בינואר 1927 נתבשרה יהדות קראקוב על ביקורו הצפוי הראשון של זאב ז'בוטינסקי. כשנה וחצי לפני כן התקיים בפריס כנס של מנהיגים הדורשים שינוי יסודי במדיניות התנועה הציונית, שבראשם עמד ז'בוטינסקי. בכנס זה הוחלט להקים תנועה ציונית חדשה שמטרתה להביא לידי רויזיה במדיניות ההנהגה הציונית בכל הנוגע להגשמת הרעיון הציוני. כך נוסדה תנועת הצוה"ר ("ברית הציונים הרויזיוניסטים"). עוד לפני כן, בשנת 1923, נוסדה בריגה שבלאטביה תנועת נוער ציונית אקטיביסטית על שם יוסף טרומפלדור. אשר עתידה היתה לההפך לארגון עולמי המוני הידוע בשם בית"ר. ארגון זה הצטרף לתנועת הצוה"ר ובחר בזאב ז'בוטינסקי בתור ראש בית"ר.

אישיותו פועליו של ז'בוטינסקי לא היו ידועים ליהדות קראקוב. הקהילה היהודית בקראקוב היתה אז תחת השפעתו של מנהיגה, הרב ד"ר יהושע טהון, אשר יצג את הזרם הרשמי של התנועה הציונית. על ז'בוטינסקי היה רק ידוע, כי היה מיזמי ויוצרי הלגיון היהודי במלחמת העולם הראשונה, כי תקף קשות את המדיניות המנדטורית בארץ ישראל ואת ההנהגה הציונית – בגלל כניעתה לתכתיבי ממשלת אנגליה – וכן, כי היה עתונאי ונואם מזהיר. ז'בוטינסקי דרש בעיקר שני דברים: א. לארגן פעולה מצד יהדות העולם מחד גיסא ומצד ממשלות המעוניינות בפתרון הבעיה היהודית מאידך גיסא, אשר תיצור לחץ על ממשלת אנגליה, כדי שזו תנהיג משטר התישבותי בארץ ישראל שיקדם את הגשמת הרעיון הציוני. ב. ליצור כוח יהודי מזוין, אשר יגן על הישוב בארץ ישראל מפני התקפות הכנופיות הערביות.

ביקורו של ז'בוטינסקי בקראקוב עורר סקרנות רבה. בעיר עצמה היה אז רק קומץ צעירים, שהיו קרובים לתנועה החדשה ולרעיונותיו של ז'בוטינסקי ושהתארגנו באגודה אקדמאית (קורפורציה) "אמונה". ז'בוטינסקי הופיע אז בשתי אספות: האחת התקיימה באולם המפואר של "התיאטרון הישן", אליה הוזמנה סלתה ושמנה של החברה היהודית בעיר. והאחרת באולם קולנוע רחב ממדים ברחוב סטרדום, שבמרכז הרובע היהודי, אליה נהרו בהמוניהם יהודים פשוטים מקראקוב ומסביבותיה. הרושם שעשו שתי ההופעות האלו היה בלתי נשכח. ז'בוטינסקי כבש בהסתערות הראשונה את לבותיהם של רבים מיהודי קראקוב. במיוחד המוני "עמך" הריעו לו ממושכות בהתלהבות.

באותם ימי ינואר 1927, בעת שהותו של ז'בוטינסקי בעיר, הוקמה ה"אקזקוטיבה" (ההנהלה) הראשונה של תנועת הצוה"ר בקראקוב, אשר תפקידה היה להנהיג את המפלגה החדשה בגליציה המערבית ובשלזיה. היא הורכבה ממספר סטודנטים ומשכילים צעירים, בעיקר משורות האגודה האקדמאית "אמונה". תוך זמן קצר צורפו אליה נציגיהן של שתי אגודות נוער, אשר הוקמו בינתיים, "בית"ר" ו"מנורה". לאחר מכן נוסדו עוד ארגונים רויזיוניסטיים נוספים: של תלמידי תיכון ("מסדה" ו"אל-על"), של נוער דתי ("ברית ישורון"), של חיילים משוחררים מהצבא הפולני ("ברית חייל") ושל נשים ("ורד").

רעיונותיה של התנועה החדשה מצאו ענין רב בישוב היהודי בפולין. היתה זו תקופה של אנטישמיות גוברת והולכת, אשר העיבה על חיי היום-יום בעיקר בשל התעמולה הארסית נגד מפלגות ימניות ולאומניות שייצגו חלק ניכר של העם הפולני. האנטישמיות נתנה את אותותיה בכל השטחים ובמיוחד בשטח הכלכלה. הממשלה עודדה כל פעולה שמטרתה היתה להוריד את השפעתם של היהודים על הכלכלה הפולנית ולנשלם מרכושם וממפעליהם. האוניברסיטאות היו כמעט סגורות בפני הסטודנטים היהודיים, כשברוב הפקולטות הונהג כלפי היהודים "נומרוס קלאוזוס" ("מספר סגור"). עבור הישוב היהודי הגדול בפולין, שמנה אז למעלה משלושה מיליון נפש, הגיעו זמנים קשים ביותר – והחל להתברר ליהודים, בהדרגה, כי ההצלה היחידה היא בהגירה המונית לארץ ישראל. ברם, המדיניות של הממשלה המנדטורית חסמה למעשה את שערי הארץ בפני הגירה זו. השלטון המנדטורי העמיד לרשות ההנהגה הציונית הרשמית רק מספר זעיר של אשורי כניסה, "צרטיפיקאטים", ובצורה זו הגביל את העליה לממדים קטנים ביותר. כשנעשה ברור ליהודי פולין שדרך זו איננה יכולה להביא לידיי פתרון הבעיה ושהמימסד הציוני הרשמי נרתע מלנקוט פעולה נמרצת ובעלת תנופה – וזאת כדי לא לקלקל את היחסים עם הרשות המנדטורית – החלו לעלות ברחבי פולין השפעתה וכוחה של המפלגה הרויזיוניסטית, ומספר חבריה ואוהדיה גדל והלך. תוך זמן קצר התרבו והתרחבו ארגוניה ואגודותיה של המפלגה גם בקראקוב – ועל ה"אקזקוטיבה" הרויזיוניסטית בעיר היה לשכור בנין שלם (באחת הסימטאות של רחוב סטארוויס'לנה) כדי לשכנם. התרחבות זו מצאה את בטויה בשני מישורים: עם הופעתה הראשונה של הרשימה הרויזיוניסטית העצמאית לקונגרס הציוני העולמי, בשנת 1931, היא מיד זכתה להישג רב – מתוך 11 מנדטים לקונגרס שהיו לכל המפלגות הציוניות בגליציה המערבית, קיבלה הרשימה הרויזיוניסטית 2 מנדטים; בתחילת שנת 1934 החל להופיע בקראקוב שבועון של התנועה הרויזיוניסטית, בשפה הפולנית, בשם "טריבונה נארודובה" ("במה לאומית") – בטאון, שהמשיך להופיע באופן רצוף, ללא כל סיוע כספי מבחוץ, עד פרוץ מלחמת העולם השניה.

המפלגה החדשה ניהלה מאבק קשה בשלוש חזיתות: האחת, נגד השפעת החוגים השמאלנים הקיצוניים, אשר דגלו בסיסמת פתרון הבעיה היהודית באמצעות מהפכה קומוניסטית עולמית; האחרת, נגד הסוציאליסטים היהודים של מפלגת ה"בונד", אשר טענו כי על היהודים להשתלב במאבק השמאל הסוציאליסטי נגד המשטר בפולניה ולהסתפק באוטונומיה תרבותית במקום לשאוף להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל; והאחרונה, נגד המימסד הציוני הרשמי, אשר סבר, כי רק בדרך של מתינות ושיתוף עם השלטונות הבריטיים אפשר לבנות אט אט את הישוב היהודי בארץ ישראל.

מתוך פרדוקס מוזר זכתה תנועת ז'בוטינסקי בפולין לתמיכת הממשלה והצבא. הגורמים הממשלתיים בפולין היו מעונינים בפתרון הבעיה היהודית – ועלייתם של יהודי פולין לארץ ישראל היתה מביאה לפתרון זה. כך התפתח שיתוף פעולה בין גורמים אלה לבין התנועה הרויזיוניסטית, שיתוף פעולה שהתבטא, בין היתר, באמון צעירי בית"ר במחנות צבאיים בשימוש בנשק חם, שסופק להם על ידי הצבא. (באחד מהקורסים הצבאיים האלה, שנערך בשנת 1936 בפרברי העיר לאנצוט, השתתפו בית"רים מקראקוב.) לפי הוראות השלטונות הפולניים נתאפשרה גם רכישת נשק לשליחי אצ"ל, אשר לשם כך הרבו לבקר בפולין לפני פרוץ מלחמת-העולם השניה. כמו כן, לרגל ביקורו של ז'בוטינסקי בשנת 1936, נערך בקראקוב מצעד ענקי ברחובות העיר בו השתתפו גדודי בית"ר במדיהם וכן הסטודנטים והתלמידים מארגוני הנוער. המצעד עבר בכל הרובע היהודי וההמונים שהצטופפו על המדרכות מחאו כף.

ברם, את העבודה העיקרית באותה התקופה הסוערת, לפני פרוץ מלחמת-העולם השניה, עשתה הנהלת המפלגה הרויזיוניסטית בשטח של העליה ה"בלתי ליגלית" לארץ ישראל: בשנות 1936, 1937, 1938, 1939 הרבה זאב ז'בוטינסקי להופיע באספות-עם המוניות בערי פולין כשהוא משמיע קול-אזעקה בפני השואה המתקרבת. הוא הפציר ביהודים לנטוש את פולין, אף אם הדבר קשור בנטישת עסקיהם ורכושם, ולהציל את נפשם. בישיבות-חרום של מרכזי המפלגה הרויזיוניסטית בווארשה, בלבוב ובקראקוב הוכרז אז על מבצע ענק של פנוי היהודים מפולין. מספר אשרות הכניסה לארץ ישראל, שהוקצב על ידי שלטונות המנדט, היה זעום ולא ענה לצרכיהם ולדרישותיהם של ההמונים שהיו מעוניינים בעליה. כמו כן, מתוך מספר קטן זה הוקצב למפלגה הרויזיוניסטית ולתנועת בית"ר, מתוך שיקולים וחשבונות עויינים, מספר כמעט אפסי. היתה זו אחת הסיבות להתארגנותה של המפלגה הרויזיוניסטית למבצע עליה מחתרתית, בלתי ליגלית, מבצע אשר הוכתר בהצלחה מלאה: במשך השנתיים האחרונות לפני פרוץ מלחמת-העולם השניה עלה בידם של הרויזיונסטים, בכוחות עצמם וללא סיוע מבחוץ, להעלות ארצה באמצעות אוניות שהם רכשו או שכרו, יותר מעשרת אלפים עולים "בלתי-חוקיים".

בכל הפעילות הקדחתנית והמאומצת הזאת נטלה חלק לא מבוטל גם ההנהגה הרויזיוניסטית בקראקוב. בינואר 1935 נערכה בקראקוב הועידה העולמית של ברית הצוה"ר וכן כינוס עולמי של בית"ר. לרגל מאורע זה הגיעו מאות צעירים ואורחים מכל קצוות התבל וביחוד מארץ ישראל. לאור ההוקרה על פעילותה המוצלחת של ההנהגה הרויזיוניסטית בקראקוב הוחלט בשנת 1938 להרחיב את איזור סמכויותיה גם על הגליציה המזרחית. מאז ועד למלחמה נערכו בכל ערי גליציה ושלזיה מאות אסיפות-עם בהן הופיעו שליחי ההנהגה הרויזיוניסית בקראקוב וקראו ליהודים להתגייס למבצע ההצלחה של יהודי פולין. בקראקוב עצמה ערכו הרויזיוניסטים את אסיפותיהם תחת כיפת השמים בחצר ענקית של בלוק ברחוב קראקובסקה הידוע בשם "זיסר". בו בזמן שהפלגים האחרים בתנועה הציונית הסתפקו באולמות צנועים בבתי הקולנוע לשם עריכת הופעותיהם, הרי לאספות הרויזיוניסטים בחצר "זיסר", בהן נאמו צעירים מלאי להט פטריוטי, תקיפות ודאגה לגורל היהודים, נהרו בימים אלה כ- 5,000 איש.

התנועה הרויזיוניסטית בקראקוב לקחה גם חלק ניכר במבצע החרם אשר הוכרז על ידי ההנהגה הרויזיוניסטית העולמית נגד גרמניה הנאצית ונגד יבוא הסחורות ממנה. אחד המבצעים הנועזים ביותר היה הפגנת הסטודנטים הרויזיוניסטים בקראקוב בשנת 1934 מול המלון בו התארח הצורר גבלס, שהיה אז במסע הסברה בפולין לפי הזמנת הממשלה הפולנית. חלונות החדרים בהם התגורר גבלס תרגמו באבנים והיה צורך בהסתערות פרשי המשטרה כדי לפזר את ההפגנה הזועמת. אין פלא לכן, כי הרויזיוניסטים נחשבו בעיני הנאצים כאויב מספר אחד מבין היהודים וכי מיד לאחר כיבוש קראקוב על ידי הצבא הגרמני פשטו אנשי הגסטאפו על דירותיהם של הפעילים הרויזיוניסטים, לפי רשימה שהיתה בידם, על מנת לעצרם.

הפלישה הגרמנית לפולין שמה, כמובן, קץ לכל הפעילות הזאת. עוד בתאריך 20.8.1939 יצא לאור הגליון האחרון של השבועון "טריבונה נארודובה"; שבועיים לאחר מכן התקרבו צבאות היטלר לקראקוב.

בשנות הכיבוש הנאצי הצליח חלק מפעילי המפלגה הרוויזיוניסטית להמלט מקראקוב, חלק ירד למחתרת ואילו מאות שותפו בגורל המליונים שנרצחו. אחדים ניצלו ובמידה ונשארו בחיים, חיים עתה במדינת ישראל.

* הערת המערכת: הרשימה כוללת מספר תוספות של ד"ר י. באדר.