קראקוב, עיר הבירה של השלטון הגרמני, היתה הראשונה בערי הגנראלגוברנאמנט שיצאה עם נשק ביד נגד הגרמנים.

משהוברר לכולנו שגורל היהודים נחרץ למוות, התחילו אנשינו בקראקוב לפעול במטרה להשיג נשק ולקשור קשרים עם המחתרת הפולנית במקום. את האקדח הראשון כבשו "בידים ריקות". באקדח הראשון לקחו את השני. פעולות אלה בוצעו במתכוון באיזור הארי של העיר, כיוון ששם שרצו המוני חיילים ושוטרים גרמנים, וגם כדי למנוע עונש קולקטיבי, שעלול היה לעלות ליהודי קראקוב בהרבה קרבנות. בהשיגם נשק התחילו בטיהור האווירה בגיטו.

תנאי פעולתם של אנשי הארגון היהודי הלוחם בקראקוב היו קשים יותר משלנו, כי הגיטו היה קטן יותר, מספר היהודים היה מועט, ואת הלוחמים הכירו.

פעם אחת אירע ששוטרים יהודים הקיפו את בית-המפקדה שבו נמצאו חברנו לאבאן, ואתו החברים דולק ליבסקינד ושמעון דרנגר, שניהם מראשי עקיבא, ולקחו אתם את דולק. בדרך שלף דולק אקדח ואיים על השוטרים. אלה נבהלו וברחו והוא חזר למפקדה. אולם מאז היה ברור שעל מארגני המרד לעזוב את הגיטו, שאם לא כן יפלו בידי בוגדים ויימסרו לידי האויב עוד לפני חידוש האקציה, שצריכה היתה לשמש שעת-האפס לפעולות ההתקוממות.

אותו זמן עברו הלוחמים לצד הארי והתחילו מארגנים מעשי חבלה פרטיזניים: שלחו קבוצות ליערות, תכננו פעולות חבלה ברכבות לא הרחק מן העיר, והמשיכו בהתנפלויות על גרמנים בודדים ששוטטו ברחובות העיר ופרקו מהם את נשקם.

עזרו בפעולה, בייחוד בעצה טכנית, אנשי הפפ"ר. אולם בד-בבד עם הפעולות הללו התכוננו החברים בקראקוב לפעולות בקנה-מידה גדול היו להם תוכניות מרחיקות-לכת. והעיקר: הם האמינו בכוחותיהם להוציאן לפועל. לפני המבצע ביקשו להימלך בדעת החברים בווארשה ודרשו שיבוא חבר לבקרם. הראשון יצא אריה וילנר ולאחר מכן, לפי דרישתם, יצא יצחק צוקרמן, בליווי הקשרית הצעירה חוקה פולמן. אבל עד שהגיע למקום ואיתר אותם – כבר היתה תוכניתם מוכנה ואף נקבעו היום והשעה להתחלת הפעולה: ה- 22 בדצמבר.

תוכניתם היתה מיוסדת על מספר פעולות מרוכזות: להרוג גרמנים ברחובות העיר, לפוצץ מוסכים צבאיים, להטיל רימונים לתוך בתי-הקפה המפוארים בעיר והמיועדים רק לגרמנים, ולהפיץ בה בעת כרוזים נגד הכובש האכזר.

המבצע כולו אורגן באיזור הארי בתנאים הקשים ביותר כי רובם של הלוחמים ארשת פניהם היתה יהודית מובהקת.

אמנם, לאבאן ידע להסתדר בכל מצב. תחילה היה לובש מדי שוטר פולני ומתהלך חופשי ברחובות העיר כשהוא מצוייד בתעודות מזוייפות. אחר-כך "העלה עצמו" בדרגה והיה מהלך בראש חוצות במדי קצין גרמני וחגור נשק. לא כן האחרים. פניהם העידו בהם שיהודים הם והיו תמיד נאלצים להסתתר. נוסף לכך לא היו דירות לארגון הפעולות ולא קורת-גג להניח את הראש.

אחרי יגיעות מרובות מצאו בית עזוב. בית-חולים יהודי לשעבר, שעמד בשממונו בצד הארי של העיר. המקום שימש בסיס ראשי לאנשי הארגון הלוחם. פה מצאו הלוחמים מחסה ומכאן יצאו לפעולות ביום המיועד, ב- 22 בדצמבר 1942, נמצאו לאבאן ויצחק צוקרמן יחד בבסיס הארגון. לאבאן נתן את הפקודות ונדבר להיפגש למחרת היום, ב- 5 לפנות ערב, עם הלוחמים, שנועדו לחזור לבסיסם לאחר ביצוע הפעולות. אחר הלך יחד עם יצחק לדירתו; חדר מרתף בבית שהיה מיועד לגרמנים. אותו לילה קיימו דיון ממצה ותכננו תוכניות לפעולה בתוך הגיטו. בדיונים השתתף גם דולק ליבסקינד, חבר המפקדה בקראקוב.

בערב, לפני שעת-העוצר, הגיעו הקשרים אל נקודת-הקשר של המפקדה ומסרו שהפעולה בוצעה לפי התוכניות. הרגו אנשי גיסטאפו וקציני הוורמאכט, ואפילו הביאו את אקדחיהם, כן הציתו מוסכים וגם הטילו רימונים בבתי-הקפה שפגעו במבקרים גרמנים. הפעולה המוצלחת ביותר בוצעה בבית-הקפה "ציגאנאריה".

לימים נודע, ממקורות גרמניים ופולניים, שבפעולות אלה נהרגו שלושה-עשר גרמנים, חמישה-עשר נפצעו פצעים קשים ואחדים – פצעים קלים. באותו ערב הפיצו, כמתוכנן, את הכרוז הקורא לגלות התנגדות לגרמנים.

יש אומרים, כי לארגון הלוחם חדרו פרובוקטורים שעמדו בקשר עם הגיסטאפו; אחרים סבורים שעקבו אחרי מחלקי הכרוזים ובדרך זו הצליחו לגלות את בסיס הארגון. מה שידוע בבירור הוא, שהגרמנים הסתננו בלילה בלאט לבית-החולים העזוב ברחוב סקאווינסקה, ובלי שאנשינו הספיקו לאחוז בנשק אסרו את כל הלוחמים, והטילום לבתי-הסוהר של מונטלופי והלצלוב.

כאמור, נועד לאבאן עם החברים ליום המחרת. ואמנם, בשעה המיועדת הלך יחד עם יצחק צוקרמן לפגישה בבסיס הלוחמים. הבית עמד בסימטה צרה. עוד בדרך לשם נתעורר חשדו של לאבאן. הסימטה אינה מוצאת חן בעיני, אמר. תמיד שרר פה שקט ועתה הסתובבו בסביבה כמה טיפוסים חשודים. בדרך גם נזכר ששכח את האקדח. אף-על-פי-כן נכנסו לפרוזדור החשוך – לאבאן הראשון, משום שידע את הדרך, ויצחק אחריו. "האנדה הוך!" ("ידיים למעלה!") הרעימה בחלל פקודת הגרמנים כשהיא מלווה במטר יריות. יצחק קפץ מיד אחורנית. הוא הספיק לפתוח את דלת היציאה. פסע פסיעות ונפל-כדור פגע ברגלו ופצעו. אך כהרף-עין חזר וקם. הוא הבין שאין לו מה לאבד, ויצא דרך הגינה המקיפה את הבית אל הרחוב.

צלילות דעתו של יצחק לא נטשה אותו ברגע הקריטי – הוא התרחק כמה צעדים מהשער, נעמד ברחוב כמי שהיה אדיש למתרחש, והצית סיגריה. בחוץ כבר פשטו דמדומי-ערב. הטיפוסים החשודים, לבושים בגדים אזרחיים, שראו איש עומד ומעשן סיגריה ברחוב, היו כפי הנראה בטוחים שמשלהם הוא, ועברו על פניו מבלי שחשדו בו.

משהתרחקו, פנה יצחק לעבר השני של הסימטה. זמן-מה שוטט ברחובות כשרגלו הפצועה קשה שותתת דם, בלא שידע לאן לפנות. לרוע מזלו הכריזו הגרמנים באותו יום,לאחר ביצוע ההתנקשויות, עוצר לילה משעה 6, והנה מתקרבת שעת העוצר והוא עדיין אינו יודע מה יעשה.

אותה שעה מצא עצמו עומד על-יד כנסיה נוצרית ובפנים מתפללים אחדים. בלא לחשוב הרבה נכנס פנימה, כרע ברך כמותם ו"נצטרף" לתפילה. לאחר שהמתפללים נתפזרו, פנה לכומר וסיפר לו שהוא פצוע, הבורח מפני הגרמנים וביקש את עזרתו. אך הכומר המבוהל סירב להשאירו בכנסיה והוציאו החוצה.

הוא המשיך לשוטט ברחובות, עד שראה בית ועליו שלט כתוב רק בפולנית "רופא למחלות פנימיות", משמע שאינו מעוניין בפציינטים גרמניים. הוא נכנס פנימה, אך הרופא לא היה אותה שעה בדירתו. בינתיים נתאספו בחדר המדרגות אחדים מהדיירים הפולניים, שהשגיחו בפצוע זב דם, הרובץ על המדרגות, וביקשו למוסרו לרשות.כמה מהם אף קרבו אליו ורצו לקחתו בכוח ולמוסרו לידי הגרמנים. אולם יצחק התיישב על המדרגות ובעקשנות כמעט בלתי שפוייה חזר ושינן: "מפה לא אזוז! הרגו אותי, מפה לא אזוז!" משום מה נרתעו הפולנים ונתפזרו. אחרי כמה שעות נמצא אפילו מישהו בחצר שחבש את רגלו, אך להכניסו הביתה לא הסכים אף אחד. ודאי פחדו. אילו היה מתגלה על-ידי הגרמנים היו משלמים בחייהם.

הוא קדח. כפי הנראה מלמל משהו ביידיש וזהותו האמיתית נתגלתה. הוא זכר ששמע מתלחשים ואומרים, שלא יחזיק מעמד עד אור הבוקר. ודאי ימות. ומי אחראי לגופתו של אדם מוטל על מדרגות הבית?

הדיירים הסתגרו בדירותיהם. נער פולני ניצב לידו ושם לחם וחלב. אשה פתחה את דלתה. היתה זאת שוערת הבית. הציצה מסביב, אם אין רואה, וכיסתה אותו בשק. היה זה בשלהי דצמבר, ליל חורף קשה ומקפיא. יצחק שכב על המדרגות כל אותו הלילה.

למחרת, עם עלות השחר, שוב הופיעה השוערת. היא הצטלבה עשר פעמים מרוב בהלה ואמרה: הנך חי עדיין, הרי היינו כולנו בטוחים שתמות. נכמרו רחמיה של אותה גוייה על היהודי האומלל, ובאין רואים הכניסה אותו לדירתה, ואף השקתה אותו כוס חמים ודאגה להאכילו. היא שמרה עליו כל אותו יום. אך להלינו פחדה גם היא. יצחק נאלץ איפוא לשרך דרכו פצוע ורצוץ לתחנת הרכבת. באימוץ שארית כוחותיו נדחק לאחד הקרונות הריקים, ולאחר ליל-נסיעה ארוך חזר עם בוקר לווארשה. באפיסת כוחות מוחלטת, ללא צורה של אדם חי, הגיע לבסיסנו ברחוב זאמנהוף שבגיטו המרכזי.

אותו זמן חשבנו שיצחק הוא היחיד שנשאר בחיים מהפעולה בקראקוב. אחר נודע לנו שרבים מהלוחמים נאסרו ויושבים בבתי-הסוהר, ואילו אלה שמצאו מקלט בליל הפעולות במקומות סתר אחרים, או שלא השתתפו במבצעי דצמבר, ממשיכים בתנועת ההתנגדות היהודית בקראקוב ובסביבותיה.

יום אחד העבירו לחקירה קבוצה מאנשי הארגון ובתוכם לאבאן. בעת ההעברה, בהיותו בתוך מכונית-משא מכוסה, ארגן לאבאן התנפלות על השומרים. תוכניתם היתה להרוג את השומרים הגרמנים, לפרק את נשקם ולברוח. אך הניסיון לא הצליח. הגרמנים הרגו את רובם של המתקוממים, ואילו לאבאן הובא למחנה פלאשוב ושם נרצח.

דולק ליבסקינד, שהמתין לשווא בדירתו של לאבאן לשובם של לאבאן ושל יצחק, נתפס ונפל תוך התגוננות. עם אלה שנאסרו ונלקחו לבתי-הסוהר ונשלחו לאחר מכן לאושוויץ, היתה גם חוקה פולמן. כך נפל בידי הגרמנים פאר הנוער היהודי בקראקוב, ביניהם רבים מאנשי תנועת עקיבא – תנועה חלוצית קטנה, שמעוזה הראשי היה בעיר הבירה של הגנרלגוברנאמנט. היתה זאת תנועה יפה, ובימי השואה והמאבק עמדה עמידה שאין למעלה ממנה.