מגמה של הגבלה בזכויות היהודים ודחייתן בהשפעת קשיים כלכליים ואווירה לאומנית - שררה גם ברומניה. רומניה לא הייתה מדינה חדשה, אבל שטחיה גדלו מאוד לאחר המלחמה. המיעוט הגדול ברומניה היה המיעוט ההונגרי 2 - מיליון הונגרים. נוסף עליהם היו ברומניה גם אוקראינים, אְרמנים ויהודים.

לאחר המלחמה חיו ברומניה כ-750 אלף יהודים. הממשל הרומני התחמק מלהעניק ליהודים שוויון זכויות אזרחי מלא; ולבסוף עשה זאת רק כאשר מעצמות המערב איימּו כי בלי שוויון אזרחי מלא לכל המיעוטים, כולל ליהודים, לא יאושר הסכם השלום עם רומניה, וגבולותיה לא יוכרו.

מגמה זו של איומים מצד מדינות המערב והתחמקויות מצד הממשל הרומני ליוותה את מתן הזכויות ליהודים ברומניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כך קרה שליהודים ככלל היו זכויות אזרח, אך היו יהודים שזכויות אלו נשללו מהם בשל תקנות שונות או בשל עמדת רשויות השלטון באזור מושבם.

האוטונומיה של הקהילות היהודיות ברומניה הוכרה רק לאחר מכשולים רבים. ההכרה באוטונומיה הייתה חשובה גם מבחינת מעמד הקהילות וגם מבחינה תקציבית, ולכן היהודים נאבקו עליה. ואולם בדיוק מאותה סיבה עצמה לא מיהר הממשל הרומני לממש את החוקים בעניין היהודים, גם לאחר שהתקבלו באופן רשמי. פקידים בממשל הרומני ניצלו את חוסר הסדר שאפיין את הממשל והקשו על היישום המלא של החוק.

בין שתי מלחמות העולם סבלו היהודים ברומניה מפוגרומים ומהתנכלויות לנפש ולרכוש. השלטון הימני השתמש באלימות אנטישמית זו לצרכיו, ובדרך כלל לא בלם אותה. המדיניות האנטישמית נחשבה למדיניות פטריוטית, משום שקידמה את התפיסה של "רומניה לרומנים". ארגון משמר הברזל הוביל את המדיניות האנטישמית, ורעיונותיו סחפו אחריהם פוליטיקאים רבים. כמו במדינות אחרות, גם ברומניה התעצמה המגמה האנטישמית לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.