האידיאולוגיה הלאומית שהניעה את תנועת "חיבת ציון" יצרה את הציונות המעשית. כעבור שנים ספורות, בעקבות פעילותו של הרצל, התפתחה התנועה הלאומית היהודית כתנועה פוליטית, והיא דגלה בציונות מדינית. בצד הציונות המעשית והציונות המדינית התפתחו בשלהי המאה ה-19 בקרב העם היהודי עוד אידיאולוגיות לאומיות. חלקן - בתוך התנועה הציונית, וחלקן - מחוצה לה. אידיאולוגיות לאומיות אלה ביטאו זרמים ומחלוקות בלאומיות היהודית.

האידיאולוגיות הלאומיות אבחנו את הקשיים של הקיום היהודי, הציעו פתרון למצב, והציגו אמצעים להשגת הפתרון. בהגדרת הקשיים של הקיום היהודי התגלה לעתים דמיון בין האידיאולוגיות הלאומיות, אבל בהצעת הפתרון הוצגו רעיונות שונים לפתרון קשיי הקיום של העם היהודי. בהשפעת הסביבה הכילו האידיאולוגיות הלאומיות רעיונות מן הליברליזם ומן הסוציאליזם, ובצדם - רעיונות של אמונה דתית.

האידיאולוגיות הלאומיות קשורות בשמם של אישים מרכזיים והארגונים שהקימו. למשל, הציונות המדינית קשורה בשמו של הרצל ובהקמת הקונגרס הציוני. בצד אותם אישים פעלו עוד אנשים שהפיצו את האידיאולוגיות הלאומיות היהודיות ופעלו לביסוסן. יש הטוענים כי שנת 1897 הייתה שנה מיוחדת כי היה בה ביטוי למגוון האידיאולוגיות הלאומיות. בשנה זו התכנס הקונגרס הציוני הראשון, ומנגד נוסד גם הבונד - שביטא אידיאולוגיה לאומית לא ציונית. ועוד, בשנת 1897 יצא לאור באודסה כתב העת " השילוח" על ידי אחד העם, מייסד זרם הציונות התרבותית-הרוחנית, וגם הודפס ספרו של שמעון דובנוב שייצג את האוטונומיזם.