| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
להיסטוריון הבוחן את אירועי החורבן מתוך פרספקטיבה היסטורית ומודע למטרות הרצח וההשמדה של המדיניות הגרמנית, כל גילוי של שמירה על החיים של יהודים בתקופת השואה מבטא התנגדות למדיניות ההשמדה הנאצית. מטרתם של הנאצים במדיניות היהודית היתה לחסל את הקיום היהודי בגוף וברוח. דבר זה תקף גם לפני שמדיניות הפתרון הסופי התגבשה והחלה להתממש. היהדות והיהודי כמהות גזעית ותרבותית נתפסו כאנטי-תזה לגרמני, ושניהם לדעת הגרמנים, לא יכולים היו לדור בכפיפה אחת בגרמניה ובעולם כולו. הנאצים לא הבחינו בקרב היהודים בין גברים לנשים, בין צעירים לזקנים, בין ילדים למבוגרים. לכולם, בני מעמד נמוך וגבוה, בעלי השכלה וחסרי השכלה, שומרי מצוות, חילונים או כאלו שכבר נטשו את היהדות, לא היה מקום בסדר העולם הנאצי. ואף-על-פי-כן המדיניות האנטי יהודית של הגרמנים מתחלקת לתקופות ושלבים שונים. שבהם המטרות של השלטון הגרמני לא היו נהירות ליהודים עצמם. יש לבחון לאורם את התגובה היהודית לצעדי השלטון ובמסגרתם את ההתנגדות היהודית הקבוצתית והאישית. יש ללמוד כל אחת מצורות ההתנגדות בהקשר ההיסטורי ובנסיבות שבו היא נוצרה והתפתחה. ולאחר מכן ראוי לשאול מה משמעות דרך התנגדות זו או אחרת עבורנו, החיים לאחר השואה ומנסים להתמודד עם תוצאותיה ומשמעותה היהודית והאוניברסאלית. במשך שנים התמודדו המחקר ההיסטורי ושיח זיכרון השואה, באמצעות דימויים דיכוטומיים, עם סוגיית ההתנגדות או התגובה היהודית למדיניות ההשמדה הנאצית. המשפט המפורסם שנשמע בארץ מפי יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות ונאמר על-ידי אבא קובנר בגטו וילנה "בל נלך כצאן לטבח", יצר וחיזק את הדימוי של הציבור היהודי הסביל והמובל אל הגרדום ללא תגובה.1 מנגד ניצבו המרד המזויין, שביטא לוחמה של ממש, נשק תוצרת עצמית, נחישות וייאוש של לוחמים. בצד לוחמי הגטאות ניצבו כמגלמי הגבורה והתגובה הראויה הפרטיזנים היהודים, שהתארגנו ביחידות עצמאיות או שהיו חלק מתנועת הפרטיזנים הסובייטית. דימוי כפול ודיכוטומי זה מגולם בדמותו של קובנר עצמו הלוחם והפרטיזן ובדימוי של המרד הראשון בארצות הכיבוש הנאצי – מרד גטו ווארשה.2 הניסיון הנואש למצוא גיבורים בעקבות הטרגדיה הנוראה שפקדה את העם היהודי כמעט מובן מאליו. הגדרת הגבורה לאחר המלחמה התמקדה באנשים, גברים ונשים, שהתנגדו בכוח לשלטון הכיבוש הנאצי. גישה זו לא הייתה רק נחלתם של היהודים באירופה הכבושה. היה זה מאמץ שהשתתפו בו כל העמים שנכבשו על-ידי הנאצים. עם תום המלחמה חיפש הציבור במערב אירופה ובמזרחה את גיבורי המחתרת וההתנגדות לשלטון הנאצי, כמקור להזדהות ולנחמה על שנות ההרס והדיכוי. לוחמי מחתרת ופרטיזנים היו גיבורי החברה והתרבות לאחר המלחמה. ובאותם הימים היו אלה הגברים שניצבו במרכז הבמה וזכו למירב ההערצה. אפילו הגרמנים ניסו למלט כמה גיבורים שהתנגדו למשטר הנאצי, כגון ניסיון הנפל להתנקש בחייו של היטלר ביולי 1944, על-ידי חבורת קצינים שבראשה עמד שטאופנברג.3 ההיסטוריוגראפיה של השואה חיזקה גישה זו. ראול הילברג שפרסם ב- 1960 את המחקר המקיף והחשוב ביותר על המדיניות הנאצית ורצח היהודים, כתב: "קבוצה המתמודדת עם כוח ואלימות יכולה להגיב באחת מחמש דרכים: להתנגד, להקל או לבטל את האיום, להתעלם מן האיום, להשתתק ולא להגיב ולהשלים. התגובה של היהודים נעדרה כמעט לחלוטין את דפוס ההתנגדות".4 יהודה באואר התמודד עם הגדרתו זו של הילברג. הוא הגדיר את ההתנגדות היהודית בשואה: "ככל פעולה קבוצתית מודעת שנעשית כנגד חוקים ידועים או לא ידועים, או כנגד כוונות של הגרמנים ותומכיהם הפוגעים ביהודים".5 באואר מרחיב את ההגדרה והוא מכליל בה פעילויות שונות של הציבור. הוא מדגיש את המניעים וההתכוונות של פעולות ההתנגדות כבאים לסכל את מטרות המדיניות הגרמנית, כפי שנזכר לעיל. אך בהגדרתו מותיר באואר את המוקד בפעילות שנעשתה במסגרת הציבור שהזדהה כציבור יהודי. את פעולותיו של היחיד, לשמור על החיים ולו גם במחיר של סיכון וסיכול הוראות שלטון הכיבוש, רואה באואר כביטוי לאינסטינקט קיומי ולא כפעולת התנגדות. אמנם מנקודת ראותו של הקולקטיב היהודי גישתו של באואר יכולה להיות מובנת. ואולם לטעמי זוהי הגדרה מצמצמת. שכן, האידיאולוגיה והמעשה הנאצי, הגדירו את ההשתייכות לקבוצה היהודית על-פי הגדרה גזעית גורפת, מבלי להתחשב במעמדו הפורמאלי של היחיד (כגון המרה) או בדרך שבה הגדיר הוא את זהותו. לפיכך ראוי לראות גם במאמץ של כל יחיד לשמור על חייו, לא רק במסגרת הקבוצה, מעשה של התנגדות. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
