החלוקה לדגמי הלאומיות מבחינה בין הלאומיות האזרחית, שנשענה על עקרונות הרציוליזם וההשכלה, לבין הלאומיות האתנית שהושפעה מן הרומנטיקה.
הלאומיות היהודית נחשבה ללאומיות אתנית. תרמו לכך תפיסות שטענו כי העם היהודי קיים מדוֵרי דורות, כבר בתקופה המקראית. ההזדהות עם הדת היהודית חיזקה את תפיסת הלאומיות היהודית כלאומיות אתנית. נוספה לכך ההבנה כי הקיום של העם היהודי אינו כרוך בדת אלא ברגש הלאומי. אחד העם טען כי בתקופה של חילּון, כאשר הדת מאבדת מחשיבותה, עולה חשיבותו של הרגש הלאומי שקיים בעם מאז ומעולם. אחד העם תכנן לחזק את הרגש הלאומי על ידי הכשרת הלבבות ועל ידי הקמת המרכז הרוחני התרבותי. כלומר, הוא ראה בלאומיות היהודית לאומיות אתנית, תרבותית ואורגנית, אף על פי שלא העמיד בראש את הצורך בהקמת מדינה יהודית.
מי שראו בלאומיות היהודית לאומיות אתנית - דבקו בעיקר בקשר לארץ ישראל, למולדת ההיסטורית, וסברו שרק בה יכולים לבוא לידי ביטוי ייחודו ותרבותו של העם היהודי. לטענתם, תפקידה של התנועה הציונית היה לעצב מחדש את היסודות הקדומים המשותפים לעם היהודי כולו - היסטוריה, ארץ, שפה, אבות האומה. יסודות של הלאומיות האתנית הופיעו גם בלאומיות האירופית. לדוגמה, הלאומיות הגרמנית הדגישה יסודות קדומים של קרבת דם.
לעומת זאת הלאומיות שהציגו פינסקר, הרצל ונורדאו התאימה לעקרונות הלאומיות האזרחית. אמנם הם הגיעו לפתרון הלאומי רק לאחר שגילו את כוחה הדורסני של האנטישמיות המודרנית, אבל בפתרון המדיני שהציעו כיוונו ליצירת חברה מודרנית ופלורליסטית, כמו שהציעה הלאומיות הצרפתית.
הרצל הציע מדינה ליברלית שתהיה לה תרבות אירופית. ב"אלטנוילנד," החיבור האוטופי שחיבר, תיאר הרצל מדינה יהודית שתׂשרור בה סובלנות דתית בין יהודים, נוצרים ומוסלמים והיא תושתתְ על תרבות אירופית - תיאטרון ואופָרה, ניקיון ונימוסים. לכן תחילה לא הקפיד הרצל על בחירת הטריטוריה דווקא בארץ ישראל, והסכים לכל טריטוריה שתקלוט את היהודים. זיכרונות הקשורים בטריטוריה ההיסטורית בארץ האבות, שיש בהם מיסודות הרומנטיקה של הלאומיות האתנית - לא היו מעשיים בעיניו. ברוח עקרונות הליברליזם דמיין הרצל יחסי שוויון בין התושבים, ומתן זכויות אזרחיות מלאות לערבים.
