| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בראטיסלבה (פרשבורג), עיר מולדתה של גיזי פליישמן, היא בירתה של סלובקיה מאז 1919. העיר שוכנת על גדות הדנובה. מעליה מזדקרים היכל-ההכתרה של מלכי הונגריה, כנסיות, בתי-כנסת עתיקים מפוארים ובנייני תעשייה רבגונית. מאז המאה העשירית חיו יהודי בראטיסלבה כבני-חסות ופרנסתם היתה על עסקי ממון, מלאכה, מסחר וגידול כרמים. הם גורשו מן העיר בשנת 1360, חזרו אליה כעבור שנים ושוב התנסו בנגישות, עד לגירושם ב- 1526. במשך כמאתיים שנה לא היו יהודים בבראטיסלבה, עד שניתנה הרשות לקומץ יהודים להתיישב בה, וביניהם שמעון, אביו-זקנו של המשורר היינריך היינה, ב- 1669. בשנת 1927 נמצאו כ- 11 אלף יהודים בתוך אוכלוסיה בת 123 אלף איש. היהודים התיישבו בסמוך למצודה, והעליה אליה כונתה בשם "רחוב היהודים". אולם גם הרחובות הסמוכים היו רחובות יהודיים. התנאים להתחלת פעילותה הציבורית של גיזי פליישמן נוצרו בעת שמארגיט מכנר הגיעה לסלובקיה. יוליה ואיזידור קנפפלמכר קיימו אז (1925) התייעצות ראשונה כדי להניח שם יסוד לויצ"ו. הזוג קנפפלמכר הפך את ביתו לבית-ועד ושם נוצר המרכז של ויצ"ו בסלובקיה. בהתייעצות זו השתתף חוג קטן של אנשים: בני הזוג קנפפלמכר, מרים נוימן, גיזי פליישמן ואולי שתים-שלוש נשים נוספות מהחוגים הציוניים. ההתייעצות הביאה לכך שתוך שנים מספר צמחה ועלתה בסלובקיה תנועת נשים רחבה. הנשיאה הראשונה, יוליה קנפפלמכר, הודות למעמדה האישי ומירצה הרב, הצליחה לגבור על קשיי ההתחלה ולהביא לביסוסו של האירגון. בסתיו 1944 חלקה גורלה עם גיזי פליישמן בתאי-הגאזים באושביץ. לאחר שיוליה התפטרה, נטלה גיזי פליישמן לידיה את ניהול האירגון. בתחום זה התבלטה אישיותה ונתגלו כשרונותיה האירגוניים והמינהליים. עודנה בחזקת תלמידה הנאבקת עם החומר וכבר היא מצמיחה כנפיים. היא החלה לנהל מו"מ עם אישים, קיימה מגעים והוכיחה כוח שכנוע. בזכות קסמה האישי עלה בידה לרכז סביבה חוג נשים, שהיה מעין חוג של שותפות נאמנות. ערי-השדה ועיר-הבירה נפתחות בפני פעולת ויצ"ו, והאירגון הופך לגורם בעל-משקל בדרכם של יהודי סלובקיה בין שתי מלחמות-עולם. עד כה, השליטה על פעולות הנשים היתה נתונה בידי אגודות הנשים לצורכי סעד מטעם האורתודוכסיה והפלג הניאולוגי, ששמרו על "עמדותיהם" בשבע עיניים. אלה יצאו בסערה נגד "הפולש" אשר כאילו נטל מהעניים המקומיים את ממונם למען "מטרות הרפתקניות שאינן נתונות לביקורת, בארץ רחוקה ופראית". במשך הזמן הצליחה גיזי פליישמן ליצור קשר כמעט עם כל אירגוני הנשים היהודיות, והתייצבה יחד עם חנה שטיינר, מרי שמולקה, דמויות אוניברסליות של אירגוני הנשים בצ'כוסלובקיה, בשורה ראשונה של הפעילות. ויצ"ו לא הסתפקה בפעולה המצומצמת של סעד ותמיכה במפעלים ברחבי-הארץ אלא היתה גם חלוצת הרעיון הלאומי בקרב המבוגרים ונטלה חלק בהכשרתם של מורים, הקימה הכשרות (בעיקר אלה של "השומר-הצעיר", שהיתה התנועה הגדולה ביותר בצ'כוסלובקיה) לקראת עלייתם ארצה. התמורה שחלה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, נגעה מיד לנעשה בקרב היהודים ואף השתקפה בפעולתה של גיזי פליישמן. נוצרה בעייה שלא נודעה קודם-לכן – הצורך לטפל במהגרים ופליטים על-ידי קליטתם ושילובם באופן מינהלי ויצרני. כאן מצאה לעצמה גיזי שדה-פעולה חדש. כאן בלטו לא רק כשרונותיה האירגוניים הדינמיים אלא אף כשרונה בניהול מו"מ עם המוסדות השונים למען הבטחת תנאים נסבלים לנזקקים, שהציפו את צ'כוסלובקיה הקטנה והשלווה. אמנם, הגל הראשון של הנמלטים מגרמניה הנאצית עורר עצבנות בקרב יהודי צ'כוסלובקיה, אך לא הביאם לידי הכרה של תחושת הבאות. בדומה לתושבי הארצות השכנות אליהן טרם הגיעה הסערה, לא האמינו גם פה שהרעה עלולה לצאת את גבולות גרמניה. הפליטים עצמם סברו שהינם קורבנות של רע חולף ועתידים הם לחזור עד מהרה לבתיהם. עם ההתגברות ההדרגתית של השנאה ליהודים בצ'כוסלובקיה נעור אי-שקט בקרב היהודים שם, אך לא הביאם לכך שיבינו את המצב לאשורו. הדבר רק הדריך את מנוחתם ודרש מעשה מיידי. ויצ"ו פתחה בשורה של קורסים מקצועיים למען הַכְשר נשים במקצועות חדשים. בתחילה זכו קורסים אלה להצלחה רבה, אך לאחר-מכן חלה רגיעה זמנית במצב והחלה נשירה רבתי מהקורסים. באותו זמן החלה גם פעולתו של הג'וינט, שחשיבותו עלתה עם הצורך באמצעים לפעולות-סיוע של נשי צ'כוסלובקיה. גיזי פליישמן שוגרה אל ועד-הפעולה של הג'וינט בפראג כיוון שכבר אז רוכזו בידיה כל החוטים של העבודה הסוציאלית, שגברה בה השפעת הציונים. בעת שהותה בפראג הגיעה לשליטה גוברת והולכת בעניינים. באותו זמן יצרה קשרים עם מנהלת הג'וינט באירופה, ד"ר שווארץ. קשר זה עתיד היה לסייע לה רבות בשנות-המשבר של המלחמה. אולם גם פעולתה הציונית הלכה והסתעפה במהירות עם התגברות התהפוכות החיצוניות. ביוני 1938 זרמו פליטים רבים-מִסְפור מאוסטריה לתחומי צ'כוסלובקיה. משמרות-הגבול תוגברו. קבוצה של 70 יהודים מבורגנלנד, שהוכנסו על-ידי אנשי ס.ס. לתוך סירה, נסחפו עם זרם הדנובה. אנשי ההיצע"ם הצילו אותם – מריה שמולקה, גיזי פליישמן ושלמה ליפסקי-תמיר, שעבד במקום מטעם "עליית-הנוער" ואירגן עלייתם של ילדים לארץ. שלמה תמיר, בספרו "פרקי שליחות", כותב על פרשה זו. היטלר פלש לאוסטריה, כבש את וינה ואיים על צ'כוסלובקיה... באחד הימים סיפרה לו גב' שמולקה ז"ל (אחת המנהיגות הדגולות של ויצ"ו שהיתה פעילה בהיצע"ם – מוסד שדאג לפליטים יהודיים, ליהודי קארפטורוס, לחלוצים בהכשרות ולמפעל העלייה של "החלוץ" ו"העובד") שמעבר לגבול ההונגרי, על נהר הדנובה, עומדת סירה קטנה ובה כלואים זה חודשים מספר כמה עשרות יהודים. הסירה קשורה לחוף ובינה לבין החוץ נטוי גשר-עץ קטן ועליו ניצבים יומם ולילה זקיפים הונגריים. "... את היהודים הללו הוציאו הנאצים מבתיהם, בעיירה אחת בבורגנלנד (אוסטריה) בליל-הסדר. הם לא הורשו לקחת איתם כל חפצים. הובילום לאי קטן בשם "נימאנדסלנד", כלומר – אינו שייך לשום מדינה. שלוש ארצות גבלו עם אי זה: אוסטריה, הונגריה וצ'כוסלובקיה. הגרמנים רצו להעביר את היהודים אל מעבר לגבול אולם גם צ'כוסלובקיה וגם הונגריה סירבו לקבלם. הם טענו שאם יקבלו את אלה יעבירו אליהם הגרמנים את כל יהודי גרמניה ואוסטריה. הגרמנים השליכו אותם איפוא אל אי זה שבלב הדנובה, נשים, זקנים וטף, ללא כסות, ללא צורכי-מזון ומים. כשנודע הדבר ליהודי אוסטריה והונגריה החלו להרעיש עולמות. דרשו מהשלטונות להכניס את הגולים לתחומי ארצותיהם, והיהודים יהיו מוכנים לפרנסם, אולם כל זאת ללא הועיל. יהודי בראטיסלבה הסמוכים לחוף שכרו סירה אצל חברה צרפתית. סירה זו היתה סירת-גרר, שמשכה אחריה כמה סירות שהובילו חול כביכול. על הסיפון היה פתח, דרכו הכניסו פנימה את היהודים ששכבו על קרקעית הסירה בצפיפות רבה. הממשלה ההונגרית נעתרה לבקשות הקהילה היהודית והתירה לקשור את הסירה אל חוף הדנובה אך לא נתנה היתה לעזוב אותה. היהודים נאלצו לשהות בבטן הסירה במשך שבועות וחודשים... לאחר שנודע הדבר הצליחה מריה שמולקה להשיג רשיון-ביקור מהשלטונות ההונגריים ואנו ערכנו אצלם ביקור. אלינו הצטרפה גיזי פליישמן, ממנהיגות ויצ"ו בבראטיסלבה..." בהמשך מספר ש.ת. על המאמצים הרבים שנעשו עד שהממשלה המאנדטורית בארץ-ישראל ניאותה לאשר סרטיפיקאטים ליהודים אלה, שעלו לאחר-מכן ארצה וברבות הימים הפכו כאן לאזרחים מועילים. בראש האו"ז (המרכז היהודי) הועמד זקן מועצת-היהודים. ליוויה רוטקירכן, בספרה "חורבן יהדות סלובקיה" מוסרת: "...בנשיאות או"ז וכן בשאר התפקידים רבי-האחריות, כיהנו עסקנים של אירגונים יהודיים וציוניים. מיבנה המוסד ואופיו בעת היווסדו היו של אירגון 'פילאנטרופי', ובין מחלקותיו היו מחלקה לעזרה סוציאלית, מחלקת הגירה בה נכללו המשרד הארץ-ישראלי ו'היצע"ם', בראשותה של גיזי פליישמן, ומחלקה להכשרה מקצועית. את מחלקת ההכשרה ניהל ד"ר אוסקר נוימן, לשעבר יו"ר ההסתדרות הציונית בסלובקיה". ב- 14.3.1939 הוכרזה עצמאות המדינה הסלובקית והנאצים נכנסו לארצות עתירות-ההיסטוריה – בוהמיה, מוראביה ושלזיה. אט-אט הורד מסך-הברזל על הגבול המפריד בין ארצות אלה לבין סלובקיה. פליטים יהודיים הסתננו לסלובקיה מהשטחים שהפכו לשטח-כיבוש נאצי ומשם ביקשו להמשיך דרכם להונגריה, ואם יינתן להם – אל העולם הרחב. מרכזי ויצ"ו ואירגונים אחרים, שהיו קודם לכן בפראג, נאלצו עתה להעתיק מקומם לבראטיסלבה. המרכזים החדשים הללו הקימו, בשלבי התארגנותם, מגע עם מוסדות-ההגירה בחו"ל והפעילו חסותם על הפליטים שזרמו ללא-הרף. בחודש מרץ הצטרפה גיזי פליישמן אל ד"ר אוסקר נוימן, נשיא ההסתדרות הציונית בסלובקיה, בנסיעתו ללונדון ולפאריס. בנסיעה זו ביקשה גיזי לבדוק אפשרויות של הגירה מזורזת. היא נפגשה עם אישים שהיו פעילים בתחום ההגירה ועסקה בהקמת אירגון למהגרים, שהגיעו כבר ללונדון. כדי ליצור קרן-עזרה בעלת ממדים רחבים כונסה קבוצה נבחרת של מנהיגים יהודיים ויוצאי צ'כוסלובקיה, בביתה של הגב' רבקה זיו. באותו מעמד דיווחו גיזי פליישמן וד"ר אוסקר נוימן על מצב יהודי סלובקיה. ידידיה של גיזי הציעו לה בביקורה זה שלא תחזור לסלובקיה ותישאר באנגליה. היא הודתה להם אך סירבה לקבל את הצעתם. היא ראתה עצמה כשליחה של אלה שביקשו סיוע ודרכי-הצלה. לאחר שהתייאשה מהמוסדות הכלכליים ביקרה באורח אישי בצירויות השונות, וביקשה ביוזמתה היא להשיג רשיונות-כניסה למדינות-מיקלט. אולם כל מאמציה לא נשאו פרי. העולם היה סגור על בריח ואטום בפני המבקשים להימלט מארצות-הדליקה. אכזבה ויאוש החלו מתגנבים ללבה ובהרגשת חוסר-אונים חזרה לסלובקיה, שהיתה כבר נתונה בזרועות-הברזל של הנאציזם. גיזי לא מצאה לעצמה מנוח. עוד בקיץ 1939 היא נוסעת לוועידת הג'וינט בפאריס. היא הופכת לאשת-אמונים של הג'וינט בסלובקיה. בעת שהותה בפאריס פורצת מלחמת-העולם השניה. גיזי חוזרת מפאריס, תוך עקיפה של מחצית אירופה, ולאחר קשיים ומאמצים רבים עולה-בידיה לחזור אל מלכודת-העכברים המצפה לה. היא אינה עוזבת עוד את ארצה, להוציא את בודפשט השכנה. בפאריס היא מצליחה להרחיב את הקשרים ולהשיג תקציבים המאפשרים לה לזרז את הפעולות בסלובקיה. בשנת 1940 נבחרה גיזי פליישמן לוועד-הפועל של ההנהלה הציונית בסלובקיה. בסלובקיה נראו אילו סיכויים מינימאליים לקיומם של יהודים, למרות ההתקפות הרצופות מצד העתונות, שהיתה נתונה להשפעה נאצית. כמו בין-לילה, בסוף 1940, כאילו נמחקו חיי הציבור היהודי. על-פי הוראת הרשות פוזרו כל האירגונים והמוסדות היהודיים, נסגרו ונחתמו על-ידי הפקידות. הדבר עורר בהלה כיוון שמוסדות הסעד שימשו כתובת לרבים ועתה נתבטלה כתובת זו במחי-יד אחת. שוב היה צריך לפעול באורח מאולתר כדי למצוא תשובה לבעיות במצב החדש שנוצר. הוועד הציוני החליט לרדת למחתרת. השלטונות ניגשו להקים מוסד יהודי מרכזי, שעליו יוטלו כל התפקידים אותם מילאו קודם לכן המוסדות שפוזרו, אך שוב לא באורח עצמאי כי אם תחת פיקוח ולפי הוראות השלטונות הפאשיסטיים והאנטישמיים. הוועד-הפועל התכנס לשם התייעצות ודיון בבעייה האם רשאית ההנהגה הציונית לקחת חלק במוסד החדש, אם בהנהלה ואם בתור עובדים. הדיעות היו מנוגדות באופן חריף. גיזי פליישמן תמכה בהצעה להשתתף בתוך מוסד זה וניסתה לשכנע בכל אמצעי-השכנוע שעמדו לרשותה. היא סברה שצריך לעשות את הכול בכדי להציל כל עוד ניתן להציל. במרכז זה, שהועמד תחת הנהגתו של נציג האורתודוכסיה הקיצונית, נעשה נסיון להחרים את הציונים. גיזי הופקדה על תחום העזרה הסוציאלית, שאף הוא היה נתון להנהגתו של איש האורתודוכסיה. היא היתה, באורח רשמי, מנהלת של תת-מחלקה להגירה. למעשה, בכל מקום בו ניצבה גיזי פליישמן הפכה עד מהרה למרכז של העשייה. בזכותה גם מחלקה מישנית לכאורה הפכה לחשובה וקובעת. גיזי לא הירפתה ממטרתה העיקרית – להוציא אנשים אל המרחב החופשי. בבודפשט שאיתה עדיין קיים היה קשר, נמצאה קונסוליה אמריקאית. מאחר ובעלי רשיונות-ההגירה חייבים היו להתייצב אישית בקונסוליה האמריקאית, אירגנה גיזי קו-אוטובוסים מבראטיסלבה לבודפשט, דבר שהיה מורכב וכרוך בקשיים רבים כי מדובר היה בקשר תחבורתי בין-מדינתי. על ראשי היהודים ירדו הגבלות לאין-ספור. בנוסף לצווים הרשמיים רבו ההתנפלויות ברחוב. אחד הקורבנות להתקפות זידוניות אלה היה אחיה הצעיר והאהוב של גיזי פליישמן, ד"ר גוסטב פישר, שהוכה למוות על מדרגות ביתו, במרכז בראטיסלבה. הדבר אירע בחודש בו פרצה המלחמה, ספטמבר 1939. בעקבות מות בעלה לקתה אשתו בנפשה וזמן קצר לאחר המקרה התאבדה בקופצה מעל קומה גבוהה של אחד הבתים בבראטיסלבה. מקרים אלה היו ראשונים בשורת אירועים גורליים של יהודי בראטיסלבה ורישומם היה רב ביותר. את שתי בנותיה העלתה גיזי פליישמן ארצה בסוף שנת 1939. במרוצת שנות-המלחמה נפטר גם בעלה. היא נשארה גלמודה, ולידה אם זקנה וידועת-חולי. הגברת הזקנה שמרה על כוחותיה הרוחניים וגיזי נהגה להתייעץ איתה בכל השאלות החשובות של פעילותה. האם, - יטי פישר, ידעה לשמור מוצא פיה בעת שהגיסטאפו הסלובקי אסרה אותה וניסתה להציל מפיה דברים על מעשיה וקשריה של בתה. אל מול המשבר הלכה החגורה ונתהדקה. אלה שהיו בפנים לא תמיד חשו בכך; העבודה העסיקה אותם במידה כזו שלא איפשרה להם לשאת עין מסביב ולראות את מיכלול המאורעות. מטרת השלטונות הפאשיסטיים הסלובקיים היתה לבודד את היהודים מהעולם ה"ארי" הסובב אותם, להורסם מבחינה כלכלית ולהשפילם אנושית, וזאת כדי לאלצם להגר מרצון. בשלב זה דרושה היתה עזרה פסיכולוגית-נפשית ואף עזרה מוחשית-פינאנסית. אביב 1941 הביא בעקבותיו תמורות בעבודת המרכז היהודי והביא לסכנות חדשות. זקן-היהודים הראשון, היינריך שווארץ, הנציג המנוסה של האורתודוכסיה, שניסה לסרב לקבל את תפקידיו מלמעלה ולמלאם לפי רצונם של הפאשיסטים, פוטר לפתע. ארבה סכנה לכל הפקידות שחיבלה ככל יכולתה בהוראות שנתקבלו. במקום שווארץ מונה אדם שהיה נתון, יותר מקודמו, להשפעת השלטונות והיה צורך להפעיל תחבולות שונות כדי לבלום את השפעתו ולמצוא דרכים עצמאיות מעל לראשו. בדרך זו התלכדה קבוצה קטנה של אנשים שפעלו במחתרת ומאחורי הקלעים והיו מוכנים לכל מעשה. גיזי פליישמן היתה בין הראשונים שנטלו חלק בהתייעצויות של קבוצה זו. לשכתה באדלגסה 6 הפכה למקום מיפגשים אלה. הסכנות והצרכים שגברו והלכו אילצו את גיזי לעשות עבודה אינטנסיבית יותר. בחוג התרכזה העבודה למשך שנתיים-שלוש הבאות. היה זה מרכז-העצבים של קולקטיב, שניהל את המאבק ופעולת-ההצלה של יהודי סלובקיה. בסוף 1941 נעקרו יהודי סלובקיה ממקומותיהם ורוכזו בערי-השדה. אנשים אלה נועדו להישלח בסופו של דבר לפולין. ההשתדלויות הפוליטיות של מנהיגי יהדות סלובקיה בפרוס השואה היו נמרצות אך לא נשאו כל פרי. בהלה אחזה ביהודי סלובקיה. קודם-כל נידונו לגירוש הצעירים – בנים ובנות בגיל 16. המעבר להונגריה היה חסום כבר וחציית הגבול קשה. למרות זאת הצליחו להעביר מספר של צעירים לתוך הונגריה. וכבר היו נתונים במירוץ בתוככי השואה. המשלוח הראשון של בנות צעירות יצא אל הבלתי-ידוע, ובעקבותיו נפערו פצעים ראשונים אצל המשפחות היהודיות הנותרות. מלשכתה של גיזי פליישמן יצאו קריאות ס.או.ס. שהופנו לשוויץ. במשרדה נפגשה עתה "קבוצת העבודה" כל יום ולפעמים אף פגישות מיספר ביום, לשם התייעצויות ותיכנון הצעדים הבאים. כאן התרכזו כל הידיעות ומכאן נפרשו וניטוו חוטי-הפעולה. כאן חילקו את התפקידים ואת העבודה על כל פרטיה. כאן נמסר על המצב של מדיניות הפנים והחוץ, וכל חבר מסר דו"ח על עבודתו. בקצרה, כאן מילאו בצורה ראויה למופת לא-רק שפע של פעולה ועזרה סוציאלית אלא גם יזמו פעולות דיפלומאטיות. מכאן נשלחו דו"חות סודיים באורח קבוע לשוויץ, להונגריה, ומאוחר יותר, דרך קושטא לארץ-ישראל. בתור אשה יחידה בחוג זה טבעי היה שגיזי הפכה המרכז, אולם בכך לא סגי. היא הפכה למצפון המזכיר, התובע, המניע. במקום בו דיעות הגברים היו מנוגדות באופן קיצוני שם התערבה, פייסה ותיווכה. יחד עם זאת לא ניכר מעמדה כאשה דווקא. היא היתה חברה, לוחמת ושותפה ולדעתה היה משקל רב. כיבדו אותה והוקירוה. משלוח אחר משלוח יצאו לגורלם האפל והבלתי-ידוע. לאחר משלוחי הנוער הכינו עתה מטעני-אדם חדשים. לכידת אנשים חוזרת עירערה תמיד מחדש את קצב-החיים של חברה, הגוססת באורח מהיר. חוסר הנחמה והיאוש גברו. האם מותר שכל זה יימשך? כמה זמן נותר עד שהיהודי האחרון יועבר מן הארץ? המאבק נגד הגירוש חייב היה להתחיל. כך החליטה זה מכבר קבוצה קטנה שהיתה מלוכדת סביב לגיזי פליישמן. ביוזמתו של אחד מאנשי הקבוצה, האדריכל אנדריאס שטינר, הצליחו לארגן מחנות-עבודה בארץ גופא ולהציל בכך מיספר אנשים, בעלי-מלאכה בעיקר, מפני השילוח. אולם המשלוחים של עשרות-אלפים נמשכו – עוד מעט ויגיעו ל-60,000! שני-שלישים של יהדות סלובקיה נמצאו כבר מחוץ לגבולות הארץ. הקבוצה החליטה לשחד מוסדות סלובקיים קובעים ביותר כדי להגיע למניעת משלוחים נוספים, אולם כל ההצלחות המשוערות מצד מוסדות אלה בוטלו על-ידי אישיות אחת – דיטר פרייהר פון-ויסליצ'ני, ס.ס. האופטשטורמפיהרר, היועץ הגרמני בהא הידיעה לשאלת היהודים מטעם המדינה הסלובקית העצמאית. בידיו היה נתון למעשה גורלם של היהודים הסלובקיים, ו- 60,000 מהם כבר הביא לגירוש. הקבוצה תיכננה איפוא לרכוש את האיש על-ידי שוחד. התוכנית עובדה לכל פרטיה. גיזי פליישמן קיבלה על עצמה את התפקיד לנהל ההתכתבות הבלתי-ליגאלית עם ה"ג'וינט" דרך שווייץ ולגייס אמצעים למטרה זו. התוכנית עלתה יפה והגירושים נפסקו לפי-שעה. בכל זאת צריך היה להמשיך להיאבק, בראש-ובראשונה נגד הסלובקים, מאחר וביניהם נמצאו כוחות ראדיקאליים בלתי-מתפשרים, שרצו בכל מחיר להיפטר מן היהודים. שוב היה צורך לגייס אמצעים כספיים, שביצועו היה מלאכת-מחשבת של עבודה דיפלומאטית. לאחר שהגיעו הידיעות הראשונות על מצבם האיום של המגורשים לפולין, החל לפעול שירות השליחים בשם הקבוצה. גיזי החלה לארגן, לאחר שנתקבלה הסכמה תחת לחץ של ויסליצ'ני והמוסדות הסלובקיים, איסוף לבנים ובגדים למגורשים, ולבסוף הצליחו גם להשיג קשרי-דואר מדי פעם באמצעות ויסליצ'ני. גם עבודה זו נוספה לבסוף למחלקתה של גיזי במרכז היהודי. הקרח נשבר! הצליחו לרכוש את היועץ הגרמני. אולם כאן עמדו בדרכם סלובקים מסויימים שהיו בעמדות גבוהות ולא הסכימו. הם הוליכו שולל את דעת-הקהל הסלובקית שהיהודים, טוב להם ב"מולדת החדשה", שלא יאונה להם כל רע, ומי שרוצה לעבוד – יוכל להתקיים בכבוד מעבודתו. ודווקא באותו זמן הגיעה הידיעה המזעזעת הראשונה, בדרך בלתי-ליגאלית, על שואת החיסול בפולין. הידיעה השפיעה על הקבוצה כברק. מיד ניגשים לפקוח עין על המצב החדש נוצר ומגיעים על לנשיא-הכומר. על גיזי הוטל למסור את המידע לחבר הכמורה הסלובקית הגבוהה. אולם מצוי אויב בצד הסלובקי והוא רשע וערמומי ומושך בחוטים מאחורי הפרגוד, והוא מעוניין בגירוש לאלתר. זהו היועץ המיניסטריאלי ד"ר קוסו. צריך היה אם-כן לנסות לרכוש גם אויב זה על-ידי שוחד. אולם הוא עצמו עמד מעל לקשרים אישיים והיה צורך להגיע אליו באמצעות אשתו. ושוב, הדבר נופל על גיזי, תפקיד "עדין" ביותר ובלתי-שיגרתי, בעיקר לאשה כמו גיזי הרגילה לעבוד ללא-ליאות, להיאבק, ללחום, להשקיע כל מה שיש לה, אבל להשתמש בשוחד? דרך זו זרה לה. בסופו של דבר השתלטה גם על תפקיד זה, אשר במרוצת-הזמן גרם לאסונה. נסיונה הראשון הצליח – גברת היועץ המיניסטריאלי לוקחת – ולא מעט! השואה בפולין צועדת בקצב מהיר קדימה! הידיעות המגיעות משם הן איומות. שוב מתחילה הקבוצה בפעולה. יש צורך לנסות להציל מה שניתן להצלה. ראשית, צריך היה לשחרר אנשים מהגיטאות והמחנות הפולניים שהיו סמוכים ביותר לגבול הסלובקי, להעבירם אל מעבר לגבול, אל תוך סלובקיה ומכאן להונגריה. זהו שטח-פעולה חדש, ענק גם עבור גיזי. לחו"ל נשלחות קריאות ס.או.ס. למען גיוס כספים נוספים. הולך וניבנה מנגנון-עזרה מיוחד. למסייעים ניתנות הוראות: קודם-כל יש להציל ילדים, יעלה כמה שיעלה! מאות ילדים ומאות מבוגרים מועברים אל מעבר לגבולות. הגיסטאפו נעשית רגישה לעניין. היא מתחקה אחרי העקבות והעניין עומד בפני התפוצצות. שוב ושוב מצליחים לטשטש את העקבות. העוסקים במלאכה נתונים בסכנת-חיים מתמדת. העבודה אינה נפסקת אף לרגע. גיזי מדרבנת את אנשיה, מסתכסכת עם הסוכנים הרוצים להרוויח עוד ועוד ממלאכת-הצלה זו, וגיזי חיה כבקדחת. כל הצלה של ילד הופכת ממש לחג. אולם האמצעים העומדים לרשות יהדות סלובקיה אינם מספיקים עוד, ואלה מחו"ל אינם מגיעים באופן מסודר ומתמיד. כאן בונה גיזי תוכנית, לפנות אל יהדות הונגריה השכנה, הנמצאת עדיין במצב חומרי טוב למדי ואף מבחינה פוליטית עדיין היא במצב של שלווה. היא נוסעת לבודפשט כדי לפתוח במגבית בקרב יהודי הונגריה. עורכים לה שם קבלת-פנים מפוארת מטעם החוגים הגבוהים של יהדות הונגריה. היא מקבלת הבטחות מרחיקות-לכת. היא עורכת נסיעה שניה להונגריה אך הפעם אינה זוכה לאותה קבלת-פנים ואף אינה מצליחה לקדם את הדברים. העניין הופך לאכזבה גדולה. אף-על-פי-כן מצליחה היא ליצור קשרים עם מוסדות כנסייתיים גבוהים וניתנת הבטחה לדווח על מצב יהודי פולין וסלובקיה למוסדות הכמורה הגבוהים ביותר וליהדות חו"ל. את נסיעתה של גיזי אפשר היה לערוך רק בידיעת המוסדות הרשמיים והיתה מלווה בסכנות רבות. אין ספק שהגיסטאפו פקחה עין על צעדיה של גיזי בבודפשט. אולם עתה, לאחר שהצליחו להפסיק את הגירושים בסלובקיה והגיעו הדו"חים האיומים על שואת החיסול בפולין, שוב החלה הקבוצה לעסוק בתוכנית חדשה ונועזת יותר – להציע להפסיק את הגירושים האירופיים תמורת מטבע-זר או סחורות שיישלחו על-ידי יהדות חו"ל, וזאת בתיווכו של ויסליצ'ני אל המוסדות הגרמניים העליונים. אחד התנאים במו"מ זה הוא, בנוסף להפסקת החיסול, גם אפשרות של משלוח חבילות-דואר ותרופות, תחת ביקורי "הצלב-האדום", למחנות והגיטאות ולהרשות הגירת ילדים. ויסליצ'ני קיבל את השליחות ומיד טס לברלין. הוא חזר משם עם תשובה חיובית. עתה המתינו להצעות ממשיות – על גובה הסכומים. בהזדמנות זו נתקבלה גיזי פליישמן לראשונה אצל ויסליצ'ני. מיד אחר-כך יוצאות דחופות קריאות העזרה הנשלחות על-ידי גיזי אל העולם כולו. כיהודיה יחידה היא מקבלת מהגיסטאפו רשיון לנהל שיחות טלפוניות עם שווייץ. היא פועלת כבחלום. היא מאמינה במימוש התוכנית ומצפה לתשובה מחו"ל. אך התשובה המיוחלת אינה מגיעה. ושוב הפתעה. כמה צעירים סלובקיים הצליחו להימלט בנסיבות פאנטסטיות ממחנה-ההשמדה אושביץ ולחזור לסלובקיה. הם הביאו עמם את הידיעות המהימנות הראשונות מהאימה הגדולה. העולם עדיין אינו יודע מה קורה מאחורי גדרות-הפלדה המחושמלות. עתה הגיע הזמן לפקוח עיניים. מיד מכינים פרוטוקול מקיף, הנשלח בדרכים מחתרתיות אל העולם הגדול. בחוג הקטן הכול יודעים מה צפוי להם אם יימשך הגירוש. אך הם מתחייבים להחריש. וכי למה לגרום סבל מיותר לנשארים? אנשי הקבוצה שוב עוסקים בתוכנית-הצלה, גדולה יותר בהיקפה. הם מתכוונים להביא 1,000 ילדים לידי עלייה לארץ-ישראל. הם מצליחים להשיג את הסכמתו של ויסליצ'ני ובהתחלה אף הסכמת הצד הסלובקי. היועץ המיניסטריאלי קוסו עצמו נתן הסכמתו. בעת שמגיעים לממש את התוכנית צצים קשיים מהצד הסלובקי. שוב חייבת גיזי להיכנס לפעולה ולהתקבל אצל גברת היועץ המשפטי ולשטח בפניה תחינה על הילדים היהודיים ב"דרך דיפלומאטית". היא באה ומנצחת גם הפעם. אולם ביקורה זה היה הרה-אסון והביא בעקבותיו צרות שלא שיערון מראש. מכאן צומח עסק-ביש מדיני בדרג גבוה, שהוא עתיד להביא למעצרה של גיזי בידי הגיסטאפו הגרמנית והסלובקית למשך חודשים רבים ויסורים נפשיים וגופניים. הפעם גיזי נוקטת צעדים בלתי-זהירים ואינה מתייעצת עם חבריה. הגברת "יועץ המיניסטריאלי" מתכוננת לנסוע לשוויץ, שם מונחים על שמה בבנק כספים, והיא מבקשת מגיזי איגרת אל איש-הקשר של הקבוצה ואף המלצה. גיזי מוסרת לידיה את האיגרת המבוקשת אותה תופרת הגברת בתוך פרוותה, אולם התופרת המבצעת את הפעולה מגלה לגיסטאפו את הדבר. כאשר מגיעה הגברת לגבול השווייצארי היא נעצרת מיד עם צאתה מהרכבת ומוחזרת לסלובקיה. כאן מוציאים מתוך פרוותה את האיגרת החבויה והיא מודה מהו מקורה של האיגרת. הסלובקים מנסים לשמור את הדבר בסוד, אולם העסק מתפוצץ והפך לעסק-של-ביש: בעלה של גברת זו הינו פקיד-מדינה מוכר, רם-מעלה וידוע כאנטישמי מובהק – ואילו אשתו – ידידתה של יהודיה שעוזרת לה להגניב רכושה לשווייץ! השערוריה נפוצה בכל רחבי-המדינה. הגיסטאפו חושדת במעשי-ריגול. ביום בהיר אחד, כאשר עסק-הביש כאילו נשכח כבר, ללא כל אזהרה, כפושעת פלילית, נלקחת גיזי ומובאת לתוך תא-בידוד תוך ביטול כל הזכויות המוענקות בדרך-כלל לאסירים פוליטיים, ודבר מאסרה נשמר בסוד. עוברים עליה ימים קשים בבית-הכלא, ללא גביית עדות, מבלי שהיא עצמה תדע על מה ולמה נאסרה. היא שכחה זה מכבר את עניין עסק-הביש. וכי מי יכול היה להעלות על דעתו שדבר כה פעוט, פיסת-נייר זעירה, תגרום לשערוריה. האדון היועץ המיניסטריאלי הודח והועמד בצל, ועל גיזי נגזר – ארבעה חודשי נדידה דרך בתי-הכלא של הגיסטאפו הסלובקית, בית-הסוהר הפינאנסי, צריף-העצורים של מחנה-העבודה בנובאקי ובסופו של דבר היא מגיעה למוסד-עונשין באילבה שפירושו שהייה בתא-בידוד. גיזי מחזיקה מעמד חרף כל מה שעובר עליה, בתוך עסק-הביש המערער עצבים, המאיים על היהודים שנשארו בסלובקיה. בתוך גביית העדות היא אינה מוסרת את הגברת קוסו. היא אינה מספרת דבר על השוחד שניתן לה, דבר שיכול היה לעלות לו, לאדון היועץ המיניסטריאלי בקורבן גדול יותר מאשר העמדתו בצל. היא מצליחה להחזיק מעמד בצורה יוצאת-מן-הכלל גם בעת גביית העדויות אצל הגיסטאפו הגרמנית. בבית-כלאה מצליחה גיזי ליצור שוב קשר בלתי-חוקי, לאחר שעברה כבר את הימים החמורים הראשונים, והקשר שוב אינו ניתק עד לשיחרורה. אולם מי יכול להבין כמה יסורים ומריטת-עצבים נגרמים לה, בתוך תא-הבידוד, לה, אשר כל היקף עבודתה נידון לעשייה של לא-כלום. כמה מחשבות חולפות במוחה. הידיעה כמה סכנות אורבות לכלל הציבור היהודי בחוץ, שעה שכל רגע דורש השקעת הכול. בקרב הקבוצה היה תיאום כה רב בעבודת-צוות, מאחר וכמעט כל אחד מהם היה כבר "בפנים" ולכן עשו הכול למען הכול. הקשר עם גיזי התקיים כאילו היתה חופשיה. נמסר לה על כל המתרחש בחוץ, התייעצו איתה והפעולה נמשכה במהלך גבוה, כאילו היתה ביניהם. אבל כל אחד חש בחלל שהשאירה מאחוריה. על כל אחד מהם היתה מוטלת עבודה רבה ועתה צריך היה להתחלק גם עם תפקידיה שלה, מה גם שחסרונה הורגש היטב. את ההתכתבות הבלתי-ליגאלית עם חו"ל בהיעדרה ניהל ד"ר אוסקר נוימן (ירמיהו)... לכל אחד מהחברים היתה "אי-חוקיות" משלו ולכן ציפו הכול בקוצר-רוח לשיחרורה. בסופו של עניין הצליחו להשיג רשיון-ביקור אצל גיזי. בעת הביקור הסתבר כי חרף כל הקשיים של הימצאות בתא-הבידוד, ועל אף שמחלה ישנה שבה ופקדה אותה, לא נשברה ברוחה, מוחה נשאר צלול כבעבר. היא לא מסרה כל ידיעות לאויב למרות שלכך נדרש אומץ-לב גברי. מאסרה נמשך למעלה מארבעה חודשים, ונעשו נסיונות בלתי-נלאים למען שיחרורה. בעודה נתונה במאסר החליטו ידידיה לשכנע אותה שתעזוב את סלובקיה ותסע דרך הונגריה אל בנותיה, כי בלאו-הכי תועמד תחת פיקוחה של הגיסטאפו ושוב לא תהיה מסוגלת לכל פעולה של ממש אלא אם תעמיד עצמה ואת חבריה בסכנת-מוות. הכל הוכשר למען מטרה זו, אך ביום השלישי לאחר שיחרורה שוב ישבה גיזי פליישמן אצל שולחן-הכתיבה שלה ברחוב אדלגסה 6, כאילו לא קרה דבר, וגיזי לא נענתה גם לשידוליו של הטוב בידידיה – לנטוש את מקומה. היא החליטה ויהי-מה להישאר; וכולם, ובחלקם גברים גדולים וחזקים, עמדו חסרי-אונים מול כוח-רצונה העז של אשה קטנה ובעלת מרץ זו. העבודה הלכה ונמשכה. באמצעות מלחמת-המגן השיטתית, המחושבת, רבת-ההיקפים, הצליחו אט-אט ליצור אווירת-אמון בקרב השריד הקטן של היהודים אותם הצילו. הדברים הגיעו לידי כך שהחלה אפילו הגירה בחזרה של פליטים מהונגריה כאשר שם החלו להתקשר ענני-סערה. אלפי יהודים ברחו לשם לפני ובתוך הגירוש. רבים ניסו עתה לחזור למקום-מגוריהם הקודם. הסערה פרצה מהר יותר מכפי שציפו לכך יהודי הונגריה, שלא למדו דבר מהשואה של סלובקיה שכנתם. חצי מיליון יהודים הונגריים טלטלו מעבר לשטחי המזרח של סלובקיה, במשלוחי-חיסול עצומים – ישר לאושביץ. ובבודפשט החלו עתה להתנהל פרשיות איומות, שוב ליהודים הסלובקיים שנותרו לפליטה ושהעבירו לשם את ילדיהם כדי להבטיחם, בו בשמן שהם עצמם הסתתרו אי-שם בסלובקיה או הצילו עצמם במקום אחר כלשהו. ועתה מובלים ילדיהם מבודפשט בגירוש לאושביץ. גיזי פליישמן שוב נעשתה פעילה והניעה הכול כדי להציל מה שנותר עוד להצלה. ואף בכך הצלחתה מועטת. המצב בסלובקיה עצמה מחריף עתה יען כי פעולות הפארטיזנים בשטחים המזרחיים של המדינה נעשות תוקפניות יותר ויותר ובסביבת באנסקה ביסטריצה מכוננים ממשלת-נגד צ'כוסלובקית. שטח שליטתם של הפארטיזנים מגיע עד ללב-לבה של סלובקיה והמתיחות הולכת וגוברת. ביום בהיר אחד מגיע מבודפשט לבראטיסלבה ד"ר קאסטנר כדי להיפגש עם אנשי ה"קבוצה". עתה מתנהלים גם שם תהליכי מו"מ עם הגרמנים בעניין הצלת משלוחי-הגירוש, והשיחות מתנהלות על בסיס של מסירת סחורות ומביאות לתוצאות-מה. לאחר שה"קבוצה" קבעה עמדה חיובית בעניין המו"מ והחלה בפעולות עזרה לאחים בהונגריה, הקימה גיזי ועדה כלכלית המורכבת מאישים שתפסו בעבר עמדות-מפתח בחיי-הכלכלה של סלובקיה ועדיין יש בידיהם קשרים מסויימים. ה"קבוצה" נטלה על עצמה את המשימה לגייס את הסחורות המבוקשות על-ידי הגרמנים ושניתן עדיין לרכזן. מנסים לכלול בעיסקה גם את היהודים שנותרו לפליטה בסלובקיה ולהגן עליהם מפני הסכנות המאיימות עליהם. הקבוצה פעלה באינטנסיביות כיוון שבעוד ימים מיספר עמד ד"ר קאסטנר, בליוויית שותפו למו"מ – הגרמני גרמסון, לחזור על-מנת לזרז את המשא-והמתן. המרד הצבאי בסלובקיה פרץ וחלק גדול מאנשי הקצונה וממחנות-הצבא הצטרפו אל הפארטיזנים. לכן "לשם הגנת המדינה הסלובקית העצמאית והסלובקים הלאומיים העצמאיים", נכנסו הדיביזיות של הוואפן-ס.ס. הגרמנים לתוך סלובקיה באורח רשמי, בהתאם להזעקתם על-ידי נשיא המדינה הסלובקית. המצב במדינה היה מאוד מתוח. היועץ הגרמני ויסליצ'ני נעדר מן המקום כי באותו זמן עסק בעניין הגירוש מהונגריה, ולכן לא היה באותו זמן כל קשר עם מוסד גרמני כלשהו. אחת מפעולותיהם הראשונות של הגיסטאפו וה-ס.ד. מעורר-האימה (שירותי-הבטחון של הוואפן-ס.ס.) היה לרכז את כל היהודים שניצלו עד כה ונשארו בארץ כתוצאה מפעולות הקבוצה, במחנה-העבודה היהודי הקודם סרד, ולהפוך את המקום בין-לילה למחנה-ריכוז גרמני... כשאך החלה ההתפתחות החדשה המסוכנת, הגיע משטח הפארטיזנים שליח מיוחד עליו הוטל להעביר את גיזי פליישמן למקום-מיבטחים. שוב לחצו עליה ידידיה של גיזי שתנצל את ההזדמנות האחרונה שניתנת לה כדי להציל נפשה, אולם היא שוב סירבה ללכת, בנמקה זאת במלים אלה: "אינני הולכת. אני נשארת איתכם. יחד איתכם לחמתי וגורלכם יהא גורלי", ושום כוח בעולם לא יכול היה להזיזה מדעתה. התפקיד העיקרי שמוטל היה עתה על ה"קבוצה" הוא למצוא קשר אל המוסד הגרמני החדש בידיו נתון היה הפתרון לשאלת היהודים. היה זה מרכז-הרוצחים מטעם שירות-הבטחון. למרות המצב הקשה והמסובך טרם ויתר ה"קבוצה" על מאבקה. היה צורך אם כן להתקשר עם ה-ס.ס. האופט-שטורם-פיהרר גרמסון שהגיע מבודפשט יחד עם ד"ר קאסטנר ועמו ניהל מו"מ על משלוח הסחורות. הוא ניאות להתקשר עם המוסד הנ"ל ולהציג את גיזי פליישמן ואיש נוסף מתוך ה"קבוצה" כצד במו"מ. גיזי נחלצה לתפקיד מתוך הערכת-יתר של כוחותיה, תפקיד שאף גברים בעלי עצבים חזקים ביותר לא היו יכולים לעמוד בו. היא עדיין היתה משוכנעת שתוכל לבוא בדברים עם חית הטרף – האופט-שטורם-פיהרר ברונר שנכנס לסלובקיה כמנהל הרשמי של "עניין היהודים" בכוונה להפוך מחנה-הריכוז סרד למחנה-עבודה, בו בזמן שאנשים בעלי נסיון פוליטי הוכיחו בעליל שאיש זה מתכוון לדבר אחר לגמרי. נודע כי אצל ברונר נתקבלה הוראה לשלח תוך ארבעה-עשר יום את כל יהודי פרשבורג למחנה-הריכוז סרד. ברונר הוא האחראי לתיכנון ולביצוע. וכי איזה יהודי יילך מרצונו הוא למחנה-ריכוז גרמני? אבל דווקא במצב מייאש זה נסתמנו עוד סיכויים להצלה – מקום-מחבוא, בונקר... למעלה מאלף יהודים בילו את כל הנוראות והצילו נפשותיהם כשהם נתונים בתוך מחבואים אלה במשך כשבעה חודשים, עד כניסת הסובייטים. הדבר חייב אותם להיעלם מעל פני השטח ולא להיראות שוב. אך גיזי פליישמן מסרבת בכל תוקף להיכנס לבונקר ולהפסיק את פעילותה. לפי דעתה עדיין ניתן לנצל אמצעי-הצלה לטובת הכלל. אולם – במצב זה, רצונה הבלתי-נלאה לעזור הביא לעירפול הכרתה הצלולה בדרך-כלל וטעתה בהערכת המצב. המועד של ארבעה-עשר יום היה מלכודת בלבד וכל המשא-והמתן שניהל ברונר נועד ליצור אצל היהודים את ההרגשה שעדיין נותר להם זמן עד לסגירת המלכודת. כשחלפו ארבעה-עשר הימים, בלילה של ה- 28.9.1944, שמו כוחות גדולים של גייסות ה-ס.ס. מצור על עיר-הבירה וכל היהודים, שלא נמצאו אותו זמן במחבואים, הוצאו ממיטותיהם. 1,800 איש נחטפו באותו לילה והובאו אל האולמות של המרכז היהודי. ביניהם כמעט כל חברי ה"קבוצה", כולל את גיזי פליישמן. למחרת בבוקר הובל כל הטרנספורט למחנה הק.צ. בסרד וב- 30.9.1944 יצאה רכבת-הגירוש הראשונה בדרך לאושביץ. גל שני של גירושים גרף עמו 15,000 יהודים שגורשו דרך ה-ק.צ. סרד על-ידי ברונר לאושביץ ולמחנות-השמדה אחרים. את גיזי פליישמן השאירו בפרשבורג; עמה גם ד"ר קובאץ'. הוטל עליה, בבית שברחוב אדלגסה 6 שהפך לשמש בית-כלא של הגיסטאפו, לדאוג לקיומם של העצירים באמצעים שעדיין נותרו מהפעולה הבלתי-ליגאלית של ה"קבוצה". עתה שוב יכולה היתה לישון בביתה שברחוב הקלאריסים 9 שנמצא בחלק שהוקצב בשעתו ליהודים ובסביבת הרחוב היהודי. יחד עם זאת נמצאה תחת ביקורת חמורה בכל אשר פנתה. למרות זאת הצליחה לבוא בקשרים בלתי-ליגאליים עם חברי ה"קבוצה" שעדיין נשארו בסרד וכך נודע לה שמשם מובלים המשלוחים למחנות-ההשמדה. כעבור שלושה שבועות, בערך ב- 20.10.1944, פגעה כברק השמועה: "ברגע זה הובאה גיזי פליישמן יחד עם 'חבילות' אל המחנה ועתה היא נמצאת אצל ברונר לשם מתן עדות". בלילה חשוך אחד התגנב ד"ר א. נ. אל צריף מחנה-הריכוז בו נמצאה גיזי, בסיועו של שירות-המשמר-היהודי, ומפיה נודעו לו פרטי מאסרה. ברור היה לה שבמוקדם או במאוחר תובל אל המחנה כשאר היהודים. אבל היא, מתוך רגש חובה עמוק עשתה מעשה בלתי-זהיר. אחד משותפיה שלח אליה ממחבואו מכתב בו ביקש ממנה מידע על הנעשה. היא לא שקלה את מעשיה וישבה לענות לענות לו בזמן שבחדר הסמוך נמצא אותה שעה איש הגיסטאפו העוקב אחריה. את מכתבה פתחה במילים: "לצערי נמצאת אני ממש בתוך לועו של הארי..." ואז נכנס איש-הגיסטאפו לחדר, חטף את המכתב ומיד דיווח על כך לברונר. הלה נתן הוראה לאסור אותה ולהעבירה לסרד. בעת שגבה מעדות הציע לה ברונר שאם תיאות לגלות לו את מקום-מחבואם של יהודי פרשבורג, היא תשאר במחנה. גיזי יכולה היתה למסור שמות בדויים כדי להרוויח זמן, אבל גיזי – האשה הגאה והאצילה, חדורת ההכרה היהודית, לא הסכימה להתכחש לעברה ולמפעל-חייה, גם אם יעלה לה הדבר בחייה. היא השיבה בלאו מוחלט. יום אוקטובר אחד, אפור סגרירי וקודר. בעברה האחד של חצר המחנה, בחזיתו של צריף מחנה-הריכוז, העמידו במצב-הכן שורות אנשים בנות כמה טורים כשהם מוכנים להישלח בכל רגע. חית-הטרף ברונר ניצח על הנעשה כרגיל כשבידו המקל הנודע. התמונה היתה מזעזעת – פקעת-אנוש אומללה של אנשים עמוסי-חבילות ומסביבם רוצחים חמושים בכלי-זין. סמוך לקיר הצריף, עם תרמיל ובו חפצים אישיים מועטים, עומדת האשה הקטנה ומביטה בעיניים גדולות, אילמות, מלאות-יגון, אל מרחק בלתי-ידוע... נשמעות פקודות קצרות, קצובות, והשיירה מתחילה לנוע... בצעדים מהירים מצטרפת גיזי פליישמן אל אותם אנשים למענם חיתה ולחמה ואיתם תעשה דרכה האחרונה, והיא היחידה מביניהם היודעת לאן מוליכה דרך זו... ביבליוגראפיה 1. נוימן, ד"ר ירמיהו, "גיזי פליישמן, דיוקנה של לוחמת אחת" (כתב-יד), 30 עמ'
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
