בביוגרפיה המקיפה שלו על חיי ביסמארק מתאר אריך איק בהרחבה את האוירה השקטה ביער האחוזה בפרידריכסרוה (Friedrichsruh), כאשר דיווח לו מזכירו האישי על נסיון ההתנקשות השני בחיי הקיסר ועל פציעתו האנושה. ביסמארק, "נרגש ביותר, היכה במקלו בקרקע בחוזקה, נשם בכבדות כאילו הוכה בברק של התגלות, ואמר: ועתה נפזר את הרייכסטאג." זו היתה ללא ספק ההזדמנות לשבור את הליברלים ולפלגם. לנושא היה ערך רגשי מובהק ונקל היה לכרוך אותו בפטריוטיזם ובצורך לגלות נאמנות לאומית חד-משמעית. ביסמארק ידע היטב שבמבחן הזה לא יוכלו הליברלים לעמוד. הם יוכרחו לבחור בין תמיכה בחוק האנטי-סוציאליסטי, שאינו אלא חוק אנטי-ליברלי מובהק, לבין עמידה מול גל של רגשות לאומיים אשר יכוון נגדם. בכל מקרה תהיה ידם על התחתונה. אם ימשיכו להתנגד לחוק נגד הסוציאליסטים ידאג ביסמארק להביסם בבחירות החדשות תבוסה מוחצת. אם ייכנעו ללא מאבק לדרישותיו תהיה זו בגידה כה מקפת בעקרונותיהם אשר תחליש אותם בכל מאבק אחר אשר יתגלע בעתיד. בסופו של דבר נתרחשו שני הדברים כאחת, כצפוי, ספגו הליברלים מכה קשה בבחירות החדשות, ולבסוף העדיפו בכל-זאת לתמוך בחוק-הסוציאליסטים, אם גם מתוקן ומשופץ מעט רבים מהם היו שותפים לפחדי הממשל מול הכוח הארגוני החדש של תנועת הפועלים: אחרים לא העזו לעמוד מול הגל העכור של השמצה פומבית שלוחת-רסן.

היתה זו התחלת הסוף, שוב – והפעם ללא דרך חזרה – איפשרו הליברלים לביסמארק לחבר אותם לעמדה של חולשה וביזיון. האשראי אשר ניתן להם בעבר מוצה כולו. את גרמניה החדשה איחדה המלוכה הפרוסית האוטוקרטית בהנהגה של "קנצלר הדם והברזל". שיטת הכלכלה החופשית, אשר בשמה פעלו, עמדה בסימן של משבר חריף. עתה נתנו את ידם להריסה מוחלטת של רעיון מדינת החוק אשר בשמו פעלו תמיד. בחודשים הבאים, הוסיפו לתמוך במדיניות שעירערה אף את עקרונותיהם הכלכליים – תחילה מתוך הסתייגות ואחר-כך במרץ ובהזדהות גוברים והולכים. הפעם הצליח ביסמארק לשבור את כוחם ואת רוחם של הליברלים מעל ומעבר לכל מה שיכול היה לצפות. מן המכה הזו לא נתאוששו עוד ובכך טמונה אולי חשיבותו העיקרית של "המהפך של 1879".

ההסטוריוגרפיה הגרמנית הישנה, בעיקר זו שלפני מלחמת העולם השניה, התרפקה שוב ושוב על מעשה-האיחוד של ביסמארק. בוויתורי הליברלים ובצייתנותם היא נטתה לראות תמיד סימן לריאליזם ולחזון מרחיק-ראות; נכונות להקרבה למען האידאל של מדינה גרמנית אחת ומיוחדת. ההיסטוריוגרפיה הביקורתית יותר, מן האסכולה האנגלית בעיקר, ראתה בכשלון הליברלים במאבק החוקתי בפרוסיה את הביטוי לחולשתם הבסיסית, לפחדנותם ולחוסר העקביות שלהם. ב- 3 בספטמבר 1866,טען ההיסטוריון א.ג'.פ.טיילור, ביום שבו אישר הלנדטאג הפרוסי טרואקטיבית.את תקציבי השנה לששת השנים שחלפו, היה גם היום שבו שבק הליברליחזם בגרמניה חיים לכל חי. כל מה שעשה לאחר מכן לא היה אלא בגדר מעשים של בר-מינן, הקרב נגד האוטוקרטיה כבר היה אבוד.

אף אם במבט לאחור יש מן האמת בהנחה זו, אין די בה כדי להבין את המצב בגרמניה בכלל, ואת מצבם של הליברלים הלאומיים בפרט, ערב הקמת הריייך. חריצת משפט וקביעת עמדה מוסרית, באה כאן במידה מרובה, במקום המאמץ להבין את המתרחש, לראות ולהכיר את הדילמות האמיתיות שעמדו בפני המשתתפים במשחק ההיסטורי.

הליברלים הגרמנים ולא הפרוסים בלבד, לא ראו בשנת 1866 רגע של מפלה וכשלון - לא מפני שהיו עוורים למתרחש סביבם או חסרי חוט שדרה מוסרי, אלא משום שבאותם ימים שלאחר הנצחון הפרוסי על אוסטריה היו עדים להגשמת אחת משתי מטרותיהם. האידיאולוגיה של אנשים אלה הייתה תמיד כפולת פנים: הם שאפו לאיחוד לאומי תוך התפתחות פרלמנטרית וגיבוש של מדינת-חוק השומרת ומגינה על זכויות האזרח. השגת שתי המטרות כאחת נכשלה ב- 1848. האמנם היה עליהם לוותר על שתיהן ב- 1866? הליברלים הפרוסים לא נכנעו לפני ביסמארק, הם קיבלו בסיפוק את מה שנראה להם כשרות למטרתם האחת, והתכוונו להמשיך ולפעול למען השגת המטרה השניה בעתיד. באירופה של אותם הימים, שלא כבאירופה שלאחר שתי מלחמות-עולם, לא היו הכל מודעים לחולשה הבסיסית שבגישה זו. שוב נאלצה תנועה חברתית להתקדם בהדרגה לקראת השגת מטרותיה, וכשלונה אז, כבמקרים אחרים, לא היה יכול להיות צפוי מראש. בשנות ה- 60 המאוחרות, ברגעי השיא של ההשפעה הליברלית בגרמניה, עוד היה אפשר לקוות שהרייך החדש יתפתח בכיוון הרצוי; שהמערכת החדשה, למרות המבנה החוקתי המיוחד שלה והכוונות הברורות של מקימה, תרשה תהליך הדרגתי של ליברליזציה ותאפשר הפיכתו של פרלמנטריזם-מדומה לפרלמנטריזם-של-ממש. ב- 1879-1878, סתמו הליברלים עצמם את הגולל על כל התקוות הללו. הויתורים והפשרות שעשו בשנים האלה שוב לא נועדו להשיג מטרה חשובה אחרת ולא היה בהם אלא מאמץ נואש ואחרון לשמור על הכוח הפוליטי שלהם עצמם. התיישרותם לפי הקו האנטי-סוציאליסטי של ביסמארק, ואחר-כך נטישתם את השיטה הכלכלית אשר לה הטיפו תמיד, רוקנו את המחנה הליברלי מכל תוכן. מעתה לא היו אלא נספח במערך הפוליטי השמרני של הרייך, שותפים מלאים למדיניות הדיכוי שלו מבית ולהרפתקאותיו הכלכליות והצבאיות מחוץ.

ברית היד החזקה

כמו במקרה של החוק נגד הסוציאליסטים, כך גם בנושא מכסי המגן, לא ויתרו הליברלים לפני שרקעו ברגליהם והכריזו כי גם לסבלנותם יש גבול. ביסמארק שוב לא היה עוד מעוניין. גם בלעדי הליברלים-הלאומיים, יכול היה עתה לצעוד בדרכו שלו. מפלגת המרכז סיפקה לו את הרוב הנחוץ. ממילא קטן כוחם היחסי של הליברלים ברייכסטאג לאחר הבחירות באביב 1878. חשובה הרבה יותר היתה עתה הברית בין התעשיה לבין החקלאות, זו שאיפשרה עתה שיתוף-פעולה בין הקונסרבטיבים החופשים – אלה שתמכו תמיד בביסמארק ללא סייג – לבין הקונסרבטיבים החדשים, אשר הצטרפו זה עתה למחנהו. הברית הזו איימה גם לפרוק את הליברלים עצמם מנשקם האחרון ולצרף לכל הפחות חלק ניכר מהם למאבק נגד המדיניות הכלכלית, ובהמשך אף הפוליטית, שלהם עצמם. הברית בין קבוצות-הלחץ הכלכליות אשר הלכו ונתגבשו בשנות ה- 70 היתה עתה חשובה יותר מאשר צירופי הקולות ברייכסטאג. נציגיה היו בעלי כוח רב יותר מאשר הנואמים הפוליטיים, המקצועיים פחות-או-יותר, בפרלמנט. הברית הכלכלית היתה למעשה הבסיס למערך הפוליטי החדש ברייך.

אך קשרי האינטרסים בין הקבוצות התובעות מכסים היו מלכתחילה רופפים ביותר. לגבי החקלאים היה מכס על מוצרי תעשיה חיוניים עול כבד, ולחלופין היו התעשיינים הגדולים של אזור הרוהר מודאגים מאד מאפשרות של עליה משמעותית במחירי הדגן. חשוב גם לזכור שלא כל החקלאים ברייך ביקשו עתה הגנה מפני תחרות מבחוץ אלא רק אלה ששוקיהם נפגעו במשבר החדש, ובעיקר יצרני הדגנים בדרום-מזרח ובמרכז. בעלי משקים מעורבים, או חקלאים אשר שיווקו תוצרתם תמיד בשוק העולמי היו מעוניינים פחות בשינוי המדיניות או אף התנגדו לו. גם התעשיה לא גיבשה חזית אחידה בנושא המכסים ולעתים נתגלעו ניגודי אינטרסים חריפים בין תעשיינים באותו ענף עצמו. בוויכוח הזה נתגבשו לבסוף קבוצות-לחץ חדשות במערך הכלכלי בגרמניה ובמידה רבה היו הן אלה אשר איפשרו את המהפך הפוליטי.

באנגליה, שלושים שנה קודם לכן, היו אלה ניגודי האינטרסים בין חקלאים לתעשיינים שדחפו את הבורגנות האנגלית למאבק ציבורי פוליטי נגד נציגי החקלאות והאריסטוקרטיה הקרקעית. אך המצב ברייך הגרמני היה שונה לחלוטין. ראשית, השנים היו שנות רזון ולא שנות שפע. שנית, היה מי שדאג להדגיש בפני נציגי האינטרסים המנוגדים האלה את עניינם המשותף בהמשך האדרתה של גרמניה/פרוסיה החדשה תוך שמירה על חוקתה המיוחדת – דהיינו, תוך התגוננות מתמדת מפני תהליך של דמוקרטיזציה העלול לסכן את מעמדם של אלה ואלה כאחד. ברית בין התעשיה למעמד הפועלים, חולפת ככל שתהיה, לא נוצרה בגרמניה. במקומה נתגבשה "ברית היד החזקה" בין הברזל לתבואה; בין התעשיה הכבדה והבורגנות הגבוהה מחד גיסא, לחקלאות הקפיטליסטית והקבוצה היונקרית מאידך גיסא.

כאן מתקשרים החוק נגד הסוציאליסטים וחוקי המכס החדשים למסכת אחת בעלת הגיון פנימי משלה. סמיכות הפרשיות בנושאים אלה לא היתה מקרית. בשני העניינים חברו יחד האלמנטים החזקים ברייך, מן הבחינה הכלכלית והפוליטית כאחת, לשמירת מעמדם. תוך ויתורים הדדיים שאפו להשיג את תמיכת המדינה במפעלם הכלכלי, והגנתה נגד כוחות ישנים וחדשים בתחתית הסולם החברתי. החקלאים הגדולים למדו לדעת שיהיה עליהם לחיות עם מחירים עולים של מוצרי התעשיה כתוצאה ממכסים על מוצרי הגלם שלה, והתעשיינים השלימו עם הוצאות-ייצור גבוהות יותר שנבעו מעליית מחיר הדגנים בשוק מוגן מתחרות חיצונית. כתגמול השיגו יחד שליטה מוחלטת במערכת הכלכלית והפוליטית של הרייך. המדינה החדשה תמכה בהם לאורך כל הדרך, הברית של 1879 היתה אות למה שעתיד להתרחש ברייך: מאבק מתמשך לשמירת האופי האוטוקראטי של המדינה למרות תהליך תיעוש מוגבר שהלך וחיזק את הפוטנציאל הדמוקרטי בתוכה; סיבסוד ממשי של החזקים במשק, למרות הצורך ברפורמה סוציאלית מקפת אשר תתמוך באלמנטים החלשים שבו.

גם התנהגותה של מפלגת המרכז הקתולית בשני הנושאים החיוניים של אותה שנת גורל, היתה אות למה שעתיד להתרחש. באקטובר 1878 הצביעו הקתולים ברייכסטאג נגד חוק-הסוציליסטים. ביולי 1879 הם תמכו בהטלת מכסי מגן. הפוטנציאל הכפול של הכוח הפוליטי הקתולי היה ברור. בשלהי מלחמת העולם הראשונה שבו ויצרו עם הסוציאל-דמוקרטים והליברלים שבשמאל אופוזיציה למדיניות הבלתי מתפשרת של הנהגת הרייך. לימים הפכה זו להיות "הקואליציה של ויימר". בינתיים היתה זו הברית שכרתה מפלגת-המרכז בענין המכסים עם השמרנים והימין הליברלי שאיפיינה את תפקידה המדיני ברייך. פוליטית, איפשרה להם הברית הזאת להיחלץ בהדרגה ממצבם הנחות ברייך ולהיות לאזרחים מן השורה, תומכים נכבדים של השיטה, שותפים פעילים בהנחייתה. כלכלית היה בה הבטחה לנסיון אנטי-ליברלי לא רק בנושאי סחר-החוץ, אלא אף במדיניות-פנים. בשנת 1878, בעת ובעונה אחת עם הדיון הציבורי בנושא מכסי-המגן, החל גם ויכוח מחודש בשאלת הגילדות בגרמניה וההגנה על בעלי-המלאכה הקטנים בעידן של תיעוש מלווה בשפל. מפלגת המרכז הקתולית תמכה בקו שהיתוותה בענין זה הביורוקרטיה הפרוסית, לביטול הדרגתי של מדיניות חופש הפעולה הכלכלי אשר הונהגה ברייך מיד עם הקמתו. הגבלות על התחרות החופשית מבית, על חופש התנועה והעיסוק במקצועות השונים שימשו, במקביל ובמשלים להגבלות על תנועת הסחר הבינלאומי, לעירעור השיטה הכלכלית הליברלית. באזורים הקתוליים של הרייך, שרובם היו נחשלים, יחסית, היתה חשיבות רבה למדיניות מסוג זה. מפלגת-המרכז מצאה לה לפתע שותפים לתפישה החברתית במקום שבו לא ציפתה להם כלל. דומה היה שהקואליציה החדשה מכריזה על מדיניות של תמיכה והגנה לאורך כל החזית החברתית. החל מ- 1881 היו גם הפועלים, במוצהר ובמופגן, בין מקבלי החסות במסגרת חקיקת הסעד החדשה של ביסמארק. לא יהיה זה מפתיע לגלות שהערך הממשי של רוב התמיכות הללו היה מוגבל מאד, ואין זה מענייננו כאן לדון בפרטי החקיקה הסוציאלית של אותן השנים. חשוב רק לציין בהקשר שלנו את התפקיד המכריע שמלאה מפלגת המרכז בהעברתה ברייכסטאג. תמיכתה המלאה בקו הפעולה של המימשל בכל הנושאים האלה הפכה אותה ממפלגה מנודה ומותקפת לאחד מעמודי-התווך של השיטה החדשה.

טובות הנאה

התמיכה המובטחת הזו הקשתה גם על הליברלים לגבש עמדה עצמאית בכל השאלות הכלכליות-חברתיות אשר דרשו תשובה בשנים האלה. נציגי התעשיה הכבדה במפלגה הלאומית-ליברלית חברו יחד עם אלה בתוכה שנסחפו במלל הלאומני אשר ליווה את התעמולה למען המכסים, ואחרים שזה כבר הורגלו לוותר על עקרונותיהם למען שיתוף הפעולה עם ביסמארק. חזרה לעמדה אופוזיציונית נראתה לרבים מהם בסוף העשור הראשון לקיום הרייך החדש בלתי-אפשרית. בחשבון הסופי ביקשו אלה להוסיף ולתמוך הרייך הזה, תוך שמירה על עמדת השותפות שלהם בהנהגה ונטילת חלק בטובות ההנאה. עשרים ושבעה מחברי המפלגה הלאומית-ליברלית הצביעו בעד חוק המכסים שנתקבל לבסוף ברייכסטאג ב- 12 ביולי 1879.

גם בנושאים כלכליים אחרים חדלה המפלגה הזו להגן על עמדותיה הקודמות. מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות במאי 1878 החל יוהנס פון מיקל, מן המנהיגים הבולטים של המפלגה הלאומית-ליברלית ומי שהיה מאוחר יותר אחראי לרפורמת-מס מקיפה ברייך, לתבוע חקיקת-הגנה של יצרנים קטנים ובעיקר של בעלי המלאכה. סכנת נטישתם של רבים מאלה את המפלגה דירבנה אחרים להצטרף למסע, והחל מחורף 1881 תמכו הליברלים בכל הצעדים החוקיים שנקט השלטון על מנת להיענות לתביעות החוזרות ונשנות של ארגוני בעלי-המלאכה והיצרנים הזעירים בנושאי ההגבלות על התחרות החופשית, על תנועה חופשית ועל בחירת עיסוק-כלכלי. אז כבר נטש את המפלגה האגף השמאלי שלה, והאגף המרכזי שנותר, היה יכול לתמרן ביתר קלות בכל הנושאים הכלכליים. כאשר הודיעה הממשלה על כוונתה להגיש לרייכסטאג גם חקיקה סוציאלית מקיפה לתמיכה בפועלים היתה המפלגה הלאומית-ליברלית נחושה בהחלטה שלא לתת לקונסרבטיבים ולמפלגת-המרכז לזכות בהון הפוליטי שקו פעולה כזה עשוי היה להביא עמו. תוך שנים אחדות נטשו הליברלים לחלוטין את מדיניות הסחר החופשי שלהם ואת דרישתם להתערבות מינימלית של המדינה בשטח הכלכלה. מעולם לא עלה בידם לפתח פילוסופיה כלכלית-חברתית חדשה. למעשה הם אימצו לעצמם את מדיניות הדיכוי נגד הפועלים של ביסמארק יחד עם מדיניות הסעד הפטרנליסטית שלו, מתוך אינטרסים כלכליים-פוליטיים וויתור מתמשך על כל עקרונותיהם. גם בנושאים אלה הפכו הליברלים-הלאומיים לחלק אינטגרלי של הברית הפוליטית השמרנית ברייך.

למרות ההרמוניה המופגנת בתוך הקואליציה החדשה, שעליה ניצח ביסמארק ביד אמונה, נתגלעו שוב ושוב מתחים בין מרכיביה השונים. הניגודים בין הקונסרבטיבים, נציגי החקלאות והכנסיה הפרוטסטנטית, הליברלים הלאומיים מייצגי התעשיה הכבדה והבורגנות המבוססת, ומפלגת-המרכז הרואה עצמה כנציגת "האדם הקטן" והמיעוט הקתולי ברייך, מעולם לא נעלמו. כדי להתגבר עליהם דרוש היה כושרו הלולייני של ביסמארק, אך גם בזה לא היה די תמיד. הפחד המשותף מפני כוחן של השכבות הנמוכות בחברה אף הוא לא היה חזק דיו לטשטש את היריבות המסורתית בתוך החזית הפוליטית המוזרה הזו. בנוסף ובמקביל התפתחה באותה עת אידיאולוגיה לאומית חדשה, שבעזרתה אפשר היה שוב ושוב לגשר על פני הפערים או להצניעם. בסוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת החלה להתגבש הלאומיות הגרמנית המודרנית, והחלו להתברר נושאיה החברתיים והפונקציה הפוליטית המיוחדת שלה.

פולחן הכוח של המדינה

תהליך זה, שעיקרו בתחום הרוח והתרבות, אף הוא לא היה מנותק מפרשת המכסים מצד אחד, והחקיקה נגד הסוציאליסטים מצד אחר. סיבה ומסובב מופיעים כאן במשולב. מלכתחילה התבסס הטיעון להגנת הייצור הפנימי בגרמניה על הנמקה אידיאולוגית, לא אנטי-ליברלית בלבד, אלא לאומנית במובהק. תפקידה של המדינה, טענו הטוענים, הוא להגן על "העבודה הלאומית" ועל "התוצרת של מולדתנו". לא יתכן שהיצרן הגרמני יהיה מופקר, והיצרן הזר ייעזר על-ידי השיטה הכלכלית ברייך. ככלות הכל, היצרן הגרמני, טענו אלה, הוא הוא עיקר מניינה ובניינה של האומה; בו טמון כוחה בהווה ותקוותה לעתיד. בתפישה זו שימשו בערבוביה אינטרסים מובהקים וגישה של התחרות עם העולם החיצון ועויינות כלפיו. כפי שרעיון הסחר-החופשי בהשקפת עולמו של ריצ'רד קובדן ושל רבים מאוהדיו בעולם כולו, לא היה אלא אמצעי להשגת שלום עולמי ושגשוג, תוך חלוקת עבודה יעילה ושיתוף-פעולה כלכלי, כך היתה גם הדרישה למכסי-מגן היבט אחד בלבד של השקפת-עולם, שהיתה מלכתחילה או שנעשתה בהמשך, בדלנית, חשדנית ועויינת. היא היתה לאומנית לפי המלל המלווה אותה, ומעמדית לפי טיבה.

את האידיאולוגיה החדשה, על מרכיביה השונים, לא יצרו אנשי כלכלה ועסקים ואף לא המדינאים ברייכסטאג. בעיית התהוותה מעסיקה ותעסיק בעתיד היסטוריונים רבים. לענייננו חשובה בעיקר הסינכרוניזציה: הלאומנות הגרמנית הבלתי-מתפשרת מצאה את ביטוייה המובהקים ביותר בשנת "המהפך של 1879". היא מילאה תפקיד חשוב בגיבוש הרייך הפדרטיבי, המפורד והמפולג בתוך עצמו. היא סיפקה חומר אידיאולוגי הכרחי לאלה אשר התקשו להתגבר על משבר הזהות החמור אשר הביא עמו הצירוף המיוחד של תיעוש ומודרניזציה כלכלית-חברתית יחד עם גיבוש פוליטי מסוג חדש.

הניסוח הבהיר ביותר של ההכרה העצמית המתגבשת בגרמניה החדשה, של פולחן הכוח של המדינה אשר תחמה את גבולה והטביעה בה את חותמה המיוחד, נמצא בכתביו של היינריך פון טרייצ'קה. ב"הסטוריה של העם הגרמני במאה ה- 19", בסדרת הרצאות על "הפוליטיקה" ויותר מכל במאמרים אשר פירסם בספרי-השנה הפרוסיים הציג טרייצ'קה לפני הציבור הגרמני את האידיאולוגיה אשר הייתה עתידה להיות לכוח התרבותי רב-העוצמה ביותר בגרמניה המודרנית. פרסומו של טרייצ'קה בא לו לא במעט בזכות יכולתו לחוש במצב-הרוח של שומעיו-קוראיו וכשרונו ליצור רקמה אחת מן הנושאים השונים אשר הדהדו בחלל עולמם. בניגוד לרבים מן הפובליציסטים בני זמנו והפילוסופים-בגרוש אשר המו בה, היתה לטרייצ'קה היכולת לקשר את עולם-הרוח החדש אל המסורת של האידיאליזם הגרמני וההסטוריוגרפיה של ראשית המאה. מכל אלה יצר אינטרפרטציה חדשה של ההסטוריה הפרוסית-גרמנית, פרוגרמה לפעילות מדינית, וחזון לעתיד האומה.

ב- 15 בנובמבר 1879 התפרסם מאמר ראשון בסדרה פרי עטו. טרייצ'קה פותח בו בניתוח של מאורעות אותם הימים. הוא מדגיש את בידודה של גרמניה בין מדינות העולם, המתייחסות אליה, לדבריו, בחשדנות ואף באיבה. מול אלה גובר הצורך במדינה חזקה במיוחד, המבוססת על ברית-אמת בין הכתר והעם. פרלמנט אינו אלא ענין של מותרות בתנאים הקיימים, וממילא זר הוא לרוחה של השיטה הגרמנית ומעורר בלב הכל "בוז ובחילה". במקום "הדמגוגיה-של-דמוקרטיה" מציע טרייצ'קה גיבוש מחודש של ההכרה הלאומית, המתרחקת מכל "פילנטרופיה נשית" ומכל סימן של קוסמופוליטיות. רוח העם החדשה, המתעוררת, תקוות גרמניה מסיים טרייצ'קה, באה לידי ביטוי גם בגל האנטישמי החדש – סימפטום מעודד של אותם ימים, תוצר אמיתי וישיר של האינסטינקט העממי הבריא. היהודים, הסביר, מהווים סכנה מתמדת לחיים הגרמניים המתחדשים. בהם מתגלם כל מה שאינו גרמני, ונוכחותם בלבד הינה איום על התרבות הגרמנית. לגבי ההסטוריון הגרמני המתפלסף והמתנבא, סימלו היהודים את כל הבזוי בשיטה הקפיטליסטית ובסגנון החיים המטריאליסטי המסולף שזו הביאה עמה. אין מנוס מן ההכרה, הטיף טרייצ'קה, כי "היהודים הם אסוננו".

טרייצ'קה הגיב כאן, כידוע, על גל האנטישמיות העממית אשר פקד את גרמניה, בעיקר את הבירה ברלין, באותן שנים 1878 ו- 1879. אין צורך לחזור ולספר את ספורו של כומר החצר אדולף שטקר, אשר הקים בברלין מפלגת עבודה נוצרית-סוציאלית, וביקש להרחיק את פועלי ברלין מן הסוציאל-דמוקרטיה ולקרבם לכתר ולכנסיה. כך, במחצית השניה של 1879, משנסתבר לו מעל לכל ספק כי פועלי ברלין דוחים את חיזוריו, וכי מרבית חסידיו באים משכבות הביניים הנמוכות, החל שטקר לשנות את תוכן דרשותיו הפומביות. כאשר התבררה לו רגישותם של אנשים אלה לנושא היהודי עם הצלחותיהם המרשימות של כמה תועמלנים אנטישמים שקדמו לו, אימץ לעצמו שטקר אף הוא את הנימה האנטישמית ובמהרה פתח במסע אנטי-יהודי נמרץ. שטקר הפך את הסיסמה האנטישמית לכלי-הנשק העיקרי שלו במסע האנטי-ליברלי, האנטי-סוציאליסטי והאנטי-מודרני אשר ניהל למען המדינה החדשה. בשנת 1879 היתה הקרקע פוריה: המאבק נגד הליברלים ונגד הסוציאליסטים הגיע אז לשיאים חדשים. אך בתהליך המהפך הכלכלי-פוליטי ידעה אף הסמכות העליונה ברייך רגע של סכנה. המיתקפה על היהודים היתה עשויה לעזור במאמץ להסיט את משקל הכובד: לא הליברליזם הישן והטוב, שבו תמכו בעבר כה רבים משומעיו, והוא האשם במשבר – אלא אלה שסילפוהו והשתמשו בו דרך מרמה לצרכיהם; לא הקפיטליזם של שנות התהילה שחלפו הוכיח את חולשתו – הוא הוסט במזיד מדרכו; והעיקר – לא השלטון הוא זה שטעה והטעה את הרבים, אלא משרתיו ועושי-דברו היהודים. הד לטיעונים האלה נשמע כבר בראשית המשבר הכלכלי – עתה היתה להם משמעות פוליטית חשובה: בעזרתם הושלמה הנטישה המאסיבית של בעלי-מלאכה קטנים, חנוונים וסוחרים זעירים, מורים ופקידים מן המחנה הליברלי. מדיניות ממשלתית של תמיכה מחודשת בדרישותיהם של יצרנים קטנים הוסיפה את הפיתוי המטריאלי למערכת האידיאולוגית החדשה.

לחלקים נוספים של המאמר:
המהפך של 1879 : לידתו מחדש של הרייך השני
המהפך של 1879: לידתו מחדש של הרייך השני: קץ תקופת הזוהר
המהפך של 1879: לידתו מחדש של הרייך השני : שינויים במערך-הכוחות
המהפך של 1879: לידתו מחדש של הרייך השני : חולשת הליברלים (פריט זה)
המהפך של 1879: לידתו מחדש של הרייך השני : מול עולם תעשייתי