מאז הקמת המדינה היה היחס של ישראלים ליהודים בתפוצות מורכב. מצד אחד, ישראל הציגה עצמה כמרכז היחיד של העם היהודי, מצד אחר, היא נזקקה לתמיכה של יהודי התפוצות.

תמיכתם של יהודי התפוצות בישראל בתקופת מלחמת ששת הימים המחישה לישראלים את קיומה של הברית בין חלקי העם היהודי, ואחוז גבוה של ישראלים הביע בסקרים שונים תחושת הזדהות עם העם היהודי בתפוצות. אולם מאז שנות ה-70 חלה ירידה במספר היהודים בישראל שהזדהו עם יהודי התפוצות.

בסקרים עולה, כי יש קשר בין מידת ההזדהות של הישראלים עם היהודים בתפוצות לבין מידת הקרבה של הנשאלים לדת: יהודים דתיים וחרדים בישראל חשו הזדהות רבה יותר עם היהודים בתפוצות מאשר יהודים חילונים או מסורתיים. כמו כן, תחושת ההשתייכות לעם היהודי כולו הייתה חזקה יותר בקרב ישראלים מבוגרים מאשר בקרב ישראלים צעירים. הזדהות רבה עם היהודים בתפוצות - אפיינה גם ישראלים, שיש להם קרובי משפחה בתפוצות או שעיסוקם קשור ליהודים שם.

יחסם של הישראלים ליהודים בתפוצות ביטא בדרך כלל חוסר ידיעה והיכרות מועטה עם המתרחש בקהילות היהודיות. אמצעי התקשורת בישראל הקדישו מעט זמן לנושא היהודים בתפוצות וליחסים ביניהם לבין מדינת ישראל. בשנות ה-90 רוב הישראלים ראו בישראל את מרכז העם היהודי והעוגן העיקרי להמשכיות העם היהודי, ואת יהודי התפוצות - כמי שקיומם תלוי בישראל.

היחס של הממשלות בישראל ליהודי התפוצות השתנה אף הוא לאורך השנים. בשנות ה-50 רווחה בהנהגת ישראל התפיסה כי היא זקוקה לתיווך של יהודי ארצות הברית - במגעיה עם הממשל האמריקני. בשנות ה-50 נמנע הממשל האמריקני מלהזמין את ראש הממשלה דוד בן גוריון לביקור רשמי בארצות הברית. רק ב-1960 ביקר בן גוריון, לראשונה מזה תשע שנים, בארצות הברית - כאשר קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בְרנדייס, ובהזדמנות זאת - נפגש בפעם הראשונה עם נציגי הממשל האמריקני. אבל בשנות ה-70 נהפכו המגעים בין המנהיגים הפוליטיים בישראל לבין הממשל בארצות הברית למגעים ישירים וחבריים. וכך, בעקבות הידוק הקשרים עם הממשל האמריקני, נוצרה בהנהגת ישראל תחושה, שישראל זקוקה פחות לתיווך הדיפלומטי של יהודי התפוצות.