לא פעם בפגישותיו מטעם הוועד הלאומי עם נציגי השלטונות. בשיחותיו אלו חזר בן-צבי על עמדותיו כפי שהביע אותן בוועידת עין חרוד (תעודה מס' 43 - ראה/י בספר). בעקבות מאורעות אב תרפ"ט נשתנתה עמדתו בשאלה הזאת. עצמת ההתנגדות הערבית הבהירה לו שהניסיון להקים מוסדות שלטון על סמך יחסי הכוחות הדמוגרפיים עלול להכשיל את הציונות בדרכה אל הגשמת מטרותיה המדיניות.

ב- 13 בפברואר 1931 שיגר ראש ממשלת בריטניה רמזיי מקדונלד איגרת לווייצמן, שתוכנה הקהה את עוקצו של ה"ספר הלבן" ומיתן בהרבה את הסעיפים הבעייתיים הכלולים בו. באיגרת זו חזרה והכריזה ממשלת בריטניה על מחויבותה להקים ליהודים בית בארץ-ישראל; הצהירה שתוכל לבצע את התחייבותה ליהודים ללא פגיעה בערבים; ושבה ואימצה את מדיניות העלייה המבוססת על עקרון כושר הקליטה הכלכלי, כפי שנקבע ב- 1922. המסמך הזה, שקיבל מעמד שווה למעמדו של "הספר הלבן" והידוע בתור "איגרת מקדונלד", נחשב ניצחון מדיני לציונות והרגיע את הרוחות הסוערות ביישוב ובתנועה הציונית. בכך נסתיימה למעשה התקופה המדינית הסוערת שנמשכה כשנתיים ימים מאז מאורעות אב תרפ"ט.