| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מימיו הראשונים של הכיבוש קשרה אירנה סנדלר בין שני העיסוקים המקצועיים שלה: הרשמי, בעיריית ורשה; והבלתי רשמי, במחתרת. שניהם שירתו את אותה מטרה: הצלת יהודים, ילדים ומבוגרים, שהכובש הגרמני דן למוות. המחלקה שאירנה עמדה בראשה התמחתה במציאות מקלט לילדים שהצליחו להימלט מן הגטו בכוחות עצמם, בהוצאת ילדים בגילים שונים מן הגטו ובארגון חייהם בצד הארי. הילדים – בהתאם לגילם, למינם ולמראה החיצוני שלהם – נמסרו לטיפול בבתי משפחות פולניות או הועברו למנזרים ולמוסדות חינוך חילוניים. הנוער הבוגר הצטרף – לא בלי קשיים – ליחידות של פרטיזנים. לפני הוצאת ילד מן הגטו נבדקו בקפידה הרקע המשפחתי, החינוכי והתרבותי שלו. לעזר רב בתחום זה היו אנשים בעלי קשרים בקהילה היהודית וכן אנשי צֶנטוס (אווה רכטמן). חשוב היה לדעת באיזו מידה שולט הילד בשפה הפולנית. צריך היה להכין לו תעודת לידה מזויפת. לעזר רב בהשגחה היו הכנסיות הקתוליות. אירנה סנדלר: "אחרי הטבח ההמוני שבו חוסלו המבוגרים נותרו רק ילדים עזובים, חסרי ישע ובודדים. הדרך הטובה ביותר להצילם היתה, כמובן, בהוצאתם מן הגטו אך לא יכולנו להוציא את כולם בבת אחת. בינתיים נאלצנו לספק מזון וטיפול הולם לאלה שנשארו מאחורי החומות. הרחובות מלאו ילדים מקבצי נדבות. ראינו אותם כשנכנסנו לגטו. כעבור שעות ספורות, בצאתנו מן הגטו כבר ראינו את גוויותיהם, מכוסות בעיתונים ישנים." רותה סאקובסקה,37 שתיעדה את החיים בגטו, מתארת בפרטים את מצוקת הרעב בגטו שהחמירה והלכה בהתמדה. בספטמבר 1941 קיבלו תושבי הגטו תלושי מזון לשני קילוגרם וחצי לשם בחודש. ואולם כבר בנובמבר צומצם התלוש לשני קילוגרם בלבד. "המבוגרים היו חולקים את המנה הזעירה הזאת עם ילדיהם," מציינת סאקובסקה. באמצע יולי, סמוך לתחילתה של האקציה הגדולה, עלו המחירים של כל מצרכי המזון בגטו. מחירה של כיכר לחם שמשקלה קילוגרם אחד עלה מעשרה זלוטי לעשרים, ולאחר מכן, בקפיצות נחשוניות, הגיע לחמישים זלוטי. מחיר קילוגרם תפוחי אדמה עלה מחמישה זלוטי לשלוש מאות. בייאושם "התנדבו" יהודים רבים ל"נסיעה" אחרי שפורסם כי כל נוסע יקבל לדרך שלושה קילוגרמים לחם וקילו אחד של ריבה. "היינו מגיעות גם למשפחות שידענו כי ילדיהן עדיין איתן," נזכרת אירנה. "אמרנו כי באפשרותנו להציל את הילדים על ידי הוצאתם מן הגטו. כמעט תמיד הוצגה לנו השאלה: מי ערב להצלחת הפעולה? היה עלינו להשיב בכנות כי אין ביכולתנו להבטיח בוודאות שהפעולה תצלח. הייתי אומרת בגילוי לב שאין כל ביטחון שאצליח לצאת בשלום עם הילד שלקחתי באותו יום. הייתי עדה לוויכוחים קשים. למשל, האב הסכים למסור את הילד אבל האם התנגדה בתוקף. סבתא היתה מחבקת את נכדתה הקטנה בזרועותיה בדמעות: 'לעולם לא אפרד ממנה'. לעתים קרה שהייתי חוזרת על עקבותי בלי הילד שרציתי להציל. למחרת חזרתי למקום כדי לבדוק מה עלה בגורל המשפחה. היה קורה שמצאתי את הבית ריק מאדם. כולם כבר היו באומשלאגפלאץ. "אחת הנשים שסירבו למסור את בנה היתה אשתו של ארתור זיגלבוים.38 'יהא גורלי אשר יהא, זה יהיה גם גורלו של ילדי,' השיבה לאשת הקשר שלי שביקשה למצוא לילד הקטן מקום מסתור בטוח. שניהם נספו בימי המרד בגטו ורשה, במאי 1944. 39 "עיני האמהות, שהחליטו להפקיד את ילדיהן בידינו, מלאו דמעות," מספרת אירנה. "כמה קשה היה לכל אחת מהן להשתחרר מאחיזתה של כף היד הקטנה! מי יכול היה לדעת אם אי פעם יראו עוד את הילד שלהן. "אמהות שהפקידו את ילדיהן ופעוטותיהן בידי זרים בתקווה שישרדו, היו גיבורות מלחמה אמיתיות," אומרת קטז'ינה מלוך, מארגון ילדי השואה. אירנה סנדלר: "היו אמהות יהודיות שהכינו את ילדיהן במשך חודשים רבים לחיים בצד הארי. הן הרגילו אותם בהדרגה לאמץ את זהותם החדשה. 'אתה לא איציק, אתה יצק. את לא רחל אלא רומה. ואני אינני האמא שלכם; הייתי רק עוזרת בית בדירתכם. תלכו עם הגברת הזאת ואולי שם מחכה לכם אמכם האמיתית." אחרי ארבעים שנה שאל את אירנה אחד הניצולים כיצד יכלה אמו למסור אותו לידי זרים. "אמך, אדוני, מסרה אותך מתוך אהבה," השיבה לו.40 היו כמה דרכים להוציא את הילדים מהגטו. להצלחת המבצע נדרשה לפעמים עזרת המשטרה היהודית. אירנה סנדלר: "היה עלינו לדעת מאילו בתים יוציאו את האנשים לאומשלאגפלאץ. ניצלנו גם את רצונם הטוב ועזרתם של מלווי קבוצות נוער שיצאו לעבודה בצד הארי. קשה מאוד היה להוציא נערות ונערים מתבגרים בודדים. צריך היה לאתר קבוצה שלמה שיצאה לעבודות חוץ בליווי שוטר יהודי שגם הוא מאס באכזריות החיים בגטו ורצה להימלט. במשך ימים אחרים נאלצנו לשכן את הקבוצה כולה אצל משפחות פולניות שיכולנו לתת בהן אמון, ורק כעבור זמן מה אחת מאיתנו היתה מלווה את הקבוצה ליערות – כמובן בתיאום מלא עם מנהיגי הארגונים המחתרתיים. "שיטה שונה נקטנו להוצאת הילדים הקטנים. בדרך כלל היינו מוציאות אותם דרך בניין בתי המשפט ברחוב לשנו. לבניין, כאמור, היו שתי כניסות: אחד בצד הגטו והשנייה – בצד הארי, ברחוב אוגרודובה. הודות לאומץ לבם של שומרי הסף אפשר היה להימלט עם הילד תוך ניצול המעברים האלה. לאחר מכן הסענו את הניצולים בחשמלית, באמבולנס או במכוניות של מכבי אש – תמיד בסיוע הנהגים שידעו את סודנו. אחד מנהגי החשמלית, לאון ששקו,41 היה מקבל את הילד ומיד יוצא לדרך. את הילדים הבוגרים יותר צירפנו לקבוצות העבודה. "בדרך זו הצלנו את סטפן הקטן, היום איש בגיל העמידה המתגורר ליד גבולה המערבי של פולין. כיוון שאין בידו תעודת לידה מקורית, אלא רק משוחזרת, הוא אינו יודע את גילו המדויק. הוא סיפר לי כיצד לבש את המעיל של האיש שליווה אותו, תחב את כפות רגליו היחפות לתוך הנעליים גדולות ממידתו והחזיק בחגורת מכנסיו של המלווה. הודות לעזרתם של מלווי קבוצות הנוער יכולנו להעביר את הילד בחלוף הסכנה המיידית לידי אשר קשר שהמתינה לו במקום שנקבע מראש. במקרים אחרים הוצאו הילדים מהגטו בתוך שקים, בקופסאות גדולות ובסלי אשפה. את התינוקות היינו מרדימות ומבריחות אותך בתוך קופסאות עם פתחים שאפשרו להם לנשום. המעבר נעשה באמבולנסים שנכנסו לגטו לצורך חיטוי. במבצעים אלה ראויה לציון במיוחד עזרתו ותושייתו של נהג האמבולנס אנטוני דוברובסקי." בדיוק כך ניצלה אלז'בייטה פיצובסקה, שלדבריה היו לה שלוש אמהות. אמה הביולוגית, היהודייה, שהיא איננה זוכרת (אין לה אפילו תצלום שלה). אמה השנייה – הפולנייה סטניסלבה בוסולדובה – שגידלה אותה ואמה השלישית, אירנה סנדלר, שהצילה את חייה. היו ילדים שהוברחו דרך מרתפי הבתים שעמדו על גבול הגטו והשכונות הפולניות. גם תעלות ביוב שימשו כנתיבי בריחה. בדרך זו יצא מן הגטו פיוטרוש זיסמן בן הארבע, היום פיוטר זטינגר, בן שישים פלוס, מהנדס שהשתקע בשוודיה.42 אשת הקשר הביאה אותו לאירנה סנדלר באישון לילה, יחד עם אחותו. היה צריך לרחוץ מיד את הילדים ולכבס את בגדיהם, אך התברר שאין בבית סבון. אירנה לא היססה רגע; היא פנתה לשכנה בבקשת עזרה. למחרת העירה לה השכנה: "בוודאי השתגעת, בלילה לעשות כביסה?" לילדים שהוצאו מהגטו הונפקו תעודות טבילה ולמבוגרים – תעודות זהות. בלי התעודות לא ניתן היה לקבל עבורם תלושי מזון, והן היו חיוניות בשעות שהגרמנים החליטו לערוך ביקורת. אירנה סנדלר: "בעלה של אחת הקשריות שלנו עבד בלשכת מרשם התושבים. הודות לו השגנו, בדרכים חשאיות, תעודות זהות אותנטיות, עם טביעת אצבע אמיתית. לאחר מכן, שוב בדרך מחתרתית, נרשם הניצול כתושב קבע אצל סטניסלבה בוסולד, שניהלה את ענייני הבית ברחוב קאלושינסקה 5, ברובע פראגה. סטניסלבה בוסלדובה היתה מוכנה לעשות הכול כדי לסייע בהצלת נפשות, ילדים ומבוגרים. "מציאת מקום מסתור למבוגרים היתה צרה צרורה. לעתים קרובות הם לא היו מודעים להכרח להיות שקטים ככל האפשר בדירות האנשים שאירחו אותם תוך סיכון חייהם. הם לא הבינו שאפילו מבט תמים מבעד לחלון או יציאה למרפסת כרוכים בסכנה לעצמם ולמארחים גם יחד. "לאחדים מהם היה 'מראה טוב' (כלומר, מראה 'לא יהודי'); איתם הכול היה קל יותר. בעלי 'מראה טוב' – בעיקר נשים – לא עוררו חשד ולא משכו תשומת לב מיוחדת. "כדי לא לעורר חשדות אצל השכנים, היה הכרח להחליף בכל פעם מקום מגורים. פחדנו מעיניהם הבולשות של שכנים, שתמיד היו ערים לכך כי משפחה מסוימת קונה יותר מצרכים מזון, בעיקר לחם. השכנים יכלו לנחש שהמשפחה, שהתחילה לצרוך יותר מתמיד, נותנת מקלט למישהו." לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
