| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
החקלאות. האימפריה העבאסית היתה עשירה באוצרות טבע רבים: אדמות פוריות בעמקי-נהרות מושקים, אשר הניבו יבולים עשירים; ומבחר של מתכות מסוגים רבים, שנחצבו מבטן האדמה במקומות רבים באימפריה. כן היתה בה תחבורה מסועפת לאורך נהרות ובדרכים. כל אלה הניחו יסוד לכלכלה איתנה המבוססת על חקלאות, מלאכה, תעשיה ומסחר מפותחים, שהעשירו את קופת המדינה ושכבות רחבות של התושבים. החקלאות עמדה במרכז הכלכלה העבאסית מבחינת היקפה, מספר העוסקים בה וההכנסה ממנה. התנאים להתפתחות היו טובים ביותר: אדמה פוריה המושקית במי נהרות ואיכרים חרוצים. המימשל העבאסי סייע רבות לחקלאות משום שעיקר הכנסות המדינה היו מענף זה. נחפרו תעלות חדשות ושופצו ישנות, כפרים שוקמו ונסללו דרכים. העבאסים, בניגוד לאומיים, הקנו לאיכרים זכויות-בעלות גדולות יותר והנהיגו שיטת מיסוי צודקת יותר, המושתתת על אחוז מהיבול ולא על מיכסה קבועה. השלטונות יזמו מפעלי השקאה נרחבים, ייבשו ביצות והגדילו את שטחי האדמה המעובדים. פעולות אלה סייעו ליצירת מצב רגיעה ורווחה באימפריה ולקשירת האיכרים לאדמתם. לטיפול ושיפור מיוחדים זכו אזורי הפרת והחידקל בקירבת הבירה. החידקל חובר לפרת באמצעות תעלה על-יד העיר אנבּאר, ושם נחפרה הרשת הגדולה ביותר של תעלות השקאה. גם ח'ראסאן לא נפלה בפוריות חקלאותה, ובח'ארא על עמקי-הנהרות סביבה היתה מעין גן-עדן של ירקות, פירות, פרחים וצמחי תעשיה מסוגים שונים. היבולים העיקריים של האימפריה העבאסית היו: חיטה, שעורה, אורז, כותנה, תמרים, ירקות ופירות. התעשיה. הענף המרכזי במלאכה ובחרושת העבאסית היה ענף הטכסטיל. ברחבי האימפריה ייצרו אריגים מסוגים מגוונים ביותר לצריכה, למותרות וליצוא. בדי כותנה ייצרו בעיקר במצרים, משי – בפרס וטרנסאוקסניה, שטיחים – במקומות רבים ובמיוחד בפרס ובארמניה. בטרנסאוקסניה ייצרו – פרט לסוגי אריג ושטיחים – גם סבון, מוצרי מתכת, פרוות, כלי נשק ועוד. במחוזות סוריה – כלי זכוכית ומוזאיקה. התעשיה המבוססת על מחצבים היתה מפותחת, בעיקר תעשית נשק ותכשיטים. מרבצי המתכות הגדולים היו פזורים: זהב וכסף בח'ראסראן, נחושת באספהאן, ברזל בפרס, לבנון ומרכז אסיה, כסף ועופרת – בכַּרמאן ובמקומות אחרים. מן המפרץ הפרסי הובאו גם פנינים לרוב. באימפריה העבאסית ייצרו גם נייר, לאחר ששבויים סיניים – מומחים לייצור נייר – נפלו לידי העבאסים עוד במאה השמינית, ולימדו מוסלמים מסמרקנד מלאכה זו. מסמרקנד התפשט ייצור הנייר לעיראק בימי הארון אלרשיד, ולמצרים הגיע בשנת 800 לערך והמשיך להתפשט בכל העולם המוסלמי – עד מרוקו וספרד. המסחר. השפע בתוצרת חקלאית ובמוצרי תעשיה, רשת הדרכים הימיות והיבשתיות, הבטחון הרב בדרכים, היציבות המדינית ויחסי השלום עם השכנים, המצב הגיאוגרפי הנוח של האימפריה העבאסית בין המזרח הרחוק לאיזור הים התיכון ואירופה – כל אלה נתנו אפשרות לפיתוח מסחר בקנה מידה עצום. עיקר המסחר היה סחר החוץ, יבוא ויצוא של סחורות מארצות רבות ורחוקות ואליהן. הקשר לדרום-מזרח אסיה ולמזרח הרחוק – הודו, ציילון, איי הודו וסין, התנהל הן דרך הים, מנמלי המפרץ הפרסי, והן דרך היבשה, בדרכים ההולכות להודו דרך אפגניסתאן, ולסין דרך אסיה המרכזית. הסוחרים הביאו מארצות אלה מיני משי, תבלינים, בשמים, עצים, חרסינה, כלי כסף וזהב, תכשיטים וכדומה. מסין והודו במיוחד הובאו חיות שונות, אבנים טובות, עצים יקרים ועוד. כן הגיעו המוסלמים במסעותיהם עד רוסיה – דרך הים הכספי, הים השחור והערכה האסיאתית, והביאו משם סוגי פרוות ומיני עורות, ענבר, בקר וכיוצא בזה.על המסחר עם עמי רוסיה והצפון מעידים מטמונים של עשרות אלפי מטבעות מוסלמיות מן התקופה העבאסית, שנמצאו בארצות סקנדינביה, ויש מקום להניח רכי הועברו לשם על-ידי סוחרים-מתווכים בולגזרים וכזרים, שבאו במגעי-מסחר עם המוסלמים בערבות רוסיה. גם על אפריקה לא פסחו הסוחרים המוסלמים והביאו משם בעיקר עבדים שחורים וזהב. מבחר הסחורות העצום, שהובא על-ידי הסוחרים העבאסים, לא שימש את צרכי האימפריה בלבד, אלא נועד גם ליצוא לארצות אחרות. זאת ועוד: הסוחרים המוסלמים ייצאו לארצות חוץ גם את תוצרת ארצם, כגון מוצרי חקלאות, סוכר, כותנה ומוצרי תעשיה – צמר ועוד. אך שלא כתעשיה, לא קיבל המסחר עידוד מהמדינה. אמנם, הסוחר היה מכובד ביותר בחברה העבאסית והטביע את חותמו על התפתחות הספרות והדת, אולם יחד עם זאת נאלץ לעמוד במאבק מתמיד נגד הפקידות החמסנית ונגד המונופולים שהמדינה הנהיגה מאוחר יותר על מצרכים מסויימים. במסחר מילאו תפקיד חשוב היהודים, אשר יכלו לקשר בין מזרח האימפריה המוסלמית ואירופה הנוצרית הודות לקשריהם המשפחתיים, לשונם המשותפת (עברית!), האמון ההדדי ביניהם וההסתמכות על חוק ומשפט אחידים.20 הבנקאות. הבנקאות, שבראשיתה היתה מבוססת על השולחני ("צַראף"), התפתחה בקנה-מידה נרחב בעיקר הודות להתרחבות המסחר. הוקמו בנקים עם סניפים שעבדו בשיטה של צ'קים, מכתבי-אשראי וכדומה. כך, למשל, אפשר היה לגבות במרוקו צ'קים משוכים על בנק בבגדאד. מרבית הבנקאים היו יהודים ונוצרים, וזאת עקב איסור לקיחת הריבית על מוסלמים. המטבעות העוברות לסוחר באימפריה העבאסית היו כמקודם הדרהם הפרסי (מכסף) שהיה נהוג במחוזות המזרחיים, והדינאר הביזנטי (מזהב) במחוזות המערביים. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
