מי אינו אוהב את עיר מולדתו, מי אינו קושר לה כתרים, ותהא זו עיירה קטנטונת עם עיר-בירה מפוארת? וכי למה לא אוהב את קראקוב שלי? ובכלל, הייתכן לא לאהוב את קראקוב? אפילו ויסלה הנהר – כנאמר בשיר עממי – אך ראה את קראקוב מיד התאהב בה ולאות אהבתו אליה הקיפה בסרט של תכלת. מלבד סרט תכול של הוויסלה מקיפה את קראקוב מחגורת ירוקה של שדרת-ערמונים נהדרת – אותם "פלאנטי" של קראקוב ששמם יצא לתהילה. שם עברה עלי ילדותי המאושרת הפטורה מדאגות, שם עברו עלי נעורים מלאי חלומות ותקוות עד גיל הבגרות – תור התבוסה. עד עצם היום הזה שומעות אוזני את נפץ הערמונים ועיני תרות אחרי הכדורים הנוצצים, שסימן חִווריין להם באמצעיתם – אישון הערמון הניבט מתוך כסותו הקוצנית. היינו מרבים לאסוף את הערמונים האלה, שוזרים אותם בשרשרות ארוכות, קישוט לסוכה בחג-הסוכות, או שיחקנו בהם בכעין ביליארד ביתי. הילדות הקטנות היו מתקינות להן מהערמונים רהיטים לבובותיהן.

ערמוני-הסתיו בשדרות של קראקוב: שבילים מכוסי שטיח עלים מתים בגון החלודה. ערמוני-האביב – צחורים, תמירים ורעננים, מלאי שמחה ותקווה. השדרות האלה, שהקיפו את קראקוב במחגורת-אהבה, הובילו אותי בימי ילדותי אל ארמון-המלכים ואוול, ובטרם החליקו רגלי הקטנות בסנדלי-בר ענקיים (שחובה היתה לקשור אותם על גבי הנעליים) על רצפות חדרי-המלכים, בטרם התחלתי לבקר בקתדלרה של ואוול כדי "להרהר באנדרטת התהילה", בטרם קלטו אוזני את סיפור הפעמון "זיגמונט" שהותך מתותחי שלל-הניצחון על אויבי פולין – כבר הזלתי דמעה על גורלה האכזר של "הנסיכה ואנדה, שלא רצתה בגרמני" והעדיפה להטביע את עצמה בגלי הוויסלה מאשר להינשא לזר. לבי הלם כפטיש כל-אימת שעברתי עם המטפלת שלי על פני "מאורת הדרקון", שנהג לבלוע לארוחת-בוקר בתולה מיפהפיות המקום. איזה סיפורים נוראים לדמותו של משורר או ילד רך! למרבה המזל, עמד בימים הקדומים ההם מקצוע הסנדלרות בסימן פריחה וגם מערות גפרית נמצאו כנראה בסביבה. לא ייפלא ששוליית-הסנדלר סקוּבה, שהבין כנראה גם באמנות-המטבח, נחלץ והכין כבש ממולא בגפרית והניחו בפתח מאורתו של הדרקון-הזללן: איזו תבערה בלועה של המפלצת! איזו דליקה במעיים! צריך היה לגמוע את הוויסלה כולה כדי לכבותה! והנהר הנאמן לא חשך את מימיו. הבטן של המפלצת התנפחה כמו בלון והתפוצצה. קול הנפץ האדיר הרעיד את הסביבה כולה וההד מצטלצל עד היום הזה בקראקוב. המלך קראקוּס מינה את שוליית-הסנדלר לשלישו ומאז מתגאים הסנדלרים בפולין במסורת מפוארת – עד הגיבור הלאומי, הסנדלר הווארשאי קילינסקי.

אך הבה נחזור לוואנדה: כמה גֵאות היו הקראקובאיות, שדחו את חיזורי המלך אשר הגיע אליהן במרכבה רתומה לשישה זוגות סוסים. האחת הטביעה עצמה בגלי הוויסלה והשניה העדיפה להגיע את צווארה הלבן לגרזן התליין מאשר להינשא למלך שלא אהבה. כשכרתו את ראשה, בכו המלאכים, ואיך יכולתי אני – ילד רך ששמע את האגדה – להתאפק ולא לבכות על גורלה המר של בת קראקוב היפה? ולצדן של האגדות שמעתי גם על אסתר'קה. לא בת קראקוב היתה, אלא בת אופוצ'נו, עלמה יהודיה היתה, שלא סיימה את חייה בגלי הוויסלה ואף לא הגישה את צווארה לגרזן התליין. היא נענתה לחיזוריו של המלך הפולני קאז'ימייֶז' הגדול ואף ילדה לו שני בנים ושתי בנות. אך למרבה הצער, אף-על-פי שלא היו לו לקאז'ימיז' ילדים מנשותיו החוקיות, לא הכירו הפולנים בבניה של אהובתו כיורשים-לכתר. וכך, עם מותו של קאז'ימיז' הקיץ הקץ על השושלת המפוארת של הפיאסטים.

וכאן משתלב הוואוול שלי עם בית-הכנסת הקראק ובאי העתיק – "אַלטע שוּל". אגדות של קראקוב המלכותית וקאז'ימיז' היהודית. האזנתי להן בטיילי עם אבי ז"ל בצהרי יום-הכיפורים ברובע היהודי, בבתי-הכנסת שבכל קרן רחוב, או בבית-העלמין הקטן של רמ"א הגדול.

שתי חנויות היו לו לאבי יעקב גרוס משני עברי הכיכר הראשית – רינֶק גלובני בקראקוב, ושתיהן היו סגורות ומסוגרות ביום-הכיפורים. אבל בשבתות היה אבי פותח את דלתות חנויותיו לרווחה, תוך התכחשות למוסר הוריו האדוקים. דבר זה גרם לאבי מפח-נפש מסויים, אבל הוא לא יכול – כפי שנהג לומר – להרשות לעצמו שבוע-מסחרי בן חמישה ימים. חנויות הסוחרים היהודים בקאז'ימיז' היו סגורות בשבת, אבל ביום א' – יום המנוחה הרשמי – אפשר היה להיכנס אליהן ב"כניסה האחורית". השוטרים שומרי-החוק לא נהגו להעלים עין ומשום כך הופקדו משמרות נערים יהודים מדי יום א' על כל פינות הרחוב קראקובסקה, וכשהופיע בפאתי הרחוב שוטר שליח-השלטון, מיד נשמעה הסיסמה מפי הנערים, והלקוחות, שהיו באותה שעה בתוך החנות, נשתתקו ועצרו את נשימתם עד עבור זעם. אחר כך התנהל שוב המסחר כדרכו הקראקובאית.

בכיכר הראשית של קראקוב לא היו תמורנים כאלה אפשריים, לא-כל-שכן בחנות המפוארת של אבי, חנות של חרסינה-בדולח-ונברשות, אשר בחזיתה היו שני חלונות-ראווה עצומים, גלויים לכל עין. על כן היתה חנותו של יעקב גרוס סגורה ביום א' ופתוחה בשבת.

***

אבל בחגים העיקריים, בראש-השנה, ביום-הכיפורים ובראשון-של-פסח היתה חנותנו נעולה ואנו – שלושת הבנים – היינו הולכים עם אבא – ל"טֶמפֶּל" – "מיקדש הפרוגרסיבים" שברחוב מיודובה. שם האזנו בנפש חפצה לדרשותיו של הנואם בחסד, ד"ר יהושע טהון, מנהיג הציונים הקראקובאים, שבדרשותיו רמז על ציון כעל פתרון ל"בעיה היהודית". "לא בעד תכונותינו הרעות שונאים אותנו אלא בעד הטובות" – היה ד"ר טהון מרעים בקולו מעל הבמה. הוא היה ציר בפרלמנט הפולני – ה"סיים" – ודיבר פולנית צחה ורהוטה כרוב יהודי קראקוב – גם אלה שהיו להם פיאות וזקנים.

נשתתקו צלילי "כל נדרי" האחרונים וד"ר טהון עלה על הבמה. רעד עבר בקהל. שעה ארוכה שתק האיש, סוקר בעיניו את הקהל שגדש את האולם הענקי מפה-אל-פה, ואז פתח בדברים חרישיים "מאזיני יראי-השם"... ומיד אחר כך הפריח לחלל האוויר פסוק מהתפילה או מן ההפטרה ואט-אט היה מגביר קולו ומפליג בדרשתו עד שהגיע לטונים גבוהים, כשהוא מטיח האשמות כבדות בצוררי-ישראל ושופע דרכי נחמה ותקווה לעם-הנצח. דבריו היו מלאים אהבת-ישראל, אך הוא לא חשך את שבט-ביקורתו מ"האריסטוקרטים היהודים", אותם אדונים חובשי-צילינדרים שבאים לבית-הכנסת פעם אחת בשנה, בליל כל-נדרי, "אסימילנטים חובשי-פראקים" היה מכנה אותם. דרשותיו של ד"ר טהון הן שמשכו את הקהל אל ה"טמפל". ההמונים הקשיבו להן בחרדה, בפה פעור, ועוד זמן רב לאחר החג נהגו לצטט מתוכן ולנתח את משמעותן.

(קטע מהספר "היה היה בית")