בשנים 1970-1948 חשו היהודים בתפוצות, ויהודי ארצות הברית במיוחד, כי קיומה של מדינת ישראל תלוי בתמיכתם. הם ראו במדינת ישראל מקום מקלט ומקום הצלה לכל היהודים באשר הם. מה עוד שחלקם היו ניצולי שואה ולאחרים - היו בני משפחה וקרובים שנרצחו בשואה. עמדה זו באה לידי ביטוי בתרומות כספיות נדיבות, בעיקר של יהודי ארצות הברית, שביטאו הזדהות עם מדינת ישראל. בשנים הראשונות לעצמאות ישראל חלק ניכר מהכנסות המדינה במטבע חוץ הגיעו מתרומות של יהודים בתפוצות.
יהודי ארצות הברית גם הביעו תמיכה במדיניות הביטחון של ישראל במחצית השנייה של שנות ה-50, אף על פי שהדבר גרם למתיחות ביניהם לבין הממשל האמריקני. כך למשל, מנהיגי הארגונים היהודיים ניהלו פעילות ציבורית נגד הלחצים שהפעילה ארצות הברית על ישראל, לסגת מחצי האי סיני לאחר מבצע קדש. בד בבד ניסו יהודי ארצות הברית להשפיע על הממשל האמריקני שינהיג מדיניות מתונה יותר כלפי ישראל.
למרות התמיכה הכלכלית והפוליטית בה לא נתפסה מדינת ישראל כמרכז היחיד בחיי העם היהודי. כבר בשנות ה-50 שללו מנהיגים יהודים בתפוצות את התפיסה שהעמידה במרכז את קיבוץ הגלויות במדינת ישראל. הם תבעו להעמיד במרכז את כלל ישראל ולהכיר באפשרות הקיום היהודי מחוץ למדינת ישראל.
ראשי ארגונים יהודיים בארצות הברית התנגדו למעורבות של ישראל בחיי הקהילות, ונטו לא להתערב במחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות בישראל. באופן חריג התערבו יהודי ארצות הברית בשאלה "מיהו יהודי", שהייתה בעיניהם סוגיה הנוגעת לכלל העם היהודי. הניסיון של ממשלת ישראל ב-1995 לתקן את חוק ההמָרה באופן שיקנה סמכות בלעדית בנושא הגיור לבתי הדין הרבניים - עורר סערה בקרב יהודי התפוצות. הסערה קמה כי רוב יהודי ארצות הברית ויהודים רבים בארצות מערביות אחרות - משתייכים לקהילות רפורמיות וקונסְרבטיביות. הם איימו להפסיק לתמוך בישראל ולכן החליטה הממשלה לעכב את המשך החקיקה בנושא.